אי אז באפריל ,2020 קצת אחרי שזוהה בארץ החו לה הראשון מנגיף הקורו נה והמדינה החלה להיסגר, קיבלתי הודעה מחבר )שמו שמור במערכת( ששאל אם בא לי לרוץ איתו בפר דסים של רמת השרון.

בהתחלה לא הבנתי מה האינט רס. למה לרוץ כשאין כדור באזור? אבל הרצון לצאת קצת מהבית ול ברוח מהסגר ניצח, ויצאנו לריצה הראשונה ביחד - 5 ק"מ ב 32 דקות. לא העליתי בדעתי שמהריצה הקלי לה הזו, שמטרתה היתה לברוח קצת מהחיים שעמדו במקום, חיי הולכים להשתנות שינוי משמעותי )ומאוד מאוד חיובי(, ובטח לא האמנתי שא רוץ מרתון ואהנה מזה.

קצת לפני המונדיאל בקטאר, אני ואורן יוסיפוביץ' הקלטנו פרק על ריצה בפודקאסט "הפודיום". אירחנו את ירון טלפז ואת מאמן הריצה שלו אייל שי. הקליק בינינו היה מיידי, ואייל הציע לשלוח לי תוכנית אימון שתכין אותי למרתון תל אביב.

מכיוון שטסתי לקטאר, התחל תי לממש את התוכנית רק בתחילת ינואר, מה שהשאיר לי חודש וחצי של אימונים, ולשמחתי הצלחתי לעמוד במטרה שהוא הציב לי - לרדת מש לוש שעות במרתון תל אביב. אחרי המרתון הצטרפתי לקבוצת הריצה של אייל, דבר שרק שנה קודם לכן נשמע לי דמיוני לגמרי. שמנו לנו למטרה להתכונן כמו שצריך למר תון ולנסיה, ולשפר משמעותית את התוצאה שקבעתי בתל אביב.

הכל עבד לפי התוכנית - אבל אז הגיעה השבת השחורה ב 7 באוקטובר,

והטיסה, שהיתה אמורה להיות רגילה, הפכה למשהו שונה לחלוטין. בתחילה לא ידעתי אם אני רוצה לטוס כשה מדינה שאני אוהב נמצאת במלחמה על חייה ועל עתידה, ובטח כשאחד מהחברים באיסתא, דניאל שיינקרמן ז"ל, שארגן את הנסיעה, נרצח. אבל אחרי מחשבה קיבלתי החלטה כן לה גיע, והמטרה העליונה היתה להראות שאנחנו על המפה, ואם על הדרך אוכל לקבוע תוצאה של שעתיים ו 52 דקות - זה יהיה נחמד.

יש לנו מה ללמוד

החוויה של מרתון בחו"ל שונה לח לוטין מהחוויה בארץ )יש לנו המון מה ללמוד(. כל העיר מתנהלת סביב המרתון: המלון מכוון מרתון מבחי נת לבוש העובדים, הארוחות, חטיפי האנרגיה בלובי ועוד. האקספו מדהים וכל החברות הגדולות בתחום מצי

גות את מיטב מוצריהן, והעיר כולה מוצפת בשלטים שמזמינים את התו שבים למרתון.

גם חוויית המרתון עצמו היא מדהימה. 33 אלף רצים שמחולקים לק בוצות לפי הישגי העבר. אני שובצתי לקבוצת הזינוק השנייה, אנשי SUB"ה ,"3 ויצאנו לדרך ב ,8:25 עשר דקות אחרי המקצוענים - שביניהם קנניסה בקלה האגדי שסיים רביעי ושיאן יש ראל גשאו איילה שסיים עשירי.

לאורך המסלול צופים עודדו אות נו, אינספור להקות ותקליטנים סי פקו אווירה מדהימה. הריצה עצמה היתה נהדרת. הצלחתי, בצורה לא אופיינית, לעמוד בדייקנות בתוכנית שהמאמן נתן לי )קצב 4:05 לקילומ טר(, והחל מהקילומטר ה 36 להגביר משמעותית לאזור ה 3:45 - כשא ני כל הזמן חושב על האנשים שלנו בשבי חמאס, וכמה הכאב שלי שולי

במשך שנים מסומנת אילנה דורפמן כדבר הבא באתלטיקה הישראלית. ביולי היא הראתה למה היא מסוגלת, כשהוכתרה לאישה הכי מהירה בארץ, לאחר שהשיגה את התואר הלאומי ב 100 מטר ולמ חרת השלימה את הדאבל במרחק הכפול.

אבל כל מי שיגיע לבקר אותה באצטדיון העירוני בחולון, ירים גבה איך בכלל היא מגיעה לאותם היש גים. התנאים שבהם היא נאלצת להתאמן, במקום שאין בו בכלל מסלול ריצה תקני, מאלצים אותה לרוץ על החול ועל הבטון מסביב, המלא בורות ואבנים שבורות. למרות הכל, החיוך לא יורד לה מהפרצוף.

אילנה נולדה בחיפה לאלכסנדר ולסבטלנה דור פמן. כשהיתה בגיל צעיר, בשל ענייני פרנסה, עברה המשפחה לחולון. בבית הספר היסודי גילתה הילדה הצעירה את האתלטיקה. בתחרויות היא בלטה מעל כולם. בכיתה ו' זומנה למגמת אתלטיקה ועברה את המבחנים, אך התלבטה אם להמשיך באמנות ובמוזיקה או לעבור לספורט. למזלנו, אילנה הלכה אחרי נטיית ליבה והמשיכה במגמת הספורט.

ההתחלה לא היתה פשוטה. רק בכיתה ט' ביצעה קפיצת מדרגה והחלה לנצח בתחרויות. ההישג הרא שון הגיע ב 2019 עם זכייה במדליית ארד ב 200 מטר באליפות ישראל. השנה דורפמן המשיכה לשפר את שיאיה והוכתרה לאלופת ישראל, כשניצחה את הרי צות ל 100 ול 200 מ' ושברה את השיא הלאומי יחד עם חברותיה לנבחרת בריצת השליחות ל 100x4 מ'.

"האתלטיקה היא כל חיי ואני רוצה למנף כמה שאני יכולה", מספרת דורפמן בראיון ל"ישראל היום". "הציור תמיד איתי, אבל הספורט והתחרותיות, נותנים לי תחושות בגוף שהתמכרתי אליהן". איך את עוברת את הימים האלה של המלחמה? "הימים האלה תפסו אותי באופן קשה. הרבה בני גילי מהתיכון ואתלטים שאני מכירה הלכו לעולמם, וזה בלתי נתפס. דווקא הספורט והאימונים עוזרים לי לשמור על שפיות. אני מנסה להיעזר בחיוביות ולה משיך למרות כל השינויים שהמלחמה כפתה עלינו. אני מקווה לשלום בהקדם ולחזרת כל החטופים".

"הסכומים לא מספיקים"

דורפמן (22) מתכוננת בימים אלה לעונה החדשה. הספורטאית המוכשרת הציבה לעצמה כמה יעדים

גבוהים. עם זאת, הלב אמנם באתלטיקה, אך הראש בבית, והיא מנסה לעזור בכלכלת המשפחה ומחפשת עבודה שתצליח לשלב במקביל לאימונים.

"אני מודה לכל הגורמים שכן תומכים בי כמו איגוד האתלטיקה ואגודת הפועל חולון, אבל זה לא מספיק כדי להגיע לרמות הגבוהות שאני רוצה להיות בהן. אני מקווה שיימצא הספונסר שיעזור לי. אני מוכנה לתת המון ולשתף פעולה בכל מה שצריך".

את מצליחה להסתדר מבחינה כלכלית?

"אני מאוד רוצה לעבוד, כי הסכומים שאני מקב לת לא מספיקים. תחום האתלטיקה לא מספיק מוכר בארץ. הצבתי לעצמי מטרה לקדם את הרשתות הח ברתיות שלי, ואולי ככה אעזור לקדם את החשיפה ולהעלות את האתלטיקה לכותרות.

"חסרה לי תמיכה כספית. אני לא רוצה להתמסכן, אלא שאנשים יראו את הפוטנציאל שלי ויבינו שאני יכולה להגיע רחוק. משפחתי לא נמצאת במצב כל כלי טוב, ואני רוצה לעזור להחזיק את הבית. כרגע אני לא מצליחה לעשות את זה".

אפשר בכלל להתאמן בתנאים הללו?

"אנחנו עושים את זה המון שנים ומגיעים להישגים. לפני תחרויות אנחנו נוסעים להתאמן בראשון לציון. יש לנו בורות במסלול וזה עלול להוביל לפציעות, אני מאמינה שזה ייפתר ושיהיה לנו מתקן מצוין". לאן יכולת להגיע אם היה לך תקציב ראוי? "לאולימפיאדה. אם יכולתי להתאמן בראש שקט הייתי מתמקדת רק בספורט, יוצאת למחנות אימונים ומקבלת את הטיפולים שאני צריכה. הייתי דואגת למע טפת שכרגע אין לי. חשבתי בעבר שאם לא יהיה תקציב אעזוב את הכל באמצע, אבל כרגע אני רוצה להמשיך".