על פניו, המראה של קובילי טראורה מסתובב ברחובות פריז איננו חריג כל כך. בטיקטוק מופיע הצעיר הצרפתי בשנות ה 30 לחייו כשהוא מבלה עם חבריו ברובע מגוריו בפ ריז. בהחלט לא דבר שאמור לעורר יותר מדי עניין בין מיליוני סרטונים אחרים. אבל מי שיודע דבר או שניים על קורות חייו לא יכול להישאר שווה נפש. רק לפני פחות משבע שנים, ממש באותה שכונה שבה הוא צועד וצוהל לו, חדר טראורה לביתה של שרה חלימי, יהודייה צרפתייה בת ,65 תקף ועינה אותה, והשליך אותה מהחלון.

במשך כמעט שעה שלמה שכניה ההמומים האזינו לצרחותיה מקפיאות הדם. הם הזעיקו את משטרת פריז, שאנשיה אמנם הגיעו למקום, אך היססו והפגינו חיד לון מוחלט בניהול האירוע. הם לא הצליחו לעצור את הרצח, והפרשה טלטלה את הקהילה היהודית בצרפת והיכתה גלים בעולם כולו. אך בניגוד מוחלט למעשי הזוועה, השערורייה לא הסתיימה כאן, והמשיכה במ חדל המהדהד של הרשויות בצרפת להביא צדק לח לימי. מחרידה לא פחות היתה הבנאליות שבה הפרשה נחקרה, טופלה והוכרעה במערכת המשפט.

ב 2017 נטמנה שרה חלימי בהר המנוחות בירושלים, בין קברים רבים אחרים, ללא עדות ניכרת לאופן המ חריד שבו נרצחה. טראורה, מוסלמי יליד מאלי שבא פריקה, עדיין מסתובב חופשי. הוא אמנם מבלה את רוב זמנו במוסד פסיכיאטרי, שם אושפז לאחר שטען בעדותו כי רוח דמונית, שד רע, השתלט עליו באותם רגעים. תוצאה של מה שהוא הגדיר "התקף פסיכוטי" לאחר עישון חשיש. אבל בסופי שבוע מסוימים הוא יוצא לחופשי, פוגש את חבריו לשכונה ומטיל אימה על דרי הרחוב שבו רצח את חלימי.

ההחלטה של בית הדין שלא לערוך משפט, אפילו לא שחזור של האירוע, עוררה שאלות רבות לגבי מערכות החוק והסדר במדינה ומידת מחויבותן לביטחונם של יהודי צרפת. מעל לכל - הבחירה להתעלם מהעובדות. בני משפחה בבניין שטראורה הגיע לביתם בזמן האירוע שמעו אותו מקריא פסוקי קוראן, קריאת "אללה הוא אכבר" שיצאה מפיו בעת המעשה, וסירובן של הרשויות להתייחס לרצח כאל פשע על רקע אנטישמי גררו זעם וביקורת רבה מצד יהודים, אנשי רוח ואינטלקטואלים.

אלה נאלצו לעמוד ולחזות בארצם מתעלמת לחלו טין מפרטי הרצח האיום, חומרתו והרקע שבו התרחש, טומנת ראשה בחול ומחליטה באופן יבש כמו אדמה חרוכה - הרוצח לא היה אחראי למעשיו. חלימי המנוחה נחשבת מאז סמל לאנטישמיות, אי צדק וריקבון מוסרי. מעין גרסה מודרנית של אלפרד דרייפוס.

תיאטרון האיוולת

כך בדיוק רואה בה פרנסואה מרגולין – עיתונאי, במאי ודוקומנטריסט צרפתי, ששם אותה ואת פרשת מותה המטלטלת במרכזו של הדוקו החדש שלו "שרה חלימי: פשע אנטישמי ללא עונש", שיוצג במסגרת "שבוע הקולנוע היהודי" בסינמטק ירושלים. כמשת מע משמו, הסרט צולל עמוק לפרשת הרצח של חלימי, פרטיו המזוויעים וההחלטה התמוהה של בית הדין שלא לערוך משפט ולהעמיד לדין את הרוצח.

בכל מקום אחר, יש להניח, לא היתה התעלמות מכל כך הרבה פרטים מקפיאי דם, שממסגרים את האירוע כיותר מאקט פסיכוטי של צרכן קנאביס. בסופו האמת מעוררת החלחלה: חלימי, רופאה ומנהלת גן ילדים, אשר תרמה רבות לקהילה שבה חיה, איננה עוד. האיש ששם קץ לחייה, ובכן, מעלה תכנים לטיקטוק.

"רציתי לפגוש את כל האנשים שהיו מעורבים בסי פור", מסביר מרגולין בשיחת טלפון מפריז, מה הוביל אותו לצלול עמוק למחילת הארנב, שהיא אחת הפר שות המקוממות בתולדות ארצו. הוא נפגש בין היתר עם עורכי הדין, ביניהם זה של הרוצח, והפסיכיאטרים. "לא רציתי להגיד 'זה בחור רע'. ניסיתי להבין איך זה אפשרי שבצרפת שופט או שוטרים לא עושים את הדבר הנכון. רציתי לשכנע גם את מי שלא מכיר את פרטי הרצח בכך שזה אבסורד שבמדינה יש שופט אנטישמי, שוטרים שהם מטומטמים מוחלטים ואנשי בריאות הנפש שמוכנים לקבל את עולמו של הרוצח. השופטת שמו פיעה בסרט היא בעיניי אנטישמית מובהקת. היא לא רצתה לעשות את הדבר הנכון ורק חיפשה תירוץ עבור הרוצח: 'הוא מעשן חשיש, הוא בחור מסכן ממשפחה ענייה'. הם לא רוצים לראות את הדבר כפי שהוא".

חייבים להודות שטיעון הפטור מעונש בגלל השי מוש בסמים בלתי הגיוני בעליל. זה כמו נהג שיכור שהרג משפחה בתאונת דרכים וטוען "זה לא אני, זה בגלל האלכוהול".

"כן, זה נורא. האיש הזה יוצא בכל סוף שבוע מחוץ לבית החולים הפסיכיאטרי! אם אתה הורג מישהו עם רכב, זה כנראה משמעותי יותר מאשר אם רצחת אדם. כשאתה רוצח אישה יהודייה זה כנראה תירוץ טוב, אבל בלתי אפשרי לקבל את זה. אני חושב שהסיפור של שרה חלימי יהיה לעתיד סמל של שינוי גדול בתפיסת ההגנה של הקהילה היהודית בצרפת. היא כבר סמל לאנטישמיות גוברת ולאפשרות של הרג יהודים ללא סנקציות. זה סקנדל עצום במיוחד מפני שלא היה כל משפט, מפני שמספיק אנשים חשבו או העדיפו לחשוב שהרוצח היה משוגע. זה נורא, כי כאשר מתנהל משפט השופט לפחות יכול להכריע, גם אם באופן מוטעה. אבל במקרה הזה אין הרשעה או זיכוי! לסיפור הזה אין אפילו סוף ראוי".

בסרט אתה מציג את אוזלת ידה של המשטרה וחוסר ההבנה שלה את הסיטואציה. יכול להיות שהטרגדיה הזו לא בהכרח היתה עניין אנטישמי כמו שהיא תוצאה של טיפשות?

"אני חושב שזה שילוב של השניים. יש הרבה שוטרים טיפשים, וגם הדרך להילחם נגד האסלאם הרדיקלי לא ממש ברורה לשוטרים. במקרה של הפיגוע בבטקלאן, למשל )מתקפת טרור משולבת בפריז ב 2015 שגבתה את חייהם של 130 איש(, לא הרבה אנשים יודעים שהיו אנשי משטרה במקום שהחליטו שלא להיכנס למועדון. הרבה פחות אנשים היו נרצחים אילו כמה שוטרים היו נכנסים לשם והיו הורגים אחד או שניים מהטרוריס טים, אבל הארגון של המשטרה בצרפת לא טוב כמו בישראל. הם מפחדים, הם לא יודעים לזהות מתקפת טרור גם אם התוקף צועק 'אללה הוא אכבר'. הם לא מסוגלים להחליט מה לעשות.

"אני לא רוצה להגיד שהמשטרה כאן לא טובה, אבל באמת נעשו המון טעויות בסיפור של שרה חלימי ובאופן שבו ניסו להגן עליה. מפני שאם הם היו מח ליטים לנקוט בפעולות הנכונות, אולי היא עוד היתה בחיים. אבל במציאות השוטרים פשוט המתינו. זה נורא, זה דומה להתעסקות בביורוקרטיה. בישראל כולם יוד עים שחשוב לנטרל מפגע". היו אנשים שלא הסכימו להתראיין לסרט? "כן, בהחלט. כל השכנים של שרה חלימי ומי שגרו באותו בניין פחדו לדבר. הייתי מחויב למצוא פתרון

"כמו בכל דבר יש כאן גם עניין פוליטי: המון פוליטיקאים מהימין ומהשמאל לא רוצים שיהיו להם בעיות עם הקהילה המוסלמית שכוללת כ 5 מיליון איש"

לכך, כי אחד הדברים הנוראיים בכל הסיפור הוא שזה יותר מסוכן עבור החברים של שרה לדבר מאשר לחברים של הרוצח. החברים של הרוצח יכולים לדבר בקלות, אבל השכנים פשוט מפחדים, כי הם פוגשים אחר כך את החברים של הרוצח באותו בניין! בימים אלה בצרפת, כשיש התקפת טרור, בלתי אפשרי להציג את הפרצוף של האנשים שרוצים להעיד על הרוצח. אנשים לא רוצים להראות את פרצופם - וזה נורא. החברים של הרוצח מוגנים יותר מאשר החברים של הקורבנות".

לא מדובר בסרט שנאמן לחוקי הטרו קריים, ז'אנר סרטי הדוקו פשע שהפך לפני כעשור פופולרי במיוחד. אין ב"פשע אנטישמי ללא עונש" עריכה סנסציונית או תעלולי עריכה נרטיביים. באופן מסודר, יבש וענייני מביא הדוקו שורה של מחדלים בדרגים שונים, שהביאו להח לטה המקוממת שלא לקיים משפט ולפתור את טראורה מריצוי עונש מאסר בבית כלא.

מוצגים בו שופטת בכירה אטומה, שוטרים מבולבלים וחסרי תועלת ופרשה שמעליה מרחפת עננה כבדה של אנטישמיות שאיש לא יודה בה. סרטו הדוקומנטרי של מרגולין מסוגל לגרום גם לרגוע ולשקול שבצופים לר צות לתלוש את שערותיו מרוב תסכול. מה שנדמה כמו תיק שפרטיו ברורים, ואשר מצריך חקירה פשוטה שכל שצריך לעשות בה הוא לחבר בין הנקודות ההגיוניות והמתבקשות, הופך לתיאטרון אבסורד בחסות החוק.

כך, למשל, השוטרים טענו שלא שמעו את זעקותיה של חלימי )הדגמה פשוטה מבהירה שמדובר בקשקוש מוחלט(. השופטת עצמה טענה שמדובר ב"מקרה חריג", והסבירה בכך את החלטתה שלא לאפשר שחזור או חקירה מעמיקה יותר של הרצח.

במקביל, מחאה שקטה ומצומצמת בשכונת בלוויל התקבלה בזריקת בקבוקים וקריאות אנטישמיות חשו כות על ידי דריו של אחד מהאזורים התוססים ביותר בעיר האורות. עבור מארגני ההפגנה זו היתה הוכחה לכך שאנשי האזור הלא יהודים היו, כפי שמתאר זאת אחד מהמרואיינים בסרט, "לכל הפחות עדים פסיביים להתנקשות הזו, שארכה בין 40 ל 45 דקות, ואולי אף כאלה שהיו ערים לה והגיבו ברוגע".

מסלול בטוח לאנטישמים

המסמך המתודי והמצמרר הזה מוקרן בתקופה טעונה גם כך. אל אירועי 7 באוקטובר והמלחמה של ישראל בחמאס בעזה נגרר, כך נראה, העולם כולו, ועימו עולים זיכרונות מימים אפלים שהיה נדמה כי חלפו להם. גי נויים של התגובה הישראלית יותר ממזכירים רטוריקות אנטישמיות, אלא שהפעם הן מכובסות היטב במושגים כמו "פרו פלשתיניות" או "אנטי ציוניות".

לא שזה הפתיע את מרגולין. זה לא שהוא נותר אדיש אל מול הזוועות שביצעו אנשי חמאס בשבת השחורה. גם הוא הגיב בשאט נפש למראות הקשים ולאכזריות הבלתי נתפסת של ארגון הטרור. אבל 30 השנים שבהן חקר את הפונדמנטליזם האסלאמי, פגש את מנהיגיו ותיעד את עלייתו בסרטיו התיעודיים הכינו אותו כבר מזמן לגרוע מכל.

"שהיתי באפגניסטן בשנת ,2000 בזמן שלטון הטלי באן הראשון, ובאותה תקופה אף אחד לא ממש התעניין בנושא, כי זה היה לפני אסון התאומים של 11 בספטמ בר", הוא מספר בשיחת טלפון מפריז. "זה לא היה נושא שהרבו לעסוק בו, אבל אני הרגשתי שיש כאן עניין חשוב ושזהו, לצערי הרב, העתיד של העולם והאתגר שהוא יצטרך להתמודד מולו".

איך הגעת כבר אז לחקור נושא שיהפוך כל כך משמעותי רק כמה שנים מאוחר יותר?

"אני מבקר בארצות אסלאמיות כבר שלושה עשורים. הייתי באפגניסטן בזמן המלחמה נגד הסובייטים )מלחמת אפגניסטן(, פגשתי את לוחמי המוג'הידין, באתי במגע עם המון אנשים שם והבנתי באופן ברור מאוד שהעתיד של המערב יגיע מהצד הזה של העולם. הבנתי שאפג ניסטן הולכת להיות מקור הקונפליקט של העולם הזה. אני לא רוצה להגיד שאני טוב מאחרים, אני חושב שהיו הרבה אינטלקטואלים שידעו זאת גם כן, אבל לא הרבה אנשים רצו לצלם ולתעד את הנושא הזה. אני זוכר היטב את הטאליבן של לפני .2001 היה לי מאוד קשה לא סוף כסף ולהביא תקציב עבור סרט על הג'יהאד )הדוקו ‪"Taliban Opium"‬ שביים - ע"פ(, כולם רצו לקבור את הסרט הזה. עבורי סרטים תיעודיים חשובים מאוד כדי להבין את העולם".

המשכת לתעד את הנושא גם עשור וחצי מאוחר יותר, בסרט התיעודי "הסלפיסטים" שיצא ב .2016

"בשנים 2015-2014 פגשתי את המנהיג של אל קא עידה במגרב האסלאמי )שלוחה של ארגון הטרור בצפון אפריקה( מפני שרציתי להבין מה נמצא בראשם של האנ שים הללו, מה תהליך החשיבה שלהם ומהי האידיאולוגיה של הסלפים. אני חושב שהעולם לא רוצה להבין את העובדה שהאנשים הללו אומרים בדיוק את מה שהם חושבים. הם מאוד ברורים בכוונותיהם. עד לאחרונה אף אחד לא רצה להבין מה נמצא בראשם של האנשים האלה, אף שהם באמת פשוטים להבנה והסבר. לדוגמה, כשפגשתי את מנהיג אל קאעידה ב ,2014 הוא הסביר לי בדיוק מה הם עומדים לעשות במקומות כמו מועדון הבטקלאן בפריז שנה מאוחר יותר, וביתר התקפות הטרור באירופה. אבל באותו זמן הציבור בצרפת לא רצה להבין את האופן שבו האנשים האלה חושבים".

אני זוכר כתבת רחוב ששודרה בחדשות בימים שאחרי הפיגוע בבטקלאן, שבה היה נראה שתושבי פריז לא מצאו את הקשר בין הפיגוע בתאומים לבין הטבח במועדון שחוו.

"אנשים בעולם, ובמיוחד בארצי, סירבו עד עכשיו לקבל את העובדה שבצרפת חיים היום כ 5 מיליון מו סלמים. הם פשוט לא מוכנים להבין שהאנשים הללו מונהגים על ידי אסלאם רדיקלי. אני כמובן לא רוצה להגיד שזה תקף לגבי כל המוסלמים בצרפת, בהחלט לא, רבים מהם מתנגדים לטרור. אבל יש המון מביניהם שדוגלים באמונה ובשיטה הזו". איך אתה מסביר את הנקודה העיוורת הזו? "כמו בכל דבר, יש כאן גם עניין פוליטי: אני יודע שהמון פוליטיקאים מהימין ומהשמאל לא רוצים שיהיו להם בעיות עם הקהילה המוסלמית בצרפת, שבה יש כמה מאות אלפי יהודים מול מיליונים מוסלמים. הקהילות המוסלמיות הן כוח אלקטורלי גדול יותר, וזה הופך אותן חשובות יותר עבור הימין והשמאל. תראה את הנשיא מקרון, שכל הזמן משנה את עמדתו. יום אחד הוא אומר 'אני תומך בישראל' ויומיים אחר כך הוא אומר 'זה מאוד חשוב להגן על תושבי עזה, זהו רצח עם'. זו גישה מסוכנת מאוד. פוליטיקאים בצרפת עד עכשיו לא רוצים להש תמש במונח 'אסלאמיסט'. הם אומרים 'טרוריסט' מפני שהם מפחדים מהקהילה המוסלמית. אני חושב שבע תיד הקרוב יהיו הרבה יותר פעולות רצח וטרור מאשר לפני כן. רק לפני כמה ימים התרחש בפריז אירוע כזה".

אתה חושב שאירועי 7 באוקטובר והאירועים שאתה חוזה ישנו את הגישה של העולם לגבי האס לאם הקיצוני?

"עד עכשיו זה לא ממש השתנה. זה מתחיל להש תנות, מפני שכבר יש עלייה בהתקפות טרור בצרפת, ויחד עם אירועי 7 באוקטובר אנשים מתחילים להבין שזו אידיאולוגיה מאוד מסוכנת. זה ברור מאוד שהסלפים או האסלאמיסטים הקיצוניים רוצים להרוס את החברה שלנו. הם רוצים להשמיד אותה והם מצהירים על כך. זו הסיבה שאני מתעניין כבר תקופה ארוכה בלפגוש את האנשים האלה. מפני שהרוצח אינו טיפש בשום צורה. הוא אסלאמיסט קיצוני".

או דווקא משוגע, כמו שרבים יתעקשו. קשה שלא לחבר בין ההתנהלות המחפירה בטיפול ברצח חלימי ובין התגובות למלחמה בישראל.

"כן, מה שקורה זה שעד לאחרונה האסלאם הרדי קלי לא דיבר כל כך הרבה על ישראל, זה דבר יחסית חדש. אפילו האסלאמיסטים הקיצוניים התעלמו מההקשר הישראלי פלשתיני. אבל עכשיו זה נחשב נושא מעניין בצרפת, בארה"ב, ברשת, בעיני אמנים, באוניברסיטאות ובתקשורת העולמית. פתאום חשוב להם להיות מעורבים במה שקורה אצלכם.

"זו כבר תקופה ארוכה שהאנטישמיות בצרפת גוברת, היא הרבה יותר נוכחת מאשר לפני 25 שנה. קיימת עכ שיו סכנה אמיתית ומוחשית ליהודים, ורבים מהם רוצים לעזוב מפני שהם לא חשים בטוחים כאן. פתאום אוסמה בן לאדן הוא גיבור בטיקטוק, וזה קורה מפני שאין כבר אידיאולוגיה בעולם. לא סוציאליסטית, לא קומוניס טית, אז האנשים האלה פונים לאידיאולוגיה אסלאמית ומחפשים גיבור חדש.

"יש בצרפת המון הפגנות בעד הפלשתינים בימים אלה. הם משוגעים, הם לא מבינים כלום על ההיסטוריה של הסכסוך, אפילו לא יודעים איפה עזה ואיפה ישראל בדיוק. אבל הם רוצים להיות בצד של הפלשתינים, כי זו דרך נוחה עבורם להיות אנטישמים. במיוחד עבור אנשי השמאל. זה פשוט נתיב נוח לאנטישמיות, להגיד 'אני אנטי ציוני'. זה נשמע יותר טוב מ'אני אנטישמי'". √

"מספיק אנשים חשבו או העדיפו לחשוב שהרוצח

היה משוגע. כשמתנהל משפט,

השופט לפחות יכול להכריע. אבל במקרה הזה אין הרשעה או זיכוי" "קיימת עכשיו סכנה

אמיתית ליהודים ורבים רוצים לעזוב. פתאום בן לאדן הוא גיבור בטיקטוק, וזה קורה מפני שאין כבר אידיאולוגיה

בעולם"