בשבוע הקרוב עומדת כל המדינה לדבר, שוב, על נועה קירל, כשזו תכבוש עוד פסגה בקריירה ותעלה על בימת האירוויזיון בליברפול. מי שצמודה לנועה ברמת הפאוץ', ותהיה לצידה גם שם, היא המדריכה והמנטורית הקולית שלה, ושל זמרים וזמרות רבים אחרים, נעמה לוי־אופק. "נועה הגיעה אלי בגיל ,"17 היא מספרת, "והיום אני חושבת שכל זמר או זמרת צריכים שיהיה להם קצת 'נועה קירל'. היא יוניקורן, על־טבעית". במה מתבטאת העבודה שלך איתה? "אני בעצם עשיתי איתה את האדפטציה של לצאת מהזמרת ששרה רק מוקלט ופלייבק מלא, ללשיר בלייב. זמרת היא היתה מההתחלה, אני נתתי לה את הביטחון לשיר. צריך לקבל 'שעות טיסה' של עבודה קולית כדי להרגיש את ה'זמרת'. היא אמרה שאחד הדברים שהכי הפחידו אותה הוא עניין השירה, כי את כל השאר יש לה ביג טיים, ואני כל הזמן אמרתי לה שזה יקרה, וזה באמת קורה מדהים".

האירוויזיון זה שיר אחד, אבל איך מתכוננים, למשל, להופעה של שעה וארבעים דקות בפארק הירקון מול קהל?

"עבדנו קשה כדי שישמעו אותה, למשל לשיר תוך כדי ריצה על מכשיר ריצה. כל הספקנים שהגיעו לפארק היו חייבים לראות את הדבר הזה, פעם ראשונה נועה קירל בלייב, והיא שמטה לכולם את הלסת עם השירה שלה. שרה כמו חיה". את חושבת שהיא הזמרת הכי טובה בארץ? "זו לא שאלה הוגנת - היא הכי טובה במה שהיא עושה". אז אירופה הולכת לגלות אותה בגדול? "לגמרי. היא זמרת בסדר גודל אחר גם בתחרות כזו". את אוהבת את "יוניקורן"? "אני מאוד אוהבת את השיר. הפעם הראשונה ששמעתי אותו היתה בחדר החזרות, שלושה שבועות לפני כולם, וזה היה חשאי כמו בפנטגון, אסור להוציא שום דבר, וכמובן לא השמיעו את השיר לאף אחד. אמרתי 'תשלחו לי' - ולא הסכימו. נועה הגיעה לשיעור ואמרתי לה: שימי פליי כבר, שימי פליי, וכששמעתי אמרתי - וואו!

"כשעבדנו על השיר אמרתי לה לא ללכת לקצוות. למשל, לא לשיר בקול הכי נמוך או הכי גבוה, אלא להיות בטווח קולי מרשים, גדול וברור. אמרתי לה 'את לא צריכה שיהיה לך קל - אבל את חייבת להיות בטוחה במה שאת עושה. לא להגיע לביצוע שהוא לא הגיוני אחר כך בלייב'".

"הגוף חסם אותי"

נועה קירל היא בהחלט לא התלמידה היחידה של לוי־אופק. בין השמות שהגיעו בעבר ומגיעים היום לסטודיו שלה נמצאים נטע ברזילי, אנה זק, נונו, נרקיס, עדן אלנה, ספיר סבן, טל מוסרי, יסמין מועלם, אסף אמדורסקי ועוד אמנים רבים, והיא הספיקה גם ללוות את יצחק קלפטר ז"ל לפני הופעת האיחוד האחרונה של כוורת.

תוך כדי כך, בשמונה השנים האחרונות היא גם זמרת הליווי הקבועה של אברהם טל, ובימים אלה נמצאת איתו בסיבוב הופעות בארה"ב. רגע לאחר מכן תנחת באנגליה ותצטרף לצוות האירוויזיון, ממש לפני חצי הגמר (שלישי, )9.5 והגמר (מוצאי שבת, .)13.5

"אני מגיעה לליברפול ממש לחזרה האחרונה", היא מחייכת. "חשוב לי להחזיק לנועה את היד, לעשות לה את החימומים, לתמוך בה קולית ולהיות איתה בחצי הגמר ובגמר, כי ברור שהיא תעלה לגמר".

כמו שהבנתם, הלו"ז שלה עמוס ביותר, ואם שמה נשמע לכם מוכר, אולי זה כי הייתם בהופעה של אברהם טל, ראיתם את העונה השלישית של "כוכב נולד" שבה השתתפה (והביצוע שלה ל"נוסעת בעקבות האהבה" חרך את הרשת), או צפיתם בחגיגות יום ההולדת ה־09 של שמעון פרס ז"ל, כשברברה סטרייסנד הבריזה ברגע האחרון ולוי־אופק הוזעקה לתפוס את מקומה בשירת "התקווה" עם התזמורת הפילהרמונית.

"כששואלים אותי, אני אומרת ששמי נעמה אופק", מציגה את עצמה הזמרת והמדריכה הקולית, "אבל נעמה לוי הוא השם המקצועי שלי. עד היום אברהם מסרב לשחרר את זה, ובהופעות הוא מציג אותי ככה". איך זה להופיע איתו על הבמות הכי גדולות בארץ? "חוויה מדהימה. שבוע אחרי הלידה של בני השלישי אריאל, כבר חזרתי להופעה בקיסריה. אנחנו לא באים ל'עבודה', אלא

באים למשפחה. אנחנו באים לפרוק, לשמוח, לבכות. אנחנו זה החיים.

"ההופעות עם אברהם גם שומרות אותי מאוזנת. בעבודה עם התלמידים אני נותנת מעצמי את כל מה שיש לי, ובהופעות, לצד הנתינה וההשקעה על הבמה, אני גם מקבלת המון אנרגיות. בהופעות אני לרגע זמרת ולא רק מדריכה קולית".

היא בת ,36 נשואה למתן אופק, איש עסקים בן קיבוץ עין חרוד (מאוחד) ולשניים שלושה ילדים - אלי (בת 5 וחצי), בארי (בן שנתיים) ואריאל (בן תשעה חודשים, "שהגיע בהפתעה מדהימה"). אנחנו נפגשות בדירתם עמוסת הצעצועים בתל אביב, כשאריאל על כתפיה לאורך הראיון, שמתנהל בין הכנת בקבוק והחלפת חיתול לבין עשרות הודעות ווטסאפ שמגיעות אליה.

עוד לא התחלנו ואני כבר מבולבלת. איך את מגדירה את עצמך?

"פעם הייתי קוראת לעצמי זמרת ממש. הייתי זמרת בכל רמ"ח איברי, ואני חושבת שאני זמרת טובה. אחר כך הייתי זמרת ומורה לפיתוח קול, והיום ההגדרה היא מדריכה קולית, מנטורית קולית, וגם מישהי ששרה".

מתי היה השינוי שהפך אותך מזמרת בפרונט למי שמכשירה את הזמרים והזמרות הכי גדולים בארץ?

"כל החיים רציתי לשיר. כשאני עומדת ושרה, אם זה בפרסומות או בהקלטות, אהיה לא צנועה ואגיד שאף אחת לא יכולה עלי, יש לי המון ביטחון". אז מה קרה בדרך? "מאוד רציתי להוביל את עצמי לקריירת סולו, אבל לא הצלחתי. היו לי התקפי חרדה גדולים, עד שהחלטתי שאני לא מסוגלת לגשת לזה. הגוף חסם אותי, הלב חסם אותי, הראש חסם אותי. לשיר מאוד קל לי, אבל בבפנים שלי אני מישהי אחרת לגמרי. לעמוד ולהיות את, עם השירים המקוריים שלך, בפרונט, פשוט שיתק אותי.

"מצד שני, היום אני מבינה שהתקפי החרדה והפחד מלגעת בזה פשוט שחררו אותי לדרך אחרת. התחלתי ללמד חברים לשיר, כי אני זמרת שיודעת מה היא עושה, וככה הגעתי למקום שלי היום".

"נהייתי זמרת"

למקום שלה הגיעה לוי־אופק בדרך שלא תמיד היתה קלה, אם בכלל, ולא רק בגלל התקפי החרדה. היא נולדה במגדל העמק, בת בכורה לאורי ואורנה, מנהל מחלקה בחברת החשמל ועובדת מרכז לשיקום ואבחון. כשהיתה ילדה עברה המשפחה לטבעון. למרות הבית התימני־עיראקי "לא שמענו מוזיקה מזרחית בכלל", היא מספרת.

"אני זוכרת שהייתי מגיעה לסבתא שלי והיא היתה שמה פריד אל־אטרש או אום כולתום, וביקשתי ממנה לסגור את המוזיקה הזו, היה לי קשה להכיל אותה. היום אני שומעת יותר ויש לי גם תלמידים כמו ספיר סבן, ששרה בטורקית. לפעמים יוצא לי סלסול טורקי כזה ואני אומרת 'אני מסלסלת כמו ספיר'. בבית שמענו אלטון ג'ון, ג'ו קוקר, קווין, פיל קולינס". מגיל צעיר היית הילדה שתמיד שרה? "כן. הייתי ילדה שהשקיעו בה, אבא שלי דחף אותי לשירה. שני הוריי שרים יפה, וכשהייתי לומדת שירים אבא שלי היה מתקן אותי. אמא שלי היא ממש זמרת. היא ניגנה בגיטרה כל החיים ושרה בצמד עם עוד חברת ילדות, אבל בגלל שהתחנכה בבית דתי, היא לא השקיעה בזה מעבר לכך. ברור לי שהכישרון הוא משניהם".

אלא שלצד היחסים המשפחתיים המעולים ("אבא הוא החיים שלי בגדול, ואמא החברה הכי טובה שלי") והגנטיקה שעברה בירושה, מסתתר סיפור על ילדה שהתקשתה חברתית ועברה עלבונות על רקע עדתי וגזעני.

"הייתי הילדה השחורה היחידה בכיתה", היא נזכרת, ועיניה מתמלאות בלחלוחית. "מבחינה לימודית ממש לא הייתי טובה, הייתי תלמידה גרועה. אהבתי מוזיקה, ורק במוזיקה ובמתמטיקה הייתי טובה. שרתי בטקסים, וככה בעצם גיליתי שאני יודעת לשיר, כי הייתי ילדה לא מקובלת - וזה ביטוי עדין.

"טבעון היא מקום קטן, ובתקופה הזו ילדים לא ידעו הרבה על גזענות, ואולי בגלל זה קראו לי 'כושית סמבו'. בטיולים השנתיים היו שרים שירים עלי. לא אשכח שחזרתי מטיול כזה ורק ילדה אחת דיברה איתי. כל היתר שרו עלי שירים. המחנכת לא התערבה, למרות שהיא שמעה הכל, וכשאמא שלי שאלה אותי אחרי הטיול איך היה - לא יכולתי לספר לה. אמרתי לה רק שהיה נורא. האירוניה היא שהילדה שהובילה את כל הדבר הזה היא בכלל מרוקאית, אמנם עם עיניים ירוקות אבל מרוקאית".

בסופו של דבר סיפרה לאמה על ההשפלות שהיא חווה, והאם, כועסת וזועמת, הובילה לתיקון המצב המעוות. "מצד אחד זה היה כאילו וואו, כל הכבוד אמא. היא נסעה לבית של הילדה שלעגה לי וצעקה על אמא שלה. אבל מצד שני הייתי מזועזעת. כל כך לא רציתי להיות הילדה שנמצאת בסיטואציה הזאת".

במשך הזמן המצב החברתי השתפר במידה מסוימת, אבל בלימודים המשיכה לוי־אופק להתקשות, וגם מחנכת הכיתה לא עזרה. "עד היום יש לי פצע ענקי על דברים שהיא אמרה לי ועל איך שהיא התנהגה", היא נזכרת.

התפנית הגיעה כשאמה רשמה אותה ללהקה בשכונת מגוריה. "אמא רצתה שתהיה לי עוד מסגרת שלא קשורה לבית הספר", היא מספרת. "בדיוק הבוקר היה לי שיעור עם הזמרת מיקה הרי, שהיום גרה בברלין והיא חברת ילדות שלי מהלהקה. היא הגיעה עכשיו לארץ ועשתה אצלי שיעור".

מהרגע שהחלה את דרכה בלהקה, דרך כוכבה של הילדה הדחויה וחסרת הביטחון, שחלמה להיות וויטני יוסטון. "בהתחלה קיבלתי פה שורה שם שורה, עוד בית, ואז שירים שלמים, ופתאום נהייתי הזמרת של השכונה. הביטחון העצמי שלי התחזק וכל דבר שרציתי עשיתי.

"בסוף י"ב העלינו את 'סאלח שבתי' וקיבלתי את התפקיד של חבובה. אני זוכרת שכולם הסתכלו ואמרו 'איך יכול להיות שנעמה קיבלה את חבובה? מה היא? היא כלום בשכבה' - ואני קיבלתי תפקיד ראשי". עוד לא היתה לך אז חרדת במה? "לא. כשעמדתי על הבמה אף אחת לא יכלה עלי". את עוד חושבת על הילדה שהיית? "עשיתי עבודה מאוד גדולה עם עצמי ועם ליווי מקצועי, אבל עמוק בפנים הילדה הדחויה ההיא עדיין קיימת. אני לא חושבת שמי שחווה דבר כזה יכול להתעלם, אבל זה גם חיזק אותי מאוד".

"צריך אופי וגב"

2005־ב התגייסה לצה"ל, לאחר שהתקבלה גם לתזמורת צה"ל וגם ללהקה צבאית, והוצבה בלהקת חיל האוויר. כבר ביום הראשון של הטירונות שוחררה לאודישן האחרון של ריאליטי בשם "כוכב נולד", לקראת עונתה השלישית בפריים טיים של ערוץ .2

"היה לי מדהים בכוכב נולד", היא נזכרת. "לא היה אז שום ריאליטי מוזיקלי אחר, ואני הגעתי למקום השישי

והייתי כוכבת. זו היתה התוכנית הכי מדוברת בטלוויזיה וכולם ידעו מי אני, ראו אותי ורצו שאני אשיר. כשנשרתי מהתחרות זו היתה נפילה רכה מאוד להמון הופעות וליחס חם, וזה היה נהדר. שם הבנתי שאני צריכה וחייבת להיות זמרת, היה לי מומנטום".

כשהיא חולמת למלא את קיסריה ואמפי שוני, לויאופק החלה לאסוף חומרים לאלבום. "היה לי ברור שאני הולכת למסלול של להיות זמרת. עבדתי בזה, היו לי שני אלבומים מוכנים והתחלתי לעבוד עם המפיק עופר מאירי ("מטרופולין") והמנהל אשר ביטנסקי, שניהם מאוד ידועים בתעשייה. אם רק הייתי שולחת את היד - הייתי יכולה להגיע להרבה מקומות, אבל אני לא מלחינה או כותבת, ולא הצלחתי להביא את עצמי למקום הזה". תסבירי, מה בדיוק קרה? "פשוט לא קרה. שלחתי שיר לרדיו והוא הושמע אולי פעם או פעמיים. זה היה שיר קצת אתני, מאוד מבוגר". ואת רצית משהו אחר? "הייתי בת ,19 וזו היתה כתיבה גבוהה שלא התלבשה עלי. זה לא היה אני".

"הייתי הילדה השחורה היחידה בכיתה. שרתי בטקסים וככה בעצם גיליתי שאני יודעת לשיר, כי הייתי לא מקובלת - וזה ביטוי עדין. עשיתי עבודה גדולה עם עצמי, אבל עמוק בפנים הילדה הדחויה ההיא עדיין קיימת" "רציתי קריירת סולו ולשיר מאוד קל לי, אבל בבפנים שלי אני מישהי אחרת לגמרי. לעמוד ולהיות את, עם השירים המקוריים שלך, בפרונט, פשוט שיתק אותי. היום אני מבינה שהתקפי החרדה והפחד שחררו אותי לדרך אחרת"

עם הידע שיש לך היום, מה היית עושה אחרת? "הייתי עושה הכל כדי להלחין וללמוד לכתוב לבד. הייתי חורשת את החיים, וזה גם מה שאני מעבירה לתלמידים שלי. היה לי את הניצוץ, פשוט לא הצלחתי למצוא את הכלים להביא אותו, ואני חושבת שהיום אולי כן הייתי מוצאת בעצמי את הכיוון, גם אם זה היה לוקח לי שנים. הייתי מוצאת את הדנ"א שלי, את מי שאני, ואז מלחינה וכותבת, ומשאירה אפילו מאה שירים במגירה עד שהיה יוצא אחד שהוא אני, ואז עוד אחד. הייתי לוקחת הרכב של אנשים שאני אוהבת לכתוב ולהלחין איתם ומביאה את זה למקום שהוא אני".

את מתארת פה תהליך קשה ומפרך, ואנחנו חיים בתרבות האינסטנט.

"נכון, וזו הסתירה. כולם רצו מהר, תעשי מהר, מומנטום, מהר, מהר, מהר, ולא ידעתי להכיל את זה. לא היה לי כלום, הייתי חסרת אופי אז. היום אני מסתכלת ואומרת איזו ילדה טובה הייתי, שלא מבינה בכלל מה זה טלוויזיה. היום אני מבינה שבטלוויזיה אתה לא צריך רק לשיר, אתה צריך אופי, אתה צריך גב".

אחרי "כוכב נולד" קיבלה הרבה שיחות טלפון, אחת מהן מהראל סקעת. "הוא אמר לי: 'תקשיבי, אני מרשה לך להיות בדיכאון בדיוק יומיים - ואת באה לשיר איתי'. שרתי איתו כמה שנים ואחר כך עם שירי מימון כשנה, ואז התקבלתי ל'ווקה פיפל', להרכב המקורי". כבוד גדול להיות בלהקה האדירה הזו. "התפקיד שלי שם נכתב עלי, על יכולותיי, וזה היה בית ספר קולי מטורף. שלוש וחצי שנים הייתי בכל חור בעולם, עד שזה הפך לקשה מאוד. היינו סוג של להקה צבאית, כולל ההיבט הרע באיזשהו שלב. להיות כל הזמן עם אותם אנשים ועם המון אגו - החלטתי לעזוב".

עוד קודם לכן, בגיל ,19 החלה ללמוד פיתוח קול. "כשהגעתי לרחל הוכמן, המורה שלי, היא תפסה אותי בשתי ידיים ואמרה לי 'את תהיי מורה, יש לך את כל הכישורים'. היא בעצם בנתה לי קריירה". מאז ועד היום, 17 שנים, לוי־אופק לומדת אצל הוכמן ("עד שהיא לא תפסיק אני לא משחררת ממנה"), והיום הן כבר קולגות שמעבירות תלמידים ביניהן.

בשנים האחרונות, לצד הקריירה כמדריכה קולית וההופעות כזמרת הליווי של אברהם טל, הספיקה לויאופק לעבוד כמדריכה הקולית בתוכנית "אקס פקטור" וכן בכמה מחזות בתיאטרון הקאמרי, בהם "זה אני" של מאור זגורי ו"החיים הם קברט". במקביל, היא מתמידה גם בתפקיד המנהלת הקולית של הלהקות הצבאיות. "אני אחראית לכל השיבוצים והמיונים", היא מסבירה, "וגם אם משהו קורה עם החיילים. לפעמים אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים 'את בחנת אותי', ולפעמים אפילו רואים אותי כאיזו דמות מפחידה.

"שתי תלמידות שלי, בר מיניאלי ונטע רוט, שהן שתי כוכבות ענקיות, אמרו שכשהיו בלהקות הצבאיות נראיתי להן מאוד חונקת. יש כאלו שאומרים עלי 'וואי, חייבים ללמוד אצלה', אבל לא כולם. יש כאלה שממש נבהלים ופוחדים ממני פחד מוות, גם כי זה המעמד בתפקיד הזה וגם כי אני מאוד קשוחה".

"מתרגשת מהתלמידים"

מעל הכל, לוי־אופק היא המאסטרית מאחורי הקלעים, זו שמאמנת ומדריכה בחדר חזרות צנוע בביתה את הזמרות והזמרים ששולטים בתעשיית המוזיקה בארץ. המנטורית הקולית שניצבת מאחוריהם בשוני, בפארק הירקון, בבארבי וגם בפאבים נידחים, מחזיקה את היד ומלווה אותם ברגעי השפל, לאו דווקא הקוליים. את זוכרת את הפגישות הראשונות עם התלמידים? "בטח. לא כולם נולדו עם גרון טבעי של זמר, אז צריך לרכוש את זה. כשאנה זק למדה אצלי בעבר, אמרתי לה 'יש לך פוטנציאל אדיר. את זמרת כי יש לך את החזות, היופי והכריזמה, אבל פה לא נולדת עם זה טבעי ואת צריכה לעבוד יותר קשה'. היא אמרה 'אני יודעת'". עם נונו היה לך קליק? "נונו (נעמי אהרוני גל) היא סיפור מדהים. אסף דרעי (המנהל של הראל סקעת - ש"ז) התקשר אלי ואמר 'יש איזו זמרת, תראי את הקליפ שלה'. ראיתי, ובהתחלה לא הבנתי. אמרתי 'אפשר לשמוע שוב? מה זה היצור הזה?' ובהתחלה עניתי 'סליחה, אין לי מקום'". לא התחברת? "בהתחלה לא, אבל אחר כך אמרתי לו 'טוב, בסדר, פעם בשלושה שבועות'. כשהיא הגיעה לשיעור ופתחה את הפה קלטתי שמדובר במוזיקאית מחוננת, בדיוק מהסוג שאני אוהבת. כזו שמוסרת את הגרון, את הלב, את החוכמה ואת האינטליגנציה הקולית והגרונית לידיים שלי. אמרתי לעצמי 'זה חומר שאעשה איתו הכי טוב שאני יודעת', ומאז היא איתי, מהשנייה הראשונה שהיא מופיעה עד עכשיו - והיא נוסקת. היום אני איתה בתוך כל מה שקשור לקול שלה, למוזיקליות ולדברים שמסביב, אני כבר לא רק המדריכה הקולית שלה. היא סומכת עלי והתאהבתי בכל דבר שקשור אליה". ויש גם את נטע ברזילי. "עם נטע התחלתי לעבוד לאחרונה והיא מלאה בסטייל. היא תלמידה שהגיעה כבר כ'מוצר', היא כבר היתה 'נטע ברזילי'. היום אני מבינה שברור היה שהיא תזכה באירוויזיון. הפוכה ממנה היא ספיר סבן. אני דחפתי את ספיר ל'דה וויס' וליוויתי אותה יד ביד לאורך כל העונה. היה לי ברור שהיא תזכה. מי שרה טורקי ככה? למי יש אופי חזק כזה, שיכול להכיל את הדבר הזה? היה לי ברור שהיא זוכה, אבל לה זה לא היה ברור כלל, והיא לא רצתה. היא מאוד פחדה, אבל היא עשתה את זה בענק". מתברר שאת גם פסיכולוגית ומשענת נפשית. "המון. בסטודיו שלי נמצאים הסודות הכי גדולים. מוזיקה היא נפש, והכל מאוד קשור יחד. יש לי פה תלמידים שלא יצליחו לשרוד אותי ואותנו ואת העומס הקולי הזה, כי הם לא נפתחו. מצד שני, יש לי תלמיד שסיפר לי משהו מאוד אישי, וברגע שהוא עשה את זה לא שרנו דקה בשיעור, רק דיברנו, והשיעור הזה היה אחד השיעורים הכי טובים שהיו לנו. הוא פרק, הרגיש בנוח ושהלב שלו בידיים טובות, ופתאום קרה משהו לקול שלו.

"אני לא מדברת לכל תלמיד אותו דבר. יש תלמיד שלא יכול להכיל ישירות, ויש תלמיד שצריך רק ישירות. יש תלמיד שאני צריכה לדבר אליו במין ליטוף, יש תלמיד שרוצה התקדמות איטית, ויש תלמידים שרוצים שאדחף אותם יותר חזק. כל אחד הוא עולם אחר". מה הכי מרגש אותך היום? "בכנות, וחוץ מהמשפחה שלי? אני מתרגשת מהתלמידים. אני יכולה להתלהב, לעמוד, למחוא כפיים, להשתחוות בפניהם... אני יכולה להגיד לתלמיד 'אתה קולט, כמו שאמרתי לך קודם, איזה מדהים, איזה כיף!'. כשאני הולכת להופעה של נונו בבארבי, כשאני עושה את פארק הירקון עם נועה, או כשאני הולכת ללבונטין 7 עם תלמיד שאני מאמינה בו והוא עושה את הופעת הסולו הראשונה שלו כשמגיעים 30 אנשים, עם כולם אני מתרגשת בטירוף".

"כשעבדנו על 'יוניקורן' אמרתי לנועה לא לשיר בקול הכי נמוך או הכי גבוה, אלא להיות בטווח קולי מרשים, גדול וברור. אמרתי לה 'את לא צריכה שיהיה לך קל - אבל לא להגיע לביצוע שהוא לא הגיוני אחר כך בלייב'" "יש לי תלמידים שלא יצליחו לשרוד אותי ואותנו ואת העומס הקולי הזה, כי הם לא נפתחו. מצד שני, יש לי תלמיד שסיפר לי משהו מאוד אישי. הוא פרק, הרגיש בנוח ושהלב שלו בידיים טובות, ופתאום קרה משהו לקול שלו"

מצד אחד, יעל זאבי מייצגת לכאורה את החששות הכבדים ביותר של השמאל הישראלי. היא בת ,41 אם לשבעה, המתגוררת ביישוב אש קודש שבשומרון, מקום ששמו הוא כתמרור: 'אין כניסה לשמאלנים'. ומצד שני, אם יש אור בקצה הקרע המכרסם בתוכנו, נראה שהמו"מ המיוחל בין הקצוות עשוי להתחיל דווקא אצלה. אולי כי מדובר ביזמית הייטק מבריקה ובאחותו של רס"ן בניה שראל ז"ל שנפל במבצע צוק איתן. וכן, היא באה עם יד מושטת ורצון להידברות.

"לפני יום הזיכרון האחרון ממש כאב לי", סיפרה לי כשנפגשנו. "אמרתי שכל שנה אני מרגישה שכולם משתתפים איתי באבל, והשנה זה כבר לא בטוח. תמיד ביום הזיכרון הרגשנו חיבוק שלא קשור לדעות. השנה הוא חסר לנו מאוד. החלטתי לחפש אחים שכולים שמגיעים מצדדים אחרים במפה הפוליטית כדי לקיים ערב זיכרון משותף, שמראה שאפשר להישאר מחוברים, גם כשחלוקים. הבאתי אנשים שמשתייכים בין היתר לשמאל הקיצוני, שתיים מאלה שדחפו את המחאה נגד נוכחות פוליטיקאים בבתי העלמין. היה ערב מטורף ובלי פוליטיקה.

"תכלס הקרע בעם יכול גם להיות טוב לחברה, אם נבין שהוא אמיתי ושאסור לדלג עליו ולהגיד לעצמנו: 'יהיה בסדר'. היום התחושה היא שכל צד חייב לנצח במעין הורדת ידיים, שלא משרתת אף אחד. הרי בסוף נחיה ביחד ואני לא אחליף את דעותיי. אם כל הזמן נחיה בקטע של 'ניצחנו בבחירות ועכשיו נרמוס את הצד השני', לא נגיע למקום טוב. צריך למצוא דרך לחיות יחד בצורה שמכבדת את כולם".

אל הפוליטיקה עוד נגיע, אבל קודם חייבים להכיר אישה מיוחדת, גם אם לא מסכימים עם דעותיה. יעל נולדה בקריית ארבע, בתם הבכורה של מיכל ושלום. אבל בזמן שהמסלול של כל חברותיה היה ידוע, היא בחרה לתכנן אותו מחדש על פי מידותיה.

"תמיד ביאסה אותי הבועתיות שבאזור, שאגב מתחברת לדעתי גם לקרע בעם", היא אמרה, "לא יוצאים כאן מסוג של חממה חברתית. המקצועות לנשים הם בדרך כלל סיעוד, עבודה סוציאלית, או הוראה. זה גם בגלל חוסר היכרות עם האופציות הקיימות וגם בגלל סדר עדיפויות ששם את המשפחה במקום הראשון ואז מייצר הבנה שעבודה היא כדי להתפרנס. אז בוא נמצא משהו בשעות נוחות ובמקביל נוכל לגדל ילדים. פחות מסתכלים על קריירה כמשהו חשוב".

גם יעל לא חשבה בהתחלה על קריירה; היא למדה תכנות מחשבים בתיכון והלך לה מצוין. כשסיימה, חבר המליץ על המרכז האקדמי לב, מכללה אקדמית תורנית בירושלים, והיא זרמה, כי הייטק היה אז בשיא הביקוש. "הוריי רצו שאלמד. סבא היה פיזיקאי, דודים שלי עובדים בהייטק", סיפרה. "האמת היא שלא חשבתי על קריירה, אבל זה התגלגל ככה".

לפני 20 שנה התחתנה עם יונה זאבי והיתה ממקימי היישוב אש קודש שבעמק שילה. זו היתה התנחלות קלאסית שכללה קרוואן, שמירות מדי לילה, גנרטור לחשמל, דיר עיזים ושורת עימותים עם קוסרה, הכפר הפלשתיני השכן. היא היתה נוסעת מדי בוקר לעבודה בחברת מייקרוסופט ברעננה וחוזרת אחר הצהריים לגבעה.

"זה היה סוריאליסטי", היא צוחקת, "הייתי מגיעה ממשרד מפואר לקרוואן מתפרק. במעון של הילדים, ביישוב הסמוך, הייתי האישה היחידה שעבדה באוגוסט והיחידה שהיתה צריכה למצוא פתרון לילדים". היא עברה כמה סטארטאפים בהצלחה, אבל כל הזמן הטריד אותה שהאזור שבו היא גרה נשאר מאחור. במועצה האזורית בנימין, המשתרעת מירושלים ועד אריאל, גרים כ־08 אלף איש, אבל הפער מהמרכז רק גדל עם השנים.

"בבנימין אין בית ספר אחד שהקים מגמת מחשבים", חיוכה הועם. "לא בנים ולא בנות. תבין איזה פער תפיסתי נוצר לילד שלא יודע מה זה תכנות. בסוף יש כאן עולם ערכים שמאוד לא מפוקס על כלכלה. וכסף זו לפעמים מילה גסה. מחנכים להקים משפחה גדולה, ליישב את הארץ, להתגייס ליחידה קרבית. יש מוסדות שמתעסקים בחקלאות, אבל פחות בשימוש ביכולות ובשכל בכדי לפתח את עצמך ואת האנושות בכלל. היום הייטק הוא הציונות של הדור שלנו. ישראל נהייתה מעצמה בזכות אנשים שעשו יזמות טכנולוגית".

חלק מהקרע בעם היום קשור לנשיאה בנטל הכלכלי.

"ויש בזה מידה מסוימת של צדק. בדקתי נתונים סטטיסטיים לגבי כמות ההייטקיסטים באזור. אני לא רוצה להציג אותנו כמקום חשוך, אבל בסוף

אין כאן הרבה יזמים או כאלה שהקימו בעצמם חברות. זה מה שמניע את הכלכלה, ולא העובדה שמקבלים תלוש משכורת. אז אפשר להסתכל על אותם יזמים במרכז כמי שרוצים לעשות אקזיט ולהתעשר, אבל אפשר להביט בהם גם מהנקודה הציונית. אדם שמייצר אלף משרות, זה לא דבר של מה בכך". חלמת להתעשר? "אף פעם. אלי דיברה יותר ההשפעה. והיום, ככל שאני גדלה, אני מבינה שכסף הוא מנוף להשפעה, לשינוי מציאות, ונועד ליצור דברים. אני מאוד מעורבת בקהילת היזמות בישראל ומכירה את האנשים שבלב התעשייה. לא מעניין אותם להתעשר, אלא לשנות עולם ולפתור בעיה אמיתית. רבים גם לא יתביישו לדבר על ציונות".

וכעת הם מאיימים לצאת מישראל בעקבות המשבר הפוליטי.

"זה לא יקרה, כי אם אפשר היה לקחת את החדשנות המיוחדת שקיימת כאן ולשכפל אותה, מזמן היו עושים את זה. אבל כנראה שיש פה משהו מיוחד וישראל עדיין מובילה באחוז החדשנות לנפש. האיום כן צריך להדליק נורה אדומה אצל אנשים שהערך של הקמת חברה לא נמצא בסט הערכים שלהם, סט שעליו אני גדלתי. לא היינו צריכים להגיע לאמירות קשות כמו 'אני עוזב', או 'צריך להיפרד לשתי מדינות'".

"לא נהיה תל אביב"

לפני עשר שנים יעל נבחרה למליאת המועצה האזורית בנימין. כשנשאלה במה היא מעוניינת לעסוק, השיבה 'הייטק'. לפני שלוש וחצי שנים באזור התעשייה 'שער בנימין' הקימו המועצה האזורית והחברה לפיתוח מטה בנימין את 'בנימין טק', מרכז לפיתוח הייטק, בניהולה.

"חיפשתי משהו שייתן משמעות, כי לפעמים בתחום ישנה תחושת ריקנות", הסבירה. "לא סתם אנשים מדברים על זה ככלוב של זהב. וכשנבחרתי למליאה ונשאלתי 'מה את רוצה?', אפילו לא חשבתי ועניתי 'הייטק'. אמרתי שזה לא הגיוני, אבל יש לי חברות שגרו באזור ואחרי כמה זמן אמרו שלנסוע שעה לכל כיוון, לעבוד קשה ולגדל משפחה, זה קשה מדי. והן עברו למרכז. ראיתי כמה זה הרס את החברה המקומית".

היום המרכז פעיל בימות השבוע, 24 שעות ביממה, לא בשבת. יש בו קורסים למבוגרים ולבני נוער, עזרה לסטארטאפים, מתחם עבודה משותף ואירועים לחיזוק קהילת העסקים המקומית וליצירת קשרים.

"אני רואה פוטנציאל להביא לכאן חברות שמעסיקות עשרות עובדים. ברור שאני לא חושבת שנהיה כמו תל אביב, אבל גם תל אביב לא חשבה שהיא תהיה עמק הסיליקון", יעל אומרת. "אלה דברים שלוקחים שנים, ואם ניפגש בעוד 20 שנה והתהליך ימשיך להתגלגל, אני מאמינה שנראה פה הרבה יותר הייטק".

מי שישבה איתנו לאורך הפגישה היא עטרה שטיינר ,)29( תושבת היישוב אדם, הנמצאת במתחם כמעט מיומו הראשון ומנהלת מוצר במרכז. "למדתי עבודה סוציאלית, קהילתית", סיפרה. "לי תמיד היתה שאיפה לקריירה, רציתי להיות בעמדת השפעה בארגון שבו אני עובדת, אבל לא הכרתי הרבה תחומים. היום אני רואה חברות, בחורות מוכשרות, שעושות דברים פשוטים ומתחרבשות הרבה זמן בשאלה במה הן יעבדו. פה נחשפתי לעולם שלא הכרתי ולטכנולוגיה שלא היתה חלק מחיי".

העובדים במתחם הם תושבי האזור. יעל יודעת שיהיה קשה להפוך את המקום למרכז טכנולוגי ארצי, בין היתר בגלל מיקומו מעבר לקו הירוק. "המיקום בעייתי בעיקר לחברות גלובליות", היא אומרת. "יש חברות שנותנות שירות לשוק הישראלי והמיקום לא כל כך משנה להן, אבל הוא כן נוגע לחברות שנותנות שירות בינלאומי, לכן הבנו שהמיקוד בהתחלה צריך להיות באוכלוסייה שחיה כאן, אנשים שיקימו עסק משלהם".

לא קשה עם מקום שמנהלת אותו מתנחלת מאש קודש?

"הייתי שותפה בכמה פרויקטים של שיח פוליטי והיה איזה פרויקט שהבאנו אלינו חבר'ה מקיבוץ עין החורש, אנשי השומר הצעיר. אלה היו מפגשים מרגשים. אני יודעת שיש כאלה שרואים בי אויב, בן אדם שהורס את חלום השלום. לצערי, לפני הרפורמה המשפטית היו אנשים שהיו מוכנים לדבר איתנו, והיום כבר לא רוצים כל קשר. הלכו צעד אחורה. אבל מה האפשרויות?"

יש אנשים שקשה להם עם יישוב הנמצא בש טחים וקשה להם עם היחס לאוכלוסייה הערבית.

"קח את נושא 'שתי מדינות לשני עמים'. הוא די ירד מסדר היום. אתה רואה את זה בתוצאות הבחירות כשמרצ לא עברה את אחוז החסימה. יש פה הרבה יותר חיים משותפים מאשר בתל אביב. כמה אנשי קשר ערבים יש לך בזיכרון של הנייד ואתה מדבר איתם מדי יום? אני בטוחה שלי יש יותר.

"זו שאלה גדולה אם המצב ייפתר ואם בכלל. קודם כל צריך לטפל בחינוך הרצחני שמקבלים שם. היה פה לא מזמן פיגוע דריסה של חיילת שנרצחה על ידי אדם שעבד בסופר הסמוך. ראינו אותו כל הזמן, אז איך אפשר לדבר על חיים משותפים כשאתה לא יודע אם יתקעו לך סכין בגב?" מה עם נוער הגבעות, תג מחיר, ההצתות?

"זה לא משתווה לבן אדם שהולך ורוצח. אני לא שונאת ערבים ולא רוצה להרע להם, אבל לפני כמה חודשים זרקו על הרכב שלי סלע. שמעתי בום וכל החלון האחורי התנפץ. למזלי הייתי לבד, אבל תאר לך שהיה שם אחד מילדיי. זו המציאות שאנחנו חיים איתה כל יום". יעל משתייכת לציונות הדתית, אבל מצביעה לליכוד, כי היא לא אוהבת שיוך מגזרי.

"הדבר המרכזי שצריך להשתנות, זו שיטת הבחירות שתאפשר ייצוג הולם לקבוצות כמו השמאל הישראלי שהולך ונכחד, אפילו דמוגרפית", קבעה. "היינו לא מזמן אצל קרובת משפחה, מבית לא דתי. בעלה בגיל של הוריי. לאבי בן ה־46 יש 31 נכדים. להם יש שלושה ילדים שעדיין לא התחתנו. תבין את הפער הדמוגרפי.

"הרי ברור שבעוד כמה שנים המצב רק יקצין, ואתה גם רואה בהפגנות השמאל אנשים הרבה יותר מבוגרים מאלה שפוקדים את הפגנות הימין. ועדיין, צריך לשנות את השיטה לכזו שתאפשר לאנשים מהשמאל לחיות ברגיעה

ובידיעה שקולם בא לידי ביטוי בשלטון, גם אם הם לא הרוב ואין מה לעשות, הם לא יהיו הרוב. לא צריך לרמוס, צריך לאפשר להם להשתתף בהנהגת המדינה".

ואם יבטלו את הרפורמה המשפטית, תרגי שי שהפסדת?

"אפילו אנשים בשמאל אומרים שצריך לשנות את מערכת המשפט. יותר מזה, גם אם יורידו את הרפורמה, המחאה תימשך. שאלתי חברים 'תפסיקו להפגין?' והם ענו 'לא, כי אנחנו לא מאמינים'. ההרגשה היא שיש אנשים שמוכנים לקחת מסור ולכרות את הענף שעליו כולנו יושבים. וגם בצד השני יש כאלה. נראה לך לגיטימי שאנשים לוחצים להוציא השקעות וחברות מישראל כדי להפעיל לחץ על הממשלה?"

עטרה, שלא מזמן התחתנה, הוסיפה: "בציבור הדתי של המתנחלים יש לדעתי הרבה יותר מוכנות להיכרות עם הצד השני. העולם הדתי גם יותר מכיר את העולם החילוני, ולכן לדעתי הקרע לא יושב כל כך על אידיאולוגיה, כמו על אמון. קשה לחיות ביחד כשפחות מכירים זה את זה".

נפגשנו בעיצומה של סערת נוכחות הפוליטיקאים בבתי העלמין ביום הזיכרון. היה חשוב לי לשמוע את דעתה של יעל, כאחות שכולה.

"קשה לי, כי פוליטיקאי הוא נציג ציבור ולא בא מטעם מפלגה", ענתה. "אני זוכרת שגדלתי בקריית ארבע בתקופות ממש קשות. בהסכם אוסלו הרגשנו שהמדינה בוגדת בנו, ואחרי זה בתהליך ההתנתקות. פעם הייתי הולכת להפגנות והיום כבר אין לי כוח, לא חושבת שזה אפקטיבי".

בניה ז"ל, אחיה של יעל, היה הילד הרביעי במשפחה. הוא לא נשאר דתי, אבל נשאר בימין בדעותיו. רס"ן שראל, מפקד פלס"ר גבעתי, נהרג ב־1 באוגוסט ,2014 בפאתי מורג, ליד רפיח שבדרום הרצועה. יחד איתו נפלו סמל ראשון ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. "זה משהו אישי", יעל אמרה כששאלתי על מאבקה של משפחת גולדין להחזרת גופת בנה. "לא יודעת מה הייתי עושה במצבם". איך קיבלת את מות אחיך? "אתה מאבד את המשפחה שהיתה, אולי אפילו בונה אותה מחדש ומתקרב אליה יותר, כי זה אירוע מאוד מטלטל. ברמה האישית הכי השפיעה עלי ההבנה שצריך לחיות את החיים כמו שרוצים ואסור לחכות לזמן מיוחד או לפנסיה שתגיע. אתה לא באמת מבין כמה החיים זמניים, עד שמישהו קרוב אליך נהרג".

כבר לא הולכת להפגנות

הדודה מאמריקה

איזה חלום זה לזכות בירושה מפנקת. מי לא חולם לגלות שאיזו דודה עלומה ועשירה השאירה לו כמה מיליונים.

בואו נדבר על ירושות. הן לא רק חומריות, אלא גם תפיסות עולם, אמונות וערכים שעוברים מדור לדור, ורובנו כלל לא מערערים ומגדירים אותם כמציאות או כמצב טבעי, אף על פי שהם ממש לא כאלה.

אחת מהירושות שעוברות מדור לדור בחברות פטריארכליות, כמו זו שאנו חיים בה, היא "מחמאות" לנשים שבנויות על העובדה שהן מחוברות לגברים מצליחים ומוצלחים.

המחמאה שמורעפת על האישה, הילדה או הנערה היא בעצם תזכורת לכך שהערך שלה תלוי בגבר שאליו היא מחוברת או משויכת. אז כן, הסערה סביב הביטוי "בת של מלך" שתפסה כותרות היא הזרז לטור הזה, אבל אם אתם כבר מכירים אותי - זו רק סיבה מעולה עבורי לצלול קצת לעולם המחמאות המפוקפקות ולהבין איך הן משפיעות על כולנו.

אתם יודעים, בתור בתו של מלך יש לי מחויבות לא לבייש אותו. את המלך, מי שזה לא יהיה.

למה ככה?

בשלט ובחולצות המדוברות, מתחת לביטוי "בת מלך" נכתב "שפחה אחותכן". זו בעיניי צורת ביטוי אגרסיבית, במיוחד כשהיא מופנית מנשים כלפי נשים אחרות בסגנון "הכל עובר אלייך". עוד הנצחה של הפטריארכיה, כאילו זו מלחמה שלנו הנשים והגברים רק מתבוננים מהצד, ואין להם קשר לעניין. זו גם צורת תגובה ילדותית ולא מכבדת, עם שימוש בשפה בוטה ואלימה כמו "שפחה אחותכן". למה ככה? למה להשתמש בשפה שמאחלת רע לאחרת?

הניסיון לבטל את הטענה העובדתית של נשים, כמו אלה הצועדות כשפחות ומפגינות משום שזכויות הנשים נפגעות, הוא סוג של גזלייטינג. המיצג "סיפורה של שפחה" בהפגנות מטרתו להעביר מסר מתריע, על ידי ייצוג מטאפורי של מה שקרה בספרה של מרגרט אטווד לחברה שבה זכויות הנשים צומצמו בהדרגה, בכל פעם קצת יותר, עד שנגזלו מהן לגמרי.

ההתרעה היא על כך שתהליך העלמת הנשים מהמרחב וצמצום זכויותיהן כבר התחיל - והוא הולך ומחמיר גם בישראל. לא משנה באיזו מילה תבחרו להשתמש כדי לתאר נשים, אי אפשר להתכחש לתהליך הפגיעה בהן ובזכויותיהן במדיניות הממשלה הנוכחית.

מאיפה מגיע הביטוי?

ָּה ַבת ֶמֶלך ְּ ִניָמה" היא האמירה המלאה, והפירוש השגור לציטוט זה מתוך מזמור מ"ה בספר תהילים הוא כי כבודה של האישה תלוי בעובדה שהיא פועלת בעיקר בתוך ביתה, ולא מתרועעת בחוץ. מכאן ההשוואה לבת המלך, שאינה משוטטת ברחובות כפשוטת עם ומתערבבת עם "האנשים הרגילים".

בית ספר לשיווק

הסופר התנ"כי (ויש מי שאומרים שדוד המלך כתב את ספר תהילים) עשה פה עבודת מיתוג גאונית, שמנסה לייצר מציאות כאילו הכי כיף ונחשב זה מה שאת עושה בבית, כי ככה מתנהגות בנות של מלך.

אלא שכמו בכל מסר שיווקי, האמת היא חלקית בלבד, כי בזמן שבת המלך כנראה מהלכת בארמון עם פמליית משרתים ומשרתות שמסרקים את שערה, מעסים את רגליה, ממלאים לה אמבטיה ומכינים לה ארוחות מפנקות - רוב "בנות המלך" שמצוות באמצעות ה"מחמאה" הזו להישאר בבית הן מי שמנקות, מבשלות, מכבסות ועמלות שעות רבות, ולא רק עבור עצמן, כמובן. "אשת חיל", כידוע, עושה הכל ולא מתלוננת, ומחייכת באושר מכך שהבית נוצץ ושכולם שבעים.

לא כל הנשים

מובן שאפשר לפרש את הביטוי מתהילים בכל מיני דרכים, אני לא אומרת שזה הפירוש היחיד האפשרי. ומובן שלא כל הנשים חיות בבתים לא שוויוניים, אבל צריך לעצום עיניים ממש־ממש חזק כדי להתעלם מהעובדה שנשים רבות עדיין מוסללות לתפקיד האחראיות הבלעדיות - או לפחות המרכזיות - למה שנקרא "העבודות השקופות".

מחקרים מראים ששיעור הנשים שחוות מחלות הנובעות משחיקה ומתשישות נמצא בעלייה מתמדת, במיוחד אימהות לילדים צעירים. אחד מהגורמים לכך הוא המסרים הרעילים על איך את אמורה להיות "אישה טובה" וראויה.

אמרי לי מי אביך ואומר לך מי את

הביטוי מנציח היררכיה מגדרית, של גברים בראש ונשים המוגדרות בכפיפות להם. האישה אינה מלכה או שליטה בעצמה, אלא מקבלת פסיבית את כוחו ואת סמכותו של אביה, אחיה, בן זוגה.

הדגש על סמכות גברית וכניעה נשית הוא גרוע לגברים

ולנשים כאחד, מכיוון שהוא מנציח תפקידים וציפיות מגדריות מזיקות. הביטוי "בת של מלך" תורם להנצחת הסטריאוטיפים המגדריים, שכן הוא נוטה להתקשר לנשים עם תכונות ספציפיות "נחשבות".

אם כבר כבודה של בת מלך פנימה - איך תקבל הכרה כלפי חוץ? או! במקרה נמצא הפתרון. הדמות הגברית המרכזית בחייה תיתן תוקף לקיומה ולמעמדה בעולם. קודם אבא, ואז היא "בת של מלך", ואחר כך הבעל, ואז היא "אשת חיל".

הכינוי המחמיא לכאורה "בת של מלך" נועד לשים דגש על הערך ועל החשיבות של נשים יהודיות במשפחותיהן ובקהילותיהן, אלא שמתוך הביטוי נובע שחשיבותן היא להשתייך לגבר הנכון, ל"מלך". מה אומר לכם - אני מעדיפה שיחמיאו לי בזכות תכונותיי, ולא רק מפני שאני הבת של אבא שלי, גם אם הוא היה מלך אמיתי עם כתר וגלימה.

מי עומד מאחוריי ומצדדיי?

זה לא המשפט היחיד שמזכיר לנו שגבר שווה הוא תנאי להיותנו בעלות ערך. קחו למשל את המשפט "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". הוא מצליח והיא מאחור, מסדרת אחריו, דואגת שלא יחסר לו כלום, לא דורשת לעצמה את ההובלה חלילה.

כמה פעמים שמעתם אנשים אומרים "מאחורי אישה מצליחה עומד גבר"? אם כבר, הם ירכלו על "הזוג המוזר" שבו האישה תופסת מקום גם בחוץ, ולא רק בבית. מניסיון אישי אני מדברת, תשאלו את הטוקבקיסטים שכותבים עלי "תראו אותה, מצאה סמרטוט שמוכן לתת לה ללבוש את המכנסיים בבית", או שכותבים לליאון שהוא אישה בכל מיני דרכים בוטות ודוחות. וכל זה למה? כי אשתו מעיזה לתפוס מקום שווה בפרונט, על המסך.

אחד מהמשפטים שעושים לי בחילה הוא זה שיוצא מפיהם של גברים שתלטנים, שנשותיהם נוהגות להיות "יפות ושתוקות" כשהם מתרברבים בהצלחות שלהם, בהון שלהם. אני כבר רואה את זה מרחוק, מזהה אותם בקלות ויודעת שתכף יגיע ה"אבל בבית - היא קובעת הכל. בבית אני כמו ילד קטן, היא זו שמחליטה". איכס.

אם ליאון ואני היינו גובים שקל מכל מי ששאל אותו "איך אתה מסתדר עם זה שפאולה דומיננטית?", כנראה לא היינו צריכים לעבוד לעולם. ומה זה בכלל הקטע הזה של לקרוא לאישה "דומיננטית" בקטע ביקורתי? מה רע בזה?

מילה היא לא רק מילה

כשאני מתעצבנת על הביטויים האלה, יש כאלו שמפצירים בי לשחרר, לא להיות כל כך צדקנית, כי הרי "זה רק ביטוי".

אז ראשית, בואו נסכים שזה לא רק ביטוי. מילים הן אף פעם לא רק מילים. מילים מעצבות תרבות ותודעה ומשפיעות על יחסי כוחות בין מגדרים, בין גזעים ובין כל סוגי הקבוצות.

השבוע, למשל, ראינו נשים שיצאו נגד הביקורת וטענו שהן רואות בביטוי הזה משהו מעצים וחיובי. אני לא מתווכחת איתכן, באמת לא, אך אני לא מצליחה לראות איך אפשר להתעלם מהסקסיזם שנודף ממנו, כלומר מהעובדה שהוא מחזק סטריאוטיפים לגבי נוקשות התפקידים של גבריות ונשיות.

מילא לומר "נו, זה ביטוי ישן־נושן מתקופה שבה לא האמינו בשוויון". אפשר לעטוף אותו בנופך נוסטלגי ולסלוח בשם הערך הסנטימנטלי, להיזכר כמה נוח היה לחלקנו כששוביניזם היה הסטנדרט וכשפמיניסטיות טרחניות לא באו בטענות - את זה אני יכולה להבין. אבל להתעקש לראות בו משהו שרלוונטי גם כיום, להתכחש לכך שחלק מהביטויים המסורתיים מקטינים ומצמצמים נשים - לדעתי זה מוגזם.

בשם האם

אבל לא הכל כזה גרוע. ככל שהזמן עובר, ואף שהדרך לשוויון עוד ארוכה ורחוקה, כן אפשר לראות יותר ויותר נשים חוגגות הישגים, ולא את היותן ה"בת של", "אשתו של" או "אחות של". נשים שלא מתנצלות על האינטליגנציה והכישורים שלהן, ולא על הקשרים השוויוניים שלהן עם גברים. אני מוכנה לזרום ולומר ש"בת מלך" הוא משפט מעצים, אם באותה הנשימה נחמיא לגבר שהוא "בן מלכה".

אנחנו, האימהות והאבות שגדלו בבתים שבהם האמא לא יכלה לשבת אחרי הארוחה לכוס קפה, כי כבודה של בת מלך הוא לפנות מהשולחן ולסדר את המטבח אחרי שכולם אכלו - מנסים ליצור לעצמנו ולילדות שלנו עולם שבו נערות צעירות מעודדות להיות מנהיגות ומקבלות החלטות, ולא רק מערך תומך פאסיבי של גבר או קישוט על זרועו. הביטויים האלה הם שרידים היסטוריים של חלוקת תפקידים ארכאית, וממש לא חייבים להגן עליהם בכוח.

אחריי לקיפול מצנחים

השבוע ראיינו בתוכנית נשים מקסימות שהשתתפו בכנס "מקפלות מצנחים" לדורותיהן. הן סיפרו כמה התפקיד הזה נחשב יוקרתי וכמה כל מי שהתגייסה חשקה בו.

שאלתי אותן אם שירתו איתן גברים שלא היה להם פרופיל קרבי, והן ענו שלא. אתם מבינים בכמה רבדים המודל הזה מוטמע בתוכנו מבלי שנעצור ונשים לב? גבר הוא צנחן, והאישה מקפלת לו את המצנח. למה גברים לא יכולים להיות מקפלי מצנחים? אשמח לתשובה רציונלית, כי לא מצאתי כזו.

מה ביונסה היתה אומרת?

בשורה התחתונה, למה להסתפק בלהיות "בת של מלך" כשאת יכולה להיות מלכה? תחשבו על ה־מלכה, ‪."Queen B"‬ האם היא היתה מסכימה שתקראו לה ‪Daughter of The King‬ ?B וואו, אל תסתבכו איתה, היא אישה דומיננטית.

Info@paulanatural.co.il

פאטייר כרפס בר

למילוי: ● צרור כרפס בר )אפשר גם חובזה, מנגולד או תרד( ● 1/2 כוס שמן זית ● 2 שיני שום פרוסות ● 1 בצל קצוץ דק ● 100 גרם אגוזי פקאן קלויים, שבורים גס ● מלח ● מיץ מלימון אחד ● 1 כף סומק

לבצק: ● 1 ק"ג קמח פיצה להתפחה ארוכה )אפשר להחליף חלק בקמח מלא( ● 680 גרם מים קרירים ● 60 גרם מים נוספים ● 6 גרם שמרים יבשים ● 28 גרם מלח ● 30 גרם שמן זית

אופן ההכנה: .1 לשים מים וקמח במהירות בינונית במיקסר עד לאיחוד. .2 נותנים לבצק לנוח 45 דקות, ואז ממשיכים ללוש במהירות בינונית ומוסיפים שמרים יבשים. .3 אחרי 5 דקות לישה מוסיפים מלח ו 60 גר' מים. .4 לקראת סוף הלישה יוצקים שמן זית באיטיות, כדי שייטמע היטב בבצק. .5 מעבירים את הבצק לקופסה משומנת עם מכסה להתפחה ראשונה )שעה או שעתיים(. .6 לאחר ההתפחה הראשונה מומלץ להכניס למקרר ללילה. .7 מחממים מחבת ברזל על הטאג', מוסיפים הרבה שמן זית ושיני שום פרוסות ומזהיבים. .8 מוסיפים בצל קצוץ דק וכרפס חתוך קטן

ומטגנים עד להזהבה. .9 מוסיפים פקאן, מלח ולימון, ובסוף את הסומק. .10 מבשלים הכל יחד עד שהכרפס רך והבצל שחום. .11 יוצרים כדורים של 100-80 גרם, וכשהכדורים תופחים מעט, פותחים עיגולי בצק דקים. .12 בעזרת כף מניחים מהמלית במרכז הבצק, משטחים ומקפלים לשניים או למשולש כמו אוזן המן )אפשר לשדרג עם ג'יבנה, גבינת חלומי או אבן יוגורט מגוררת מעל(. .13 אופים על הטאג' על אש נמוכה משני הצדדים, עד שהמאפה שחום ויפה.