הנה חוזר "מצעד הגאווה", ואיתו הדיון הלעוס על אופיו הפרברטי והמוב חצן. בניגוד למה שמצטייר לא אחת בתקשורת, אופיו של המצעד היה מאז ומעולם שנוי במחלוקת בקרב הציבור הלהט"בי פנימה. דגש על "ציבור" ולא על "קהילה", שהיא מונוליטית ואחידה. "הציבור הלהט"בי" הוא מגוון ורחב וכולל מרחב סגנונות, טעמים ומאפיינים מנטליים ותרבותיים, ולא מעט בתוכו מתנגדים לאופי המוחצן של המצעדים.

אבל מעבר לשאלת התדמית, הבעיה במצעד הגאווה היא בכלל קוב נטקסטואלית. המצעד נערך בתל אביב, על כל המשתמע מכך. איזה ביטוי עומק נותנים לכך המארגנים, לבד מהעובדה שהוא מסתיים פיזית לחוף ימה של תל אביב? האמת צריכה להיאמר: כבר שנים ש"המצעד" הוא פרויקט כלכלי בעיקרו, בחסות עיריית תל אביב. מנוף למשיכת תיירות עולמית לצד עידוד עסקים מקומיים. לא רק שאין בכך פסול, להפך. מדובר בתכלית ראויה לגמרי.

עם זאת, נדמה למארגני "המצעד" שככל שירחיקו אותו מקונטקסט מקומי ויצבעו אותו "אוניברסלית", כך הוא ימשוך יותר קהל מבחוץ ומבפנים. זו הנחת מוצא תמוהה. העולם הוא כפר קטן, ומצעדי הגאווה הופכים לגרסת "העתקבהדבק" משעממת זה של זה. כך שעם כל הכבוד לאיכות החזות האנושית המקומית, יש גבול לנכונות התיירים לשלם את מחירי השחיטה הישראליים.

אבל מדאיג מכך, לא מעטים מקרב הציבור הלהט"בי בישראל איבדו עניין מזמן במצעד המקומי. הם עומדים נבוכים מול היעדר תוכן ומהות.

כי מה בעצם חוגגים כאן? המצעד מתקיים במדינת ישראל - היא מדינת הלאום היהודי אשר בארץ ישראל. להט"בים יהודים לא יכוב לים לממש את זהותם הלאומית והמינית כאחד, אלא במדינת ישב ראל. מדובר בפלא של ממש, והוא כשלעצמו סיבה ענקית לגאווה. אין עוד מדינה שבה אפשר לממש את שתי הזהויות הכה מהותיות בצורה מלאה ומשמעותית.

ולמען הסר ספק, עצם העובדה שמדינת הלאום היהודי מעניקה ללהט"בים ערבים זכויות אזרחיות זהות לאלו של יהודים - גם היא סיבה לגאווה.

כחלק מתקומת העם היהודי בארץ ישראל, למצעד הגאווה יש מקום ראוי של כבוד. זו לא עוד חגיגה אוניברסלית של זכויות אדם. לשם כך יש את ברלין או ניו יורק.

את הדברים צריך להגיד מפורשות, וגם לתת להם ביטוי מוחשי באופיו ובתוכנו של המצעד. לחלק בציבור הלהט"בי, שמדיר את רגב ליו מהמצעד עקב היעדר מהות ותוכן - תהיה סיבה לחזור, והתיירים מצידם בוודאי ישמחו לשלם מחיר מופקע לחופשה, רק שתצדיק את עצמה בחוויה ייחודית, שונה ואחרת שאין עוד כמותה בעולם.