"שעה אפלה" לא בא לחדש פרטים ביוגרפיים או להציע מבט אחר על אופיו של "האיש עם הסיגר". מקארטן נטל על עצמו משימה אחרת, מתוחמת יותר: לשרטט בפירוט עוצר נשימה את האירועים שמתחילים בכישלון כוח המשלוח הבריטי לעצור את הגרמנים בנורבגיה, התמוטטות הממשלה של נוויל צ'מברליין והמינוי של צ'רצ'יל תחתיו ומסתיימים בנאום המפורסם לאומה הבריטית, ובו ההבטחה להמשיך עד הסוף, להילחם בימים ובחופים, עד שהאויב הנא צי יובס.

כתם מרס אל כביר

חודש מאי המפורסם של 1940 מפגיש בין "אפקט צ'רצ'יל" ל"שעה אפלה" ומש לים ביניהם באופן שאיש לא תכנן. עיקר טענתו של מקארטן סובבת סביב מסקנתו שצ'רצ'יל עצמו התרחק בהדרגה מעמדתו הראשונית בעד "מלחמה בכל מחיר" ושוכנע למשך ימים, או אף שבועות אחדים, שאין לארצו ברירה אלא לכרות שלום עם הנא צים, ככל שהאפשרות הזאת נראתה בלתי מושכת בעליל. הוא באמת ובתמים התלבט, התחבט, היסס, שקל את האופציות, מסביר המחבר של "שעה אפלה" - ורק בזכות כך יכול היה לבסוף לעמוד בפני האומה, כדי להשמיע מילים שנצרפו באש ספקות, ולה תייצב בצד הנכון של ההיסטוריה.

ג'ונסון נמנע מלעסוק בשאלה עד כמה אמיתית היתה ההתלבטות של צ'רצ'יל, ואם ההיסוסים שלו היו כנים או שמא נועדו רק להרוויח זמן ולהטעות את תומ כי ההשלמה עם היטלר. הסימפתיה של ג'ונסון כלפי

גיבורו והאופן שבו הוא מלמד סנגוריה על צ'רצ'יל מפני ההיסטוריונים החדשים נוסח בריטניה, הלהוטים להוכיח בדיעבד שלא היה כל פסול בפיוס עם הצורר הנאצי, מדברים בעד עצמם.

עם זאת, ג'ונסון רחוק מלצייר דיוקן אידיאלי של מנהיג ללא רבב. אחרי שהוא מזכיר כי צעירים שמרנים של היום מתייחסים אל צ'רצ'יל כאלוהים, הוא דווקא מסרב ליטול מצ'רצ'יל את מגרעותיו, ומ בין לליבם של אלה שלא סמכו עליו בזמן אמת, כשנעשה לראש ממשלה כשבועיים לפני הישיבה הדרמטית של קבינט המלחמה.

למעשה, ג'ונסון משוכנע שהמוניטין הבעייתי של צ'רצ'יל לא הופיע יש מאין, ושהביקורת על יהירותו ועל חוסר יצי בותו היתה לפחות בחלקה מוצדקת. "גם מי שחשבו שהוא מבריק - ורוב האנשים יכלו לראות את זה - נרתעו תכופות ממה שנראה כמו היעדר שיקול דעת מצידו, מהנטייה שלו להפרזה, מהתרגשות היתר שלו עד כדי היסטריה", מציין ג'ונסון ומ שכנע סופית גם את הקורא הספקן ביותר, שבפניו ניתוח כן, ישר ונטול פניות של מדינאי יוצא דופן ומלא סתירות.

הרבה מן המורכבות הזאת בא לידי ביטוי בפרשת מרס אל כביר, כאשר הצי הבריטי הפגיז בפקודת צ'רצ'יל את הצי הצרפתי, בעל בריתו עד לפני רגע, והביא למותם של קרוב ל 1,300 מלחים צרפתים. לאחר כניעת צרפת לגרמניה הנאצית חששו הבריטים שהגרמנים יוכלו לנצל את הצי הצרפתי החזק, השני בגודלו באירופה, ולהפנות אותו נגד בריטניה. החלטתו של צ'רצ'יל, אדם שאהב את צרפת בכל ליבו, גילמה אכזריות צלולה. בשעה שכמעט כל הצמרת הבריטית, לרבות ראשי הצבא, התנגדה לפגיעה בספינות הצרפתיות, הוא לא היסס והורה לתקוף. נכון, זה היה בניגוד להבטחה הבריטית המוקדמת, שלפיה אם רק יעבירו הצרפתים את הספינות שלהם לצפון אפרי קה, מחוץ לאזורי השליטה של הגרמנים - הן לא יית פסו כאיום. נכון, לירות במי שלא יכול להתגונן וכלל לא היה אויב - היה אכזרי, ורבים כינו את ההתרחשות טבח. צ'רצ'יל עצמו הודה מאוחר יותר ש"זו היתה החלטה נוראית, כמו להרוג ילד משלי כדי להציל את המדינה". ועם זאת, ג'ונסון משוכנע - ומשכנע את הקורא - בהיגיון קר, ההוראה של צ'רצ'יל היתה נכונה במאת האחוזים.

למחרת צ'רצ'יל התייצב בבית הנבחרים כדי להסביר את מעשיו. כפי שהסביר לאחר מכן, הוא חש מבויש וציפה להתקפות ומורת רוח מצד חברי הפרלמנט. אך למרבה ההפתעה, אלה מיהרו להריע לו. הם קמו על רגליהם ונופפו בהתלהבות שבית הנבחרים לא ראה כמותה שנים. "הם הבינו מהאירוע הזה כי לאדם שהם מינו באי רצון להוביל אותם יש מידה של אכזריות לוחמנית שאין לאף אחד אחר", מסיק ג'ונסון.

"הם ידעו שלשום פוליטיקאי אחר לא היו האומץ והעוצמה הפנימית לעשות את מה שהוא זה עתה עשה. לפתע הם יכלו לראות איך בריטניה יכולה לנצח".

הדימיון למחבר

ג'ונסון ומקארטן מסכימים שהאינסטינקט שלו להילחם, להמשיך, לא להיכנע לעולם - היה בוודאי יסוד מהותי באופי של צ'רצ'יל, אבל לצידו דרו בנפשו המורכבת יסודות רבים אחרים, חלקם מנוגדים לכאורה. הוא אהב את החיים ואת הנאותיהם, אבל סיכן את חייו שלו כל פעם חדש: בשדות הקרב כעיתונאי צעיר וכ חייל, בשמיים כטייס חובב, ואפילו כראש ממשלה, כאשר התעקש לטוס ארבע פעמים לצרפת בעת לחימה, למרות סכנות מטוסים גרמניים ומזג אוויר גרוע.

הוא היה עז נפש והפגין אומץ יוצא דופן כשיצא לקרב, אבל גם כשיצא לחזית - לא היה מסוגל לוותר על רשי מה ארוכה של פינוקים, ובהם אמבטיה פרטית, מגבות גדולות, בקבוק מים חמים, קופסאות מזון מחנות היוקרה פורטנום אנד מייסון, שלא לדבר על ברנדי האפרסקים ושאר המשקאות החריפים. הוא ידע לנווט את דרכה של בריטניה, ובעצם של כל העולם, מול מעצמות הרוע של היטלר וסטלין, אבל מעולם לא נסע באוטובוס והיה ברכבת התחתית של לונדון רק פעם אחת - והלך בה לאיבוד עד שנזקק לעזרה כדי למצוא את דרכו החוצה.

ולסיום, עוד נקודה שבלעדיה אי אפשר. כשהמחבר הוא ראש ממשלת בריטניה )אף שבעת הכתיבה והוצאת הספר במהדורה האנגלית הוא כיהן "רק" בתפקיד ראש עיריית לונדון(, הקורא יחפש בספרו לא רק את צ'רצ'יל אלא גם את ג'ונסון, או לכל הפחות קווי דמיון בין שני האישים. יחפש וימצא: שניהם שילבו בווירטואוזיות בין קריירה עיתונאית וספרותית לעיסוק הפוליטי; שניהם סיגלו עמדות פוליטיות עצמאיות ורחוקות מהסכמת הכלל ולא חששו לסטות מן הקווים המוכתבים על ידי מפלגותיהם; שניהם ידעו להתרומם אחרי הפסדים, כאשר אחרים כבר ניבאו להם קץ פוליטי ודאי, ולזנק אל הפס גה. אם תרצו, תגלו משהו צ'רצ'יליאני בהתייצבות של ג'ונסון בראש קמפיין הברקזיט, שנראה תחילה אבוד, אבל הוכתר בהצלחה.

אם ההשוואה נראית קלושה, הרי תמיד אפשר להסתפק במראה עיניים, ולהיזכר שג'ונסון, בדיוק כמו צ'רצ'יל לפניו, השכיל לפתח מראה חיצוני ייחודי ולהביאו לד רגת מותג של ממש.

ג'ונסון וצ'רצ'יל סיגלו עמדות פוליטיות עצמאיות ורחוקות מהסכמת הכלל, ולא חששו לסטות מן הקווים של מפלגותיהם; שניהם ידעו להתרומם אחרי הפסדים, כאשר כבר ניבאו להם קץ פוליטי ודאי

שעה אפלה / אנתוני מקארטן )מאנגלית: אהרון לפידות(, ידיעות ספרים, 238 עמ' אפקט צ'רצ'יל / בוריס ג'ונסון )מאנגלית: ימימה עברון(, שיבולת, 348 עמ'

"אפריקה שינתה אותי בכל סיבוב שעשה המדחף, הייתי חזק ואמיץ מקודם. לא ראיתי שום דבר מוזר, הכל היה טבעי בעיניי". כך אומר ג׳וליו, הטייס מסטרומבולי, שהגיע לאפריקה כדי לבצע משימה מסתו רית - ומצא עצמו מעופף בשמי היבשת, צופה מבין העננים על מלחמות ודם, ביזה ושוד, נכלא ומשוחרר, נערץ ומותקף, וגם פוגש יצורים קסומים ומשוחח עם חיות, עד שדבר כבר אינו מפ חיד או מדהים אותו והוא מכריז שהוא ״מטורף על החיים״.

״המעוף המופלא״, ספרה הראשון של ג׳ובאנה ג׳ורדנו המתורגם לעברית, כתוב כסיפור אגדה. אפריקה מצטיירת כגן עדן פלאי, שבו נשים יפהפיות מלוות בשפיריות צב עוניות, מלכים גאים צועדים כשלצידם לאופרדים, אנשים צרובי פנים נעים במרחבים של חול צהוב וצמחייה מכשפת, וסביבם תנים חרישיים, ציפורי טרף, מפלים של מים אזמרג דיים ודגים בכל צבעי הקשת. ההרמוניה הזו מופרת כשאירופה לוטשת עיניה אל היבשת ומשאביה, ובמקרה זה כשאיטליה פותחת במלחמה שתכליתה לכבוש את אתיופיה.

המספר, ג׳וליו, מגיע לאפריקה במטוסו הזעיר, ה״ויטה נואובה״ )״חיים חדשים״(, בערבו של ניסיון הפלישה האיטלקי השני לאתיופיה, בשנת .1935 הוא נוחת באריתריאה ומייד מוטלת עליו שורה של משימות: עליו להוביל מסרים ומכתבים מאת שולחיו, הגנרלים האיטלקים, המציעים לקיסרי אפריקה ולשליטיה להיכנע בטרם קרב, כדי לחסוך לעצמם את הלחימה, הקורבנות וההרס.

איטליה של מוסוליני אינה חושקת רק במרחבים ובאוצרות הטבע. הרוח הפשיסטית המפעמת בה רואה במלחמה את הביטוי העליון של האנושיות, אירוע רומנטי מסעיר הראוי לשירה, מוזיקה, ספרות והת עלות בכלל. ג׳ורדנו מיטיבה להגחיך את הרוח הזו - בעיקר מפיהם של בעלי חיים, המורגלים במלחמת קיום אבל איש מהם אינו רואה באחר יצור נחות, שלא כמנהגם של לבנים המביטים בשחורים. אך הגיחוך אינו יכול שלא לקפוא על הפנים כשהיא מתארת את תוצאותיה של אותה שנת לחימה: עיי חורבות מעלים עשן, גרדומים שעליהם מתנודדים שחורים ולבנים גם יחד כשגופותיהם מכוסות זבובים, חיות מתות הצפות בנילוס ושיירות הצלב האדום המחפ שות בסוואנה ילדים בודדים. ומי שנותרו יצאו מדעתם או התחבאו בג׳ונגלים כדי לפתוח במלחמת גרילה, טיפסו על עצים עם הבבונים או ״העניקו את חייהם למנצחים״, כלומר פנו לפרנסות שאפשרו להם קיום תחת כיבוש: פינוי החורבות, סלילת הכבישים ונישוק ידיהם של הלבנים. בראשית הספר ג'וליו הוא צעיר תמים: בן עשרים ושלוש ואב לילדים שהשאיר אחריו באיטליה, אך ראשו סחרחר מרוב פליאה, וכל מראה עלוות דקלים או דיונה מדברית ממלא אותו התרגשות והערצה. בד בבד ג׳ורדנו מתארת את תהליך הרמיסה השיטתי של אפריקה בידי האיטלקים, ולאחר מכן בידי האנגלים, ואת השינוי שחל בגיבור שלה. ג׳וליו, הנע ונד במטוסו כשלחלקים ממסעו מצטרפים אליו תוכי מדבר, צמד עבדים משוחררים ו״משוגע המלך״, לומד ומתבגר. בהמשך הוא גם מתאהב, לראשונה, ומתוודע לסתירות הפ נימיות שמזמנת לו ההתבגרות, בעיקר עתה כשיש לו ילד אפריקני נוסף על הילדים הממתינים לו, וגדלים בלעדיו, באיטליה. בעודו מעופף בשמיים: ״זללתי את האבק, המשקפיים נעכרו מחמת אבק המדבר, ו׳ויטה נואובה׳ ספג לקרבו את ניחוח השמש״, ונוחת כששק הדואר על כתפו באזורים שונים ביבשת - הוא פוגש צעירים ומבוגרים, בני עיר ובני שבטים פראיים, יונקים, ציפורים ונחשים. כל אחד מאלה מציג בפניו השקפת עולם אחרת, ולו אין ברירה אלא לעצב את עצמו אט אט תוך ספיגת החוויות העזות שחווה. את השקפות העולם החדות והבהירות ביותר מציגים, כיאה לאגדה - גם אם היא נודדת למחוזות של כאב ופצעים פתוחים - הילידים שתרבות המערב טרם קלקלה, בעלי החיים והיצורים הפלאיים. ״עוף איש לבן, כל עוד השמיים מאפשרים לך לעשות זאת״, אומר לג׳וליו מכשף מקומי, שרוקח לו דבק מחלב עיזים אשר בעזרתו הוא מדביק