נולד ב 1971 בירושלים. שיריו התפרסמו בכתב העת "הליקון". מאמריו פורסמו בכתבי עת מקוונים להיסטוריה, תרבות ומדע. הוא כותב, עורך ומתרגם. חי במבשרת ציון עם אשתו ושלוש בנותיו.

הספר משופע במאבקים אידיאולוגיים בין דוריים. ביקשת להציג תהליך אידיאולוגי או דווקא להתנער ממנו?

"כשמישהו מתחיל לדבר פוליטיקה ואידיאולוגיה, אני בורח כאילו זה מחבל מתאבד עם האצבע על הכפתור. די לי במכאובים שמספקים החיים עצמם. אבל למרבה הצער, לעיתים המאבקים הפוליטיים מחכים לך בבית, והמטיף שנאבק בסערת נפש בכל הרוע בעולם הוא האיש הכי יקר לך. הוא מוכן לחיות ולמות למען רעיון. הוא סבור שניסיון לעבור את החיים בשקט הוא בגידה בחיים. הספר הוא קריאה חסרת פשרות בעד החובה להתפשר; עמידה בלתי מהססת בעד הזכות להסס; יציאה מהבית אל העולם בקריאה בעד הזכות לפרוש מהעולם אל הבית".

הספר יוצא נגד ההטפה והווכחנות, ומעמיד מולן את הסיפור. מדוע הסיפור עדיף? האם גם הוא לא מכשיר השפעה בסופו של דבר?

"סיפור טוב לא מנסה להיות מכשיר השפעה: הוא מציג את ההיסוס, הגמגום ואי השלמות של הדמויות, וכך מציג את הגיחוך שבכל הטפה. סיפור שמציג דמות מורכבת עשוי להפחית את סלידתנו ממנה. קשה לכעוס על נהג שחותך אותך בכביש, אם אתה רואה שהוא מסיע אדם שמחובר לבלון חמצן או יולדת".

זה ספר הפרוזה הראשון שלך. מה בין פרוזה לצורות כתיבה אחרות?

"זה אמנם הרומן הראשון שלי שרואה אור, אבל אני כותב כל חיי יומן, שירה, פרוזה, נובלות, רומנים, טורי מדע פופולרי והיסטוריה. הפרסום המאוחר עשה עימי חסד: כשהייתי צעיר, לא הבחנתי בחריקות ובפגמים שבכתיבתי. הייתי צריך להבשיל, לפתח ביקורת עצמית. זה תהליך שמשכו כמשך החיים. כתיבת פרוזה היא עבורי ביטוי לתסכול מהפער ביני לבין העולם. בפרפראזה על עמיחי, אם לא היה פער ביני לבין העולם, לא הייתי צריך לכתוב".

סופרים וסופרות שהשפיעו עליך.

"ההומור הצ'כי האבסורדי והעדין של רות בונדי, קארל צ'אפק ומילן קונדרה. זה הומור של עם שהיה כבוש רוב המאה ה ,20 בדומה להומור היהודי הממזרי, החתרני, של שלום עליכם ואלתר דרויאנוב. מתברר שאומות מדוכאות מצמיחות ספרות כמו עשב שבוקע דרך הבטון: אי אפשר לעצור אותה".