שם לב

יש האומרים שב־7 באוקטובר הושפלנו. איזו אמירה משפילה. לא הושפלנו, אלא רוממנו. העובדה שנתפסנו ככה לא מוכנים, ושעשו בנו מעשים שלא עושים בבני אדם ולא בבעלי חיים ואף לא בדוממים, אין בה כדי להשפילנו ולו כמלוא נימה. להפך.

בעיניי, מי שהושפלו עד עפר אלה הפורעים, בני תשפוכת השטן האלה, שעולמם הפנימי התגלה בתפארת ריקבונו המבאיש. באו להשפיל ויצאו מובסים לדורות קדימה. הוציאו עצמם מכלל האנושות ופתחו למעשה ענף אבולוציוני חדש, של דמויי בני אדם שאינם בני אדם. ולא רק הנוח'בים שפשטו על יישובינו, גם תומכיהם, והערב־רב שבא איתם, ואלה שקיבלו את פניהם בצהלות, ואלה ששמחו בליבם, ושחשבו שייצא להם מזה משהו טוב. כולם השפילו את עצמם, והדגישו למי שהיה צריך הדגשה כמה שונים אנחנו מהם, באיזו מדרגה שונה בתכלית ניצבים אנו מול שכנינו הנחות'ים.

מסופר על האדמו"ר מצאנז שאחרי שאיבד בזמן השואה את כל משפחתו, 11 ילדיו נרצחו, ואשתו, וכל מעגלי חייו, 1,000־כ איש בסך הכל - הוא נותר לבדו, פצוע וחלש, והנאצים המשיכו להתעלל בו. מסופר שנתנו לו לסחוב שקים כבדים תוך כדי לעג וצחוק של השומרים. ועוד מסופר שהוא עצמו לא הפסיק לצחוק ולו לרגע אחד, וכשבאו אליו תלמידיו ושאלוהו מה כל כך מצחיק פה, אמר להם: אני צוחק כי אני לא כמוהם. ושאלוהו: האם תמשיך לומר "אתה בחרתנו מכל העמים", והשיב להם שעכשיו, מול כל הרוע המזוקק, יאמר את המילים באמונה שלמה. כי הנה, זה מעשה העמים, וכמה טוב לא להיות כמוהם, גם אם זה כואב.

וכשכל זה ייגמר - ממש בקרוב, אני מקווה - נהיה מחויבים לאנושות כולה לערוך משפט פומבי מצולם ומשודר של כל אלה שיהיו בידינו, ולבנות אולפן גדול שבו ייערך המשפט הזה, ובו כלוב דוגמת ההוא של אייכמן, והניצולים ובני משפחותיהם ועדים ועדות יעלו ויספרו מה פעלו אלה, והעדויות האלה יגיעו לכל בית בעולם, ויזעזעו כל נפש, גם נפשות שלא רוצות לשמוע. זה יהיה עשוי היטב כל כך, כמו סדרה בנטפליקס, ולא יהיה אפשר להוריד מזה את העיניים. ובסוף ההליך תהיה הוצאה להורג של כולם ביחד, ולא בטוח שקרננו תעלה בעיני העמים, אבל בעינינו ודאי שכן, כי עם כל הדפקטים שלנו - אנחנו באמת ליגה אחרת.

סרטונים

תארו לכם שיש חומר שאם אתם צורכים הוא הורג אתכם, אבל שאם מישהו אחר צורך הוא מציל את חייכם. מסובך? לא כל כך. זה מה שקורה עם סרטוני הזוועות שצילמו הנוח'בות יימח שמם, ושקובצו בסרט של דובר צה"ל המוקרן בפני מי שמוכנים לצפות.

השבוע הלך לעולמו הצעיר קורן שלום חיים, בן .20 הוא היה בחור סקרן, שרצה לראות הכל. הוא חיפש ומצא את הסרטונים הכי קשים וצפה בכולם. זה הרג אותו. אמו מעידה שהוא הפך להיות מדוכא ואיבד טעם בחייו. במותו הציל ארבעה אנשים שקיבלו את איבריו, נחמת עניים.

באותו העניין, השבוע סיפר לי חבר שוטר שבאחד מהימים הוא הבחין באופנוע שנוסע באופן מסוכן ביותר. הוא פתח במעקב אחריו, וראה שהוא עובר רמזור אדום אחד אחרי השני, פונה פניות אסורות, נוסע באין כניסות. בסוף הוא הדביק אותו ועצר אותו. אחרי תשאול קצר התברר לו שהבחור, נורמטיבי לשעבר, היה שותף בהכנת סרט הזוועות, ומאז איבד כל אמון באנושיות, בחיים, ועושה הכל כדי שיקרה לו כבר משהו. החבר־שוטר שחרר אותו עם אזהרה בלבד, וביקש שיטפל בעצמו. אני מקווה שלא נקרא עליו ידיעה קטנה בשולי העיתון.

ומנגד, אנחנו יודעים שאנשים בעולם, מקבלי החלטות ומשפיענים למיניהם, משעה שהם צופים בסרט הנורא - הם משתנים והופכים להיות תומכים בעמדה הישראלית, או לפחות מבינים גם את הצד שלנו. ויש פה בעיה מוסרית חמורה: בהינתן שצפייה במחזות הקשים עשויה לשנות אדם לתמיד, להמאיס עליו את חייו, לרסק את אמונו בטוב ובתמימות לתמיד - האם נכון ומוצדק להציע לאנשים שאנו חפצים בתמיכתם לראות את הדברים? ככה עושים לחברים?

מודה ומתוודה, לא ראיתי ולא דימוי חזותי אחד מסרטוני הפיגולים הללו. גם כשאני גולל בפיד וצץ לי משהו שאני מזהה שמייד יחשוף בפניי מראות שנפשי לא תוכל לסבול - אני עוצר. לא מתפתה לקריאתה הטבעית של הנפש - הדהם אותי! לא, תודה. אני יודע על קיומו של הרוע המוחלט, אני לא חייב לראות את ההוכחות. מספיקים לי הדיבורים של יילודי האישה הללו, שהחריגו את עצמם מהאנושות במחשבותיהם ובמעשיהם. אני לא חייב לראות איך זה נראה.

דור חדש צומח פה. הדור שראה את הסרטונים. אנחנו עוד נשמע מהם. בבתי משפט עוד ישתמשו עורכי דין באירוע הזה כדי להצדיק מגוון פשעים ועבירות. מעולם לא היה המונח "שמירת העיניים" חשוב כל כך. לא להתפתות. מי שמביט - הופך לנציב מלח.

אומות העולם

בעוד רוב אומות העולם מחמיצות לנו פנים, והאנטישמיות הגרה בליבם כבר דורי־דורות שוב פורצת החוצה, יש פה ושם נקודות אור בגלובוס, המשמחות את ליבי ומנחמות אותי בימים קשים אלה, שבהם אנחנו מרגישים כמו הילד הכי פחות רצוי בשכבה.

הנה, למשל, שבט המינהאסה שבאינדונזיה. שבט קטן, נוצרי, בתוך אוכלוסייה מוסלמית של כרבע מיליארד איש, כולם תומכי חמאס. והם תומכים בנו. כן, כן. והשבוע הם תקפו תומך חמאס שהסתובב להם באי הקטן עם דגל פלשתין, ועשו בו שפטים. מה שימחו אותי שפטיהם, כי כשיש בלב אפלה גדולה - רסיס אור קטן מגרש את החושך. סורה חושך, הלאה שחור.

ולא רק המינהאסים. לא רחוק משם, בניו זילנד, המאורים, התושבים הילידים המקוריים של המקום, גם הם בעדנו. וכשתומכי חמאס רצו להפגין שם - הם באו עם תלבושותיהם ודפקו להם מול הפרצוף את ריקוד ההאקה המפחיד, הכולל הוצאות לשון טקסיות וחבטות על הירכיים. מי לא יירא? ושמחתי כל כך גם באלה וגם באלה, כי בעיניי חברות שבטיות עתיקות עוד לא נפלו טרף לשיבושי התודעה העכשוויים, ומצליחות לראות טוב ורע, אמת ושקר, בפשטות, בלי שטויות.

וחוץ מאלה, יש את גרמניה. מאז תחילת המלחמה אני בהלם מהעמדה שלקחה לעצמה המעצמה האירופית, בהנהגתו הבלתי מתבלבלת של אולף שולץ, שבניגוד לקודמתו בתפקיד, שהביאה חורבן דמוגרפי על ארצה והכניסה גיס חמישי אלים לתוכה - הוא לא מהסס לתמוך בנו מוסרית בלי סייגים, יעלה כמה שיעלה. האיש התנגד נחרצות להפסקת אש, הודיע שיגרש מהגרים ערבים במספרים גדולים, וכמובן - בא לבקר אותנו בשבעה. לא מובן מאליו.

גדלתי בבית שבו תוצרת גרמניה מוחרמת. מורשת אושוויץ. לא טלוויזיה, לא רדיו, בטח לא אוטו. כולם נסעו בחיפושית, אנחנו קרטענו בפיאט .127 וברור שלא מבקרים בגרמניה, מבחינת אבא שלי 1,000 דורות קדימה. וקיבלתי את זה, וגם אני התרחקתי כל חיי מכל מייד אין ג'רמני, גם אם זה אומר ויתור על איכות. ועכשיו, עם ההתייצבות החד־משמעית לצידנו בלב אירופה המתאסלמת, הריני מודיע על הסרת החרם. די. מבחינתי גרמניה הוכיחה בזמן הקשה הזה שהיא עשתה דרך משמעותית בהתנתקות ממורשתה הנוראית. ויש עוד דרך לעשות בהפסקת התמיכה הכספית בכל מיני עמותות אנטי־ישראליות הפועלות בתוכנו, אבל זה כבר בקטנה.

בפעם הבאה שאקנה מכונית חדשה, ארשה לעצמי להרהר בתוצרת גרמניה. ואם תראו אותי נוהג בפולקסווגן, אל תכעסו. זאת לא התנתקות ממורשת אבות, זאת הכרת תודה.