37 שנים אחרי שנשבה בלבנון, ספר חדש שופך אור על חקירת היעלמו של הנווט רון ארד / יואב לימור

למרות מאמצים כבירים מצד ישראל, ובהם תפיסת ארכי־מחבלים כמו מוסטפה דיראני והשייח' עובייד, גם 37 שנים אחרי שנפל בשבי תיק רון ארד עדיין פתוח והוא נחשב ל"נעדר" כעת ספר חדש של יואב לימור על סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן חושף את העבודה החשאית של המוסד והשב"כ במאמצים לאיתורו של ארד, שבה הוצגה - לראשונה ובאומץ - שורה תחתונה חד־משמעית בפרשה

בשלהי 2005 הגיע יצחק אילן לפגישה אצל ראש המוסד, מאיר דגן. אילן היה אז ראש אגף חקירות ותיק יחסית בשב"כ, וניהל כמה פרשיות יחד עם המוסד. הפגישה הזאת לא היתה פגישת עבודה רגילה. היא זומנה במיוחד, ואילן הגיע אליה עם סטיב, מי שהיה אז סגנו, ולימים מחליפו כראש אגף החקירות. "דגן אמר לנו שהוא רוצה לדבר איתנו על משהו חשוב", מספר סטיב, "כשהגענו, הוא אמר שהבטיח למ שפחה להפוך כל אבן כדי לדעת מה עלה בגורלו של רון ארד, ושהוא רוצה שנעשה את זה יחד איתו. היתה לנו צמרמורת".

דגן למד להעריך מאוד את אילן ולסמוך עליו בעקבות פרשה קודמת. זאת גם הסיבה שהוא ביקש ממנו לטפל בתיק של ארד, שהיה רגיש ביטחונית, ציבורית ומול המשפחה.

ארד נפל בשבי ב 16 באוקטובר .1986 באותו בוקר הוא יצא עם הטייס ישי אבירם לגיחת תקיפה באזור צידון שבדרום לבנון. במהלך יעף התקיפה התפוצצה אחת הפצצות קרוב מדי למטוס הפנטום, והם נאלצו לנטוש.

אבירם חולץ במבצע הרואי על המגלשיים של מסוק קוברה. זאת היתה הפעם הרא שונה שבוצע חילוץ כזה, בתנאים קיצוניים ותחת אש. שנתיים מאוחר חילצו שוב מסו קי קוברה לוחמים שנקלעו למצוקה בלבנון. הפעם אלה היו ארבעה חיילי גולני שנותרו מאחור במהלך הפשיטה על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל בכפר נועיימה.

הנווט ארד נפל בשבי הארגון השיעי אמל. בתקופת השבי הראשונה היה עימו קשר שוטף. אנשי הצלב האדום אמנם לא הורשו לבקרו, אולם למשפחתו הועברו שלושה מכתבים, ותמונה אחת שהעידה כי הוא חי ומצבו טוב. התמונה הזאת נות רה מאז חקוקה בזיכרון הלאומי הקולקטי בי: ארד נראה בה מזוקן, עיניו נוגות, שונה מאוד מהנווט בעל פני הנער שנפל בשבי כמה חודשים קודם לכן.

ישראל ניהלה משא ומתן על שחרורו של ארד. הציבור הישראלי עוד היה נתון תחת הטראומה של עסקת ג'יבריל שנח תמה במאי ,1985 ואשר במסגרתה שוח ררו 1,150 אסירים בתמורה לשלושה שבויי צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה - חזי שי, יוסף גרוף ונסים סאלם.

בין המשוחררים היו השייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס שהיה שפוט ל 13 שנות מאסר; ג'יבריל רג'וב, שנידון למאסר עולם לאחר שזרק רימון לעבר משאית של צה"ל; וקוזו אוקמוטו, שנשפט לשלושה מאסרי עולם על חלקו בטבח בנמל התעופה לוד ב .1972 לצידם שוחררו עוד רוצחים רבים, שחלקם הגדול חזר לפעילות טרור. לימים היו משו חררי עסקת ג'יבריל ממובילי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר .1987

השחרור הסיטוני של מחבלים, ובהם כא מור רוצחים רבים, הסעיר את הציבור היש ראלי. ממשלת האחדות חששה לבצע עוד עסקה, אף שהמחיר שנדרש עבור ארד היה נמוך יחסית: כמה מיליוני דולרים, ושחרור

של עשרות אסירים בלבד.

הנחת העבודה היתה ששום דבר לא בוער. ארד אמנם נמצא בשבי, אבל יש כתובת ויש משא ומתן. זאת היתה הנחת עבודה טרגית, שעלתה לא רק בחייו של ארד אלא גם במסתורין שאופף את נסיבות היעלמו. מאז השקיעה מדינת ישראל סכומי כסף גדולים פי כמה מאלה שנדרשה לשלם עבורו - וגם סיכנה לוחמים רבים באינספור מבצעים, בלי שהצליחה להשיבו הביתה.

העדות המוצקה האחרונה על מקום הימצאו של ארד היא מ־4 במאי .1988 הוא הוחזק בידי משפחה תומכת ארגון אמל בכפר הלבנוני נבי שית. יממה קודם לכן החל צה"ל במבצע גדול כנגד יעדי מחבלים בכפר הסמוך מיידון. כוחות צנחנים בפיקודו של המח"ט שאול מופז פשטו על הכפר והרגו כ־05 מחבלים. זה היה המבצע הגדול והמוצלח שניהל צה"ל מאז הנסיגה הראשונה מדרום לבנון.

בצה"ל לא ידעו שארד מוחזק בנבי שית, המרוחק כ־05 ק"מ ממיידון. לא ברור גם כיצד ישראל היתה פועלת לו ידעה שארד נמצא בסמוך יחסית למקום הפעולה. לימים טען ארגון חיזבאללה כי שומריו של ארד שמעו על המתקפה הישראלית ונטשו את משמרתם, כדי לסייע לחבריהם שהותקפו. כשחזרו הביתה, ארד לא היה שם. לטענתם הוא נעלם, ומקום הימצאו לא נודע מעולם.

לישראל לא היה מידע לאן נעלם ארד או מי מחזיק אותו. בניסיון לקדם את פתרון הפרשה היא החלה לחטוף לבנונים כדי שישמשו קלפי מיקוח עבורו. לאחר שבאוגוסט 1988 הודיע ארגון חיזבאללה כי הוא מחזיק בארד, הוחלט לחטוף את אחד מבכירי הארגון.

החטיפה המשמעותית הראשונה בוצעה ביולי .1989 כוח של סיירת מטכ"ל חטף את השייח' עבד אל־כרים עובייד מביתו בכפר ג'יבשית שבדרום לבנון. עובייד היה מנהיג רוחני מוביל והמפקד הצבאי של חיזבאללה בדרום לבנון. הוא גם היה שותף בכיר לחטיפת כמה אזרחים זרים בלבנון, למטרות כופר.

חטיפתו של עובייד לא הביאה לפתרון הפרשה. חקירתו גם לא העלתה מידע חדש על גורלו של ארד. ישראל אפילו לא ידעה אז לומר אם הוא חי או מת, ומי מחזיק בו.

בניסיון לחזור אחורה ולפענח מה עלה בגורלו, חטפה סיירת מטכ"ל בכיר לבנוני נוסף. מוסטפה דיראני נחטף מביתו בכפר קסר נבא שבבקעת הלבנון והועבר לחקירה בישראל. דיראני היה במשך שנים רבות קצין הביטחון של ארגון אמל, והיה אחראי לכליאתו של ארד מרגע שנפל בשבי. הוא גם אפשר לגורמים שונים לחקור אותו, ובהם לקציני המודיעין הסורי.

בשנה שקדמה להיעלמו של הנווט חל קרע בין דיראני לבין ארגון אמל, והוא החל להתקרב לחיזבאללה ולגורמים איראניים שונים. בתגובה הוא הודח מהארגון על ידי מנהיגו, נביה ברי, אך המשיך להחזיק אצלו את ארד.

בישראל העריכו כי דיראני העביר או מכר את ארד לגורמים אחרים. הוא אמנם הכחיש כל קשר להיעלמו של הנווט, אבל בישראל החליטו בכל זאת לחטוף אותו בניסיון לפענח את הפרשה. חקירתו האינטנסיבית בארץ לא העלתה דבר. גם בסיומה נותרה הפרשה בעלטה גמורה.

עובייד ודיראני שוחררו בינואר ,2004 במסגרת עסקה בין לישראל לחיזבאללה. נוסף עליהם, שוחררו עוד כ־004 פעילי טרור פלשתינים ו־72 נתינים זרים, מרביתם לבנונים. בתמורה הוחזר לישראל אל"מ (מיל') אלחנן טננבוים. ישראל גם קיבלה את גופותיהם של שלושה חיילי צה"ל - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד - שנחטפו ללבנון באוקטובר .2000

בשנים שחלפו מאז היעלמו של ארד, השקיעה ישראל מאמצים כבירים בניסיון להבין מה עלה בגורלו. סכומי כסף גדולים שולמו לשלל גורמים, ובהם פליליים, בניסיון ללמוד משהו חדש. עמותות שהוקמו הציעו פרסים נדיבים למי שיביא מידע עליו.

באמ"ן ובמוסד ליקטו בשקדנות כל פרט שעשוי היה לשפוך אור חדש על הפרשה. לא מעט פרטים שנאספו היו מטעים, ולעיתים קרובות סותרים. 1995־ב התראיין גולה איראני בארה"ב וטען כי ארד מוחזק בבית כלא של המודיעין האיראני בעיר איספהאן, וכי הוא משותק בשתי רגליו ונעזר בכיסא גלגלים לאחר שנפצע בניסיון בריחה. שני אזרחים גרמנים ששוחררו באותה עת ממאסר באיראן, טענו כי שמעו שטייס ישראלי כלוא בבידוד.

אף שפריטי המידע האלה לא אומתו מעולם, רבים בקהיליית המודיעין הישראלית האמינו כי ארד אכן הועבר לאיראן. זאת גם היתה הנחת העבודה הרווחת במערכת הביטחון במשך שנים ארוכות: שחיזבאללה ופטרוניו האיראנים יודעים מה עלה בגורלו של ארד.

מכאן גם נגזרה תוכנית העבודה. כל המאמצים כוונו לאיראן ואל בן חסותה הלבנוני. ניסיונות של גורמים אחרים לטעון כי מדובר בכיוון מוטעה, נדחו על הסף. אנשי המודיעין הגרמני, שטענו 1997־ב כי ארד אינו בין החיים, נדחו על הסף.

בדצמבר 2000 שחררה ישראל 40 אסירים פלשתינים ו־21 לבנונים. בתמורה היא קיבלה מחיזבאללה את רובה ההישרדות האישי של ארד, שנתפס כשנפל בשבי. מבחינת ישראל זאת היתה הוכחה נוספת לכך שחיזבאללה הוא הכתובת, ובידיו המפתח לפתרון התעלומה.

בהיעדר מודיעין שיאשש או יפריך את הנחות העבודה הקיימות, המשיכה ישראל לפעול לפי ההנחה שארד חי ושהוא מוחזק בידי גורמים שיעיים, בלבנון

באישורו של ראש השב"כ יובל דיסקין, זימן ראש המוסד מאיר דגן את אילן לפגישה מיוחדת. בקשתו היתה פשוטה: "קחו את כל החומר שנאסף על ארד מרגע שנפל בשבי, תעשו כל פעולת חקירה שנדרשת, ותחזרו עם תשובה מה קרה לו"