יותר מ 45 שנה לאחר שעלה לישראל, ואף על פי שהוא כותב בעברית ואף עבד כקופירייטר, בוריס זיידמן עדיין קורא רק ברוסית: "ככה אני מתכנס בעצמי" ● את ספרו השלישי התעקש לפרסם בשיא הסגרים )"זה כמו שאשאל אישה – למה ילדת בקורונה?"( ● ובראיון הוא מסביר כיצד עברו כתומך לחימה בצה"ל אפשר לו לפרוץ למסע סוריאליסטי ללא גבולות

"אני קורא ספרות רק ברוסית", מכריז בו ריס זיידמן. הוא כולל באמירה זו לא רק את ספרות המקור הרוסית, אלא גם את כל הספרות המתורגמת. "גם ספרים שמאוד נגישים בעברית, כמו הרוקי מורקמי וספרי הבלש של יו נסבו, אני קורא ברוסית".

כשאני לוחצת עליו, הוא נוקב בשלושה שמות עבריים: "מי שמדברים אלי בספרות העברית הם דויד גרוסמן המוקדם, עמוס עוז, ויותר מכולם מאיר שלו - שאחרי שקרא תי את 'רומן רוסי' שלו רצי תי לכתוב כמוהו. לפני כמה שנים לימדתי בבית הספר את 'כל החיים לפניו', ולמרות שלימדתי אותו בעברית, כדי להכין את עצמי קראתי אותו ברוסית. רק דרך הרוסית אני יכול להיכנס אל הספר באמת, להבין את ה'מוֹד' שלו".

ואחרי כל זה, אתה כותב בעברית.

"אני מהתל בה. כשאני בא לקרוא ולהתכנס בעצמי, אין כמו רוסית. אמרו עלי פעם שמרגישים שיש בכתיבה שלי יסוד אחר, ואני מסכים עם זה. אני מנסה כל הזמן לשחק עם השפה, ואולי המשחק הזה הוא הקול שלי. במשך שנים אני עסוק בתרגום לע ברית של פתגמים וביטויים ברוסית, וההפך. כמו שאבא שלי היה קורא לעיתון 'לאשה', שאמא שלי מאוד אהבה, 'לאישק', כי 'אישק' ברוסית זה חמור".

בוריס זיידמן נולד בקישינב ב ,1963 ועלה לי שראל בגיל .12 "רק בגיל 7 נודע לי שאני יהודי", הוא מספר, "בית כנסת ראיתי בפעם הראשונה בישראל בבר המצווה. המשמעות של היהדות מב חינתי היתה שיש לי שם משפחה יהודי, שהייתי 'יהודון', ושהיתה לי רי"ש רכה, לא מתגלגלת, שמאפיינת יהודים. יש לזה אפילו פועל ברוסית, שמשמעותו 'להגיד את הרי"ש בצורה יהודית'". הוא מספר שיום אחד, כשהיה בן 10 או ,11 הושיבו אותו בסלון. "אמרו לי: יום אחד אנחנו ניסע מפה, נעזוב את המקום הזה. את הדירה? לא. את העיר? לא, אנחנו נעזוב את ברית המועצות. זה היה עבורי לעזוב את המולדת! לא הבנתי את זה. למה אני צריך להיות יהודי? למה לעזוב? הבנתי שכל הקריקטורות האלה, של החיילים שנראים כמו נאצים, עם קסדות שמגן דוד מצויר עליהן - זה אנחנו. "היתה לי מפה ענקית של ברית המועצות, ידעתי בעל פה כל עיר וכל מחוז, ומצאתי מקום קטן במזרח הרחוק, בגבול עם סין, שנקרא 'המחוז היהודי האוטונומי', ועיר הבירה שלו היתה בירוביג'ן. סטאלין הקים את זה והגלה לשם יהודים ממערב רוסיה, זה קיים עד היום. אמרתי לאבא שלי, 'מצאתי לנו מקום. אם אתה רוצה להיות בין יהודים, ניסע לשם, לא נעזוב את ברית המועצות'. ספגתי קללות איומות".

כותב מוכה אגו

היום זיידמן מלמד באותו בית ספר שאליו הגיע בגיל 13 ממולדובה, תיכון עירוני ד' בתל אביב, ומתגורר לסירוגין בתל אביב ובחוות בודדים ליד מושב ריחן. אל הספרות הוא הגיע אחרי שנים בתע שיית הפרסום, שבה עבד כארט דירקטור, ובזכות התעקשותו, גם כקופירייטר.

העבודה בפרסום, לדבריו, "היתה בשבילי מאבק סמוי בגזענות, שבוריס יהיה קופירייטר". לצי דו, באותו משרד פרסום, עבד גם הסופר אשכול נבו )"שנינו היינו מסתובבים במשרד עם שקיות הקאה"(, וזיידמן השתתף בסדנת הכתיבה הרא שונה שלו. לאחר כמה שנים, כשהשלים את כתב היד הראשון שלו, "המינגוויי וגשם הציפורים המתות", הוא נדחה על ידי כל ההוצאות הגדולות, עד שזכה בפרס אקו"ם, והוצאת עם עובד קיבלה אותו. אחר כך הוא כבר נכלל ב"רשימה הקצרה" של פרס ספיר.

על ספרו השלישי והחדש, "תחנות ביניים" )שראה אור באוגוסט האחרון בהוצאת פרדס(, עבד במשך כעשור. "אבל כתבתי אותו בהפסקות, ואם מצמצמים, כמו שמצמצמים תרד במחבת, זה יוצא שנה וחצי". הוא החל לכתוב אותו מייד אחרי הספר השני, אבל אז באו גירושים כואבים. "אחרי הגירושים עזבתי אותו לפחות למשך שנה, וכ שחזרתי אליו ראיתי שהטון מסגיר שכתב אותו אדם מוכה אגו, ואמרתי לעצמי שאני צריך לכתוב את זה מחדש כי אני אדם שחטף את הסטירה של החיים שלו. ואז כתבתי מחדש הכל, והמשכתי אל החלק השני של הספר, שאותו כבר כתבתי מתוך ההוויה החדשה".

ואז פרסמת אותו בקורונה, כששוק הספרים כולו בשפל.

"זה כמו שאני אשאל אישה, 'למה ילדת בקו רונה?' סליחה, איך אני אחזיק את זה בגוף עד שהקורונה תעבור? הוא רוצה לצאת".

הסינים של הטייסים

הספר "תחנות ביניים" מתחיל בתחנה שהיא לכאורה ישראלית מאין כמותה: בסיס צה"לי בד רום הארץ. אבל כמו שני הספרים הקודמים של זיידמן, גם העלילה של הרומן הזה לא נותרת בג בולות הסיפור המקומי, הישראלי והמוכר.

הבסיס הצה"לי יהיה רק תחנה ראשונה במסע שמתנדנד בין ישראל לקישינב, לא רק בממד הע לילה אלא גם בשפה, שרצופה במעברים משחקיים, שבורים ומבריקים בין עברית ורוסית, ומערב דמויות כמו "החתול", "החמור", "הדוב", "הסיני" - ואם לרגע נדמה כאילו המציאות הצה"לית לו בשת כסות ספרותית סוריאליסטית, זיידמן מבהיר בשיחה שזה מבחינתו תיאור ריאליסטי דווקא.

"הסינים היו במציאות. ככה קראו בשנות ה 80 לתומכי לחימה בחיל האוויר, מי שמכינים את המטוס לפעילות, ממכונאי הרכב ועד אנשי הטי לים - קראו להם 'הסינים של הטייסים'. שיר תי אז ביחידה 'ירוקה', יחידת חי"ר, שאחראית לאבטחה של שדות תעופה, והיו אומרים, 'זרוק לי עשרה סינים, אני צריך להשמיש מטוס'. גם 'החתול' הוא דמות אמיתית, שיחד איתי ועם עוד שניים אחרים פיקח על הסינים, ככה באמת קראו לו".

יש עוד כמה אלמנטים בדיוניים לכאורה בספר, שמתברר כי למעשה לקוחים מתוך המ ציאות, כמו תאונת מטוס מסתורית שאכן הת רחשה ומעולם לא פוענחה, ואפילו ביקור של הגיבור בעל השם הישראלי לכאורה "טל שני" )שמו המעוְּברת של טוליק שניידרמן( בביתו בקישינב, 30 שנה אחרי שעזב אותו, ביקור שבו הוא מגלה כי אפילו כוננית הספרים המשפח תית - המאובקת, הסדוקה - נותרה בדיוק כפי שהשאירו אותה כשעלו לישראל.

"התיאור בספר הוא כמעט אחד לאחד הביקור בבית שלי בקישינב, 30 שנה אחרי שעזבתי", מבהיר זיידמן, "כשנכנסתי לבית מצאתי בו כו ננית ספרים שנשארה סגורה, עם הספרים שלנו בתוכה. זאת תרבות שבה לא זורקים כלום; מה שלא יכולנו לקחת איתנו כשעלינו לישראל - נשאר שם עד היום".

לדבריו, הביקור בעיר הולדתו במולדובה היה כמו מסע במנהרת זמן. "גיליתי שהמולדבים מאוד מתגעגעים לימים ההם. אם בזמנו הם ראו את הנוכחות הרוסית ככיבוש, בפרספקטיבה של 30 שנה זה נראה להם גן עדן: הם היו חלק מה כוח המדיני הכי חזק באזור, ועכשיו יש הרבה עוני. זה פרדוקס: געגוע גדול לסובייטים, וש נאה עזה לרוסים". אבל מהי המולדת שלך? "צריך לשאול מה ההיררכיה בין המולדות - זו קודם כל ברית המועצות ורק אחר כך מולדובה. בתור ילד בזתי למולדבים, וכשביקרתי בסנט פטרסבורג ובמוסקבה הרגשתי בהן יותר בבית מאשר בקישינב - למרות ששם זיהו מייד שאני לא מקומי, חשבו שאני בכלל איטלקי. יש אצלי משהו נורא חצוי".