בכתבה על פעילי השמאל בישראל ששודרה ב ,CNN נטען שמשפחות החטופים, עכשיו גם חלק מהחטופים עצמם, הפכו תוך כדי המלחמה לתנועה פוליטית. אבל כפי שהצטייר השבוע - זו לא תנועת שלום, אלא בבירור תנועה שאלמנטים שונים בתוכה גויסו להפלת רה"מ בנימין נתניהו.

קשה לומר את זה בעצם ימי המלחמה. מאוד שקוף עכ שיו ש"המחאה" של השנה שקדמה למלחמה לא התפרקה. ראשיה לא לבשו שק ואפר, והם לא ערכו טקסי הצלפה עצמית עד זוב דם. הם התארגנו והתעשתו מהר מאוד, כאילו המטרה העליונה של חרבות ברזל היא הפלת ראש הממשלה. למרבה הצער, המגמה הזאת כבר מבטיחה את שיבוש הלקחים והחקירה של המלחמה. לפי עדותו של רה"מ נתניהו במסיבת העיתונאים האחדותית עם גלנט וגנץ ביום שלישי בערב, כשהוא אמר שחמאס פוצץ את המשא ומתן ולא עמד בהסכם - אמר אחד ממשלחת הח טופים בפגישה עם הקבינט: "קשקוש".

אי אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם. אבל יש שני גורמים שיש להם עניין, כמטרה אסטרטגית, לפצל את הנהגת המלחמה בישראל. אחד זה הממשל האמריקני, שהחל לכוון לעבר ישראל את הלהביורים של התעמו לה האנטי ישראלית; המטרה היא להכתיב לישראל את הטקטיקה המלחמתית כדי להפוך את המלחמה לכואבת יותר ולא כדאית. הגורם השני זה האויב - חמאס.

איך קרה שחלק ממשפחות החטופים הפכו לכלי בידי האסטרטגים הציניים של השמאל האנטי ביביסטי - קשה להבין. איך השיסוי הזה, בהנחייתו של אסטרטג פוליטי, מתיישב עם המכתב המרגש והאצילי ששיגרו חברי ניר עוז לאלוף פיקוד הדרום ערב יציאתו לפעולה: "מכתב זה נכתב כדי להסיר ממך ומחייליך כל מחשבה על אירועי העבר, ולאפשר לך ולחייליך להתמקד בהחזרת החטופים בחיים ובלחימה עד להכרעה". חיילים שילמו בחייהם כדי לנהל לחימה שלא תפגע בחטופים.

אבל אלה גם לא כל החטופים ומשפחותיהם. השבוע, בלי קשר למפגש האנרכי בין הקבינט למשפחות החטו פים, דיברתי עם אחיה של אחת מהחטופות שנרצחו. הוא אמר שהוא מאוכזב מעם ישראל. שלא נשמרת האחדות, שלא מסוגלים להתאחד במלחמה הזאת.

וכאן החשיבות העוצמתית של האחדות, שהפגינו שלי שיית קברניטי המלחמה - נתניהו, גלנט וגנץ. הם הפגינו אחדות מרשימה ומשכנעת. בדיוק ההפך מדברי הבלע של תומס פרידמן נגד ראש הממשלה, שאותו האשים בין השאר כי אינו יודע להקים "צוות של יריבים".

כל השלושה הם יריבים במידה כזו או אחרת. השבוע העלו חשדות בימין נגד שר הביטחון גלנט. אבל הם מג לים אחדות מרשימה בהגדרת המטרה ובדבקות בה. בני גנץ הוא זה שתקף במרומז את הממשל האמריקני, וגם את השמאל הישראלי, שזה כשנתיים משתמש במטבע הלשון הפבלובי "אלימות מתנחלים". זה לא התחיל היום, כחלק מההתקפה האמריקנית, שמתבצעת תחת לחץ הקול המוסלמי במפלגה הדמוקרטית; הקמפיין הזה החל בדיוק כשגנץ הפך לשר הביטחון בממשלת בנט, ועמר בר לב מונה לשר לביטחון הפנים.

בליכוד מסתובבת תיאוריה שלפיה האמריקנים, יחד עם השמאל וגדודי ברסלר, פועלים בעקביות להפלת נתניהו כדי להציב במקומו את שר הביטחון גלנט בראש ממשלת בובות. אבל המטרה האמיתית היא פשוטה יותר, ומסתמכת על הרגלים ישראליים רעים - לסכסך את ההנהגה בתוך עצמה ולפצל אותה. ואם לא לפצל - לגרום לה להתפלג סביב שאלת המטרה העיקרית במלחמה. ההופעה המ שותפת השבוע מלמדת שכל השלושה מבינים את זה, ואף שהם לא רוקדים סלואו צמוד, זה בכל זאת סוג של ריקוד זוגות בשלישייה.

כבר ביום השני למלחמה, מייד לאחר מסע הטבח והח טיפות, היה בידי ישראל מידע חותך על מקום הימצאם של החטופים, או לפחות חלקם הגדול: ביה"ח שיפא בעזה. אחת מהיחידות המיוחדות, ביוזמתה, יחד עם מפקדים מזרועות אחרות, בנתה תוכנית לחילוצם. הם הציגו את התוכנית לרמטכ"ל הרצי הלוי. הוא, בהתייעצות עם מפקדים מי חידה אחרת, פסל את המבצע ולא הציג אותו בפני הדרג המדיני. האירוע הזה העלה סימני שאלה אם הרמטכ"ל בכלל רואה את עצמו כפוף לדרג המדיני.

במבט מרוחק יותר, אין ספק שרא"ל הלוי הוא בר הס מכא מספר אחת במבצעים מסוג זה שהוצע לו; ברור שלא היה הישג צבאי גדול משחרור החטופים במבצע שהוא "אנטבה טורבו"; ואם הוא ביטל אותו - היו לו סיבות צבאיות טובות. אם לא האמין בזה, אפשר לסמוך על השי פוט שלו, והוא לא חייב לגלגל את ההחלטה לדרג המדיני.

חיל האוויר, שרשם למעשה אי הופעה ב 7 באוקטובר בפעם השנייה בתולדותיו, המשיך לעשות דין לעצמו גם ב 8 באוקטובר, כך טוענים גורמים פוליטיים. באותו יום ראשון, טוענים אחדים, ההלם הכללי יצר חלון בקליפת כדור הארץ, וניתן היה להעביר דרכו הפצצות הכרעה אסטרטגיות. מטרות חיוניות לא הותקפו, העיתוי החד פעמי לא נוצל.

אירועים כאלה, כמו מסכת ההחלטות המוזרה בלילה שקדם לטבח, תוך כדי ניתוק ראש הממשלה ושר הביט חון מהלופ, מרמזים לאחת מהבעיות העיקריות שתרמו לכשל הצבאי העקוב מדם של 7 באוקטובר. חוסר הרצון של בכירי צה"ל ושב"כ לשתף בהתלבטויות שלהם את בכירי הדרג המדיני פגע ביכולת לקבל החלטות נכונות. כמו במפגשים המכשילים של הפוליטיקאים עם בית המשפט, בג"ץ, שבהם שופטי בג"ץ פועלים לפי השקפת עולמם תוך ניתוק מהמציאות - כך גם במפגש בין מפ קדים בכירים לפוליטיקאים הבכירים יש תחומי מציאות קריטיים ששדה הראייה הטכנו צבאי לא מכיל אותם. ההחלטות פחות טובות.

אבל מתוך המתקפה הברברית של האויב הפלשתיני, כבר נחשפה המהפכה הישראלית החדשה. ראינו את צבא

אחדות. למרות הכל הגורמים שהובילו את המחאה לא עצרו ב־7 באוקטובר, אלא רק שינו טקטיקה. העבודה המשותפת של נתניהו־גלנט־גנץ כ"צוות של יריבים" משבשת את התוכנית

ניתוק מסוכן חוסר הרצון של בכירי צה"ל ושב"כ לשתף בהתלבטויות שלהם את הדרג המדיני פגע ביכולת לקבל החלטות נכונות. גם זה לקח מ־7 באוקטובר

העם. צבא עממי אזרחי, שמורכב מחיילים, ממתנדבים ומסתם אזרחים, שמאו דזה דונג וגיאפ הווייטנאמי לא יכלו לחלום עליו אפילו. חיילי צבא העם הזה מסתע רים בסג'עייה ובחאן יונס, ולפי זעקותיהם של מזכ"ל האו"ם ואיסמעיל הנייה המתחנן להסכם כולל - צה"ל מתקרב להכרעה.

על מפקדים ועסקנים יש כאלה שמבחינתם, כשמפקד צבא בכיר כושל ולא ממלא כראוי את תפקידו - במקום להדיח אותו, ראש הממשלה ושר הביטחון נדרשים להתפטר יחד איתו

מואב ורדי, בכתבה החשובה שלו בכאן 11 על אבות התצפיתניות המקיימים תחקיר משלהם על מה שקרה לבנותיהם, ועל הדיווחים שלהן על הנעשה בצד השני, זרק לפתע על שלושת הוותיקים שמיכה רטובה: "הקונ ספציה!". אב שכול ענה לו: "זו לא קונספציה, זה פשע!".

זה אחד מתרגילי החמיקה מלימוד אמיתי של המ חדל, לפי מעט המידע שכבר זורם בתקשורת. הומצאו שתי מילות קסם של קמפיין הכיסוי והשקר: "אחריות" ו"הקונספציה". אלו הן מילות כישוף במובן, הפרימיטיבי ביותר. טוב עושה רה"מ נתניהו שלא נענה לדרישה של השותפים הבכירים למחדל, דהיינו - מובילי דעת הקהל בטלוויזיה והכתבים הצבאיים הבכירים.

"הקונספציה" זה מושג ממלחמת יום כיפור, והוא ספ ציפי מאוד: זה היה מבנה לוגי פשוט, שהסביר לפי בכירי אמ"ן מהם התנאים שבהם מצרים וסוריה יוצאות למל חמה, ואם התנאים לא התמלאו, על פי הלוגיקה שלהם, יש סבירות נמוכה שייצאו למלחמה. מדובר בשתיים שלוש נקודות מפתח: שתי המדינות ייצאו למלחמה רק יחד, ובתיאום. מצרים מצטרפת כשיש לה אמצעי הרתעה נגד ישראל בדמות מטוסים שיכולים להגיע לישראל ולחזור, או טילי קרקע קרקע כמו סקאד.

כנ"ל לגבי המושג "ידיעת זהב". זה מושג מהשנים האחרונות לגבי ידיעה ספציפית שהתקבלה ביחידה ,848 שהסבירה באופן חד משמעי שמשמעות מהלך מסוים היא מלחמה מיידית. ידיעה לגבי הכנות למתקפה מסוג מסוים שמתקבלת במודיעין זמן רב לפני ההתקפה - אינה "ידיעת זהב". היא עוד מודיעין, חשוב ככל שיהיה.

בכל אופן, היום השימוש במילה "קונספציה", בייחוד על ידי חכמי האולפנים, נועדה לשימוש נגד אדם אחד: רה"מ נתניהו, כדי להבטיח שרשת הכשלים הגורליים ב"ליל הברווזים" שהפך לטבח תכסה גם אותו.

השימוש במושג "אחריות" היום הוא כל דבר חוץ מנשיאה באחריות. ציטטתי בעבר את אליעזר ליבנה במאמר חשוב שנכתב עוד בשנת ,1948 שבו עשה ליב נה, מגדולי האינטלקטואלים שהילכו בינינו, הבחנה בין "דמות המפקד" לדמות "העסקן הביטחוני": "מה נדרש מהמפקד?... התרכזות מוחלטת במעשה המלחמה, ללא שיקולים צדדיים... כושר שתיקה, הבלגה וריסון עצמי; ויתור על פופולריות ו'הצלחה', פרט לזו שהיא פרי הצלחה צבאית. יחס בלתי אמצעי לחייל, ללא פנייה מעמדית, מפלגתית ועדתית; אחריות אישית לביצוע המשימה ונכונות להסיק מסקנות אישיות מכישלון".

אחריות אישית, מסקנות אישיות. למרבה הצער, רוב חברי סגל הפיקוד הבכיר, ששניים מהם חברים היום בקבינט המצומצם, לא עונים על הדרישות. במדינה כמו ישראל, הוויכוחים הפוליטיים סביב הרפורמה המשפטית אינם מעניינם של אנשי הצבא. זאת, בגלל המצב המיוחד של העם היהודי. כפי שהוכח, השואה של 1945-1939 לא נגמרה, אלא היא רק פתחה פתח לאפשרויות איומות שלא עלו על דעת השונאים לפני עלות הנאצים, כפי שידע בן גוריון.

אז כשקוראים שהאלוף בדימוס עמוס מלכא מתהדר בכך ש"אנחנו קיבלנו אחריות", ו"לגבי ראש הממשלה, הוא נמצא בקמפיין פוליטי" - ברור באיזה צד של מש וואת המפקד מול העסקן הביטחוני אנחנו נמצאים. לפי המושגים האלה, כשמפקד צבא בכיר כושל - במקום להדיח אותו, ראש הממשלה ושר הביטחון נדרשים להת פטר יחד איתו. זה עוד מאותו תבשיל מבחיל, שבו הדרג הצבאי בישראל לא רואה את עצמו כפוף לדרג המדיני ולא נוטה לקבל את מרותו. "הדמוקרטיה המהותית".

לפנים צעד כולם מסכימים ש"ביום שאחרי" ישראל תשלוט ביטחונית בעזה, אבל מהי אותה "שליטה ביטחונית"? בנקודה זו עלולה לצוץ מחלוקת בין הדרג המדיני לביטחוני

נושא נוסף שקיימת בו מחלוקת בין הדרג המדיני, קרי נתניהו וגלנט, לעומת הרמטכ"ל וחבריו להנהגה הצבאית - הוא פירוש המעורבות הביטחונית של ישראל בעזה ב"יום שאחרי". ראש הממשלה דיבר החל משלב מסוים, כתגובה לתוכניות המדיניות של הממשל האמריקני, על "שליטה ביטחונית" של ישראל ברצועה. הרמטכ"ל הרצי הלוי דיבר באמצע השבוע על רצועת ביטחון ופשיטות - פנימה והחוצה, כדי לחסל קיני טרור שיצוצו. אלו הם שני דברים שונים. אפשר לשער שהיחס לממשל האמריקני וההבדל בנושא הזה בין הצמרת הצבאית לצמרת המדינית משחק פה תפקיד חשוב.

ההבדלים ניכרו כבר מתחילת המערכה. אפשר היה לזהות את הפער, שלא לומר העימות בין הדרג הצבאי למדיני, כשההכנות לפעולה הקרקעית הלכו והתמשכו, הלכו והתמשכו, ונראה היה שרק הלחץ מלמטה ידחף את ההנהגה לפעולה הקרקעית הנ דרשת. זמן ניכר לפני תחילת הפעולה, כבר נשמע הרמטכ"ל מדבר בגלוי על הפעולה שתגיע. זאת היתה נחרצות מבורכת כשהופיע בפני חיילים מאוגדה .162 אבל בהמשך זה כבר נראה כהתרסה נגד הדרג המדיני, המבושש להחליט לגבי מה שהדרג הצבאי כבר החליט בשבילו.

צה"ל עשה עבודה מודיעינית מעולה בשבועיים הראשונים למלחמה. תוצאותיה של העבודה המודי עינית יצרו הלם בדרג הפיקוד הבכיר ומפקדי היחי דות המסתערות. שורה של לקחים והנחיות לפעולה בשטח הבנוי, ובעיקר להתנהגות מול פירים ומנה רות, הופקו כתוצאה מהמהלכים המקדימים - וכל זה התרחש בערך שבוע לפני תחילת מהלך הכיבוש הקרקעי. מתברר שכשהמפקדים הבכירים טענו שהם מוכנים להיכנס לרצועה - הם לא היו כל כך מוכנים. ההשהיה היתה נחוצה מבצעית, ומתברר ששיקול הדעת בעניין הזה של השלישייה המובילה, ובעיקר של נתניהו, הועיל להצלחת המערכה.

הנהגת המערכה בדרום ובצפון, כשהאמריקנים הפכו לגורם מכשיל, היא מורכבת ומסובכת יותר מכל מלחמה שישראל ניהלה בעבר. המצרים והירדנים צו פים בצה"ל וביכולת שהוא מפגין במלחמה במידה רבה של אהדה. ישראל לא יכולה לטפל בחמאס דאעש כפי שעשו המצרים לפני עשור, כשגילחו את רפיח המצרית. זו היתה "המקבילה המצרית ל'נכבה' ,"'48 נאמר אז ברשתות ערביות ומערביות. √

השימוש במושג "אחריות" היום הוא כל דבר חוץ מנשיאה באחריות. אליעזר ליבנה הבחין במאמר מ 1948 בין "דמות המפקד" ל"עסקן הביטחוני": "מה נדרש ממפקד? התרכזות מוחלטת במעשה המלחמה, ללא שיקולים צדדיים... ויתור על פופולריות ו'הצלחה', ונכונות להסיק מסקנות אישיות מכישלון"

המציאות בעזה מורכבת יותר מכפי שהיא מצטיירת בבית. יש בה לא מעט יתרונות ולא מעט חסרונות. מאז הופסקה ההפוגה וחודשה הלחימה, לפני שבוע בדיוק, הכו חות מתקדמים מהר יותר מאשר בשבועות שקדמו להפוגה. בניגוד להצהרות הפוליטיקאים שאין הגבלת זמן - בצה"ל מבינים שדווקא יש. בדיונים מדברים על שבועיים-שלושה מקסימום עד שתינתן ההנחיה לעצור ולהיערך מחדש.

בפרק הזמן הזה יידרש צה"ל לפגוע בכמה שיותר תשתיות חמאס. התשתיות השלטוניות בחלקה הצ פוני של הרצועה נפגעו ברובן, ואלו שבדרום ייפגעו כעת. בצפון עוד צריך להעמיק את הפגיעה בגדודים הלוחמים של חמאס, וגם בתשתיות המבצעיות שלו )בעיקר מנהרות(; בדרום האתגר הזה רק התחיל מול ארבעה גדודים חזקים במיוחד בחאן יונס ובסביבתה.

הלחימה בשטח קשה מכפי שהציבור מבין, אבל קשה פחות מכפי שצה"ל היה רוצה. הציבור נחשף לה רק במקצת, דרך החומרים שיוצאים מהרצועה מטעם דובר צה"ל, ואלו שמפיצים הפלשתינים. אצלנו מראים בעיקר ניצול של התשתיות האזרחיות למטרות טרור )אמל"ח ומפקדות בבתי חולים ובמתקנים של אונר"א(, ואצלם מראים בעיקר את נזקי ההפצצות

ואת מאות אלפי הפליטים שמסתופפים באזור החוף, ומאז ראשית השבוע גם בגזרת רפיח.

צה"ל שוטף את השטח בעוצמה מרשימה. מי שטען שהוא לא יכול למשימה התגלה כשרלטן או כפסי מיסט מושבע. הרבה דברים רעים קרו בהתמכרות לשילוב של אוויר מודיעין שהכתיבה את המערכות בעשור וחצי האחרונים, בעיקר בהקשר של התנוונות הרצון להילחם, וכתוצאה מכך הגדלה לא סבירה של הסיכון לעורף בכל החזיתות. אבל קרה בה גם משהו טוב: הכוחות באמת התאמנו, והם הגיעו לעזה מוכ נים. ביחד עם קופסת הממתקים המדהימה שעומדת לרשותם - אש מדויקת מכל מקור אפשרי, טנקים והנדסה, מודיעין איכותי - התוצאות טובות, בתנאים סבוכים ומול אויב בעייתי במיוחד.

חמאס לא נלחם כמו צבא. הוא מסתתר, עוקץ ובורח. זה מחייב הגנה חזקה, וזה מקשה את ההתקפה. לא יעזרו כל הפטנטים: לצה"ל אין פתרון יעיל באמת לסוגיית המנהרות. נדרשת עבודה איטית ומסוכנת כדי לטפל בהן, ומדובר בכמות עצומה. עד עתה נטרלו כוחות ההנדסה מאות פירים בצפון הרצועה, וההערכה שיש עוד פי כמה שלא טופלו, פלוס אלפי קילומטרים של מנהרות שבתוכן אנשי חמאס מתנהלים.

לישראל היה פתרון כזה, אבל היא בזבזה אותו לחינם. ב ,2015 מייד עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, גדי איזנקוט הנחה את חיל האוויר ואת אגף המבצעים להכין מבצע שיפגע אנושות בחמאס. מעין מבצע מוקד מודרני, שישלול מהם את הליבה המבצעית שלהם. הרעיון המבצעי שעמד בליבו של מבצע "מכת ברק" היה לקיים תוכנית הונאה, שתכלול תנועה של שתי אוגדות שלכאורה מתמרנות קרקעית לתוך הרצועה, מה שיבריח את אנשי חמאס למנהרות, ואז להנחית מכה מדויקת ומתוזמנת של מאות פצצות שיקריסו את המנהרות על יושביהן.

המבצע הזה הוכן למלחמה כוללת, כמו זאת שמ תנהלת כעת. הוא אמור היה להיות הג'וקר שיביא לישראל את ההכרעה. במקום זאת, הוחלט להפעי לו במבצע שומר החומות. זאת היתה תקלה כפולה: הוא הופעל במבצע הלא נכון מתוך מצוקת הישגים, והוא בוצע בצורה רשלנית במיוחד. במקום שתי אוג דות, צה"ל הסתייע בכוח מדולדל שלא הצליח לבצע הונאה יעילה, חמאס לא נכנס למנהרות, וחיל האוויר הקריס אותן על עצמן )במבצע מרשים כשלעצמו, שכלל כ 150 מטוסים, אבל שמטרתו לא הושגה(. בתוך פחות משעה ירדו לטמיון שש שנים של הכנות ורעיון מבצעי מבריק.

לו היה לישראל כעת מבצע דומה, היא היתה מורידה את חמאס על הברכיים. הוא היה מאבד באחת אלפי אנשים, ואלה שנותרו היו נמלטים מעל הקרקע - היישר לידי כוחות צה"ל, העדיפים וחזקים מהם. בהיעדר קונץ פטנט חד פעמי כזה, נדרשת עבודת נמלים מסוכנת מאוד. צה"ל ינצח במערכה אם יינ תנו לו האמצעים לכך, אבל זה יקרה בנקודות, ולא בנוק אאוט, אלא אם יהיה רצף של בינגו בחיסול השלישייה הבכירה בארגון: יחיא סינוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא, ושכבת המפקדים שפועלת תחתיהם.

מודל יו"ש מעודכן

בשבועות הקרובים ישלים צה"ל את החלק העיקרי של המערכה. בצפון הרצועה היא תושלם לגמרי: כל השכונות ייכבשו, והפגיעה בתשתיות ובאנשי חמאס תועמק ככל שיתאפשר. בחלק הדרומי היא תושלם באופן חלקי: צה"ל ינסה לפרק במידת האפשר את חאן יונס )עירו של סינוואר( מיכולותיה, אבל ספק אם יגיע לרפיח בגלל מגבלת זמן ותנאים.

ארה"ב אמנם נותנת עדיין אשראי לפעולה, אבל אי אפשר לא לשמוע את קוצר הרוח הגובר מצידה. הנשיא ביידן נמנע בינתיים מלומר את צמד המילים שמהן מפחדים בישראל במיוחד - הפסקת אש - אף שיש סביבו לא מעט גורמים שדוחקים בו לעשות זאת, בעיקר בחלקים הרדיקליים של המפלגה הדמוקר טית. טוב תעשה ישראל אם תסנכרן את מהלכיה עם האמריקנים בטרם תקבל על הראש הנחתה, וכשברקע עוד לא ניתן אפילו האישור בקונגרס ליותר מ 14 מי ליארד דולר שהממשל התחייב להעביר כסיוע חירום.

הסנכרון הזה חשוב גם בהקשר של גזרת הצפון. האמריקנים מאמינים שניתן לפתור את המתיחות ולהרחיק את כוח רדואן מהגבול במהלך מדיני שימנע מלחמה. השליח המיוחד עמוס הוכשטיין, שתיווך את הסכם הגז )שבסופו קיבלה לבנון מי ים בלבד, לאחר שהשטחים שנמסרו לה התגלו כריקים(, מתרוצץ בין ירושלים לביירות בניסיון למצוא נוסחת פשרה. מדו בר בפורמולה מורכבת במיוחד, שגם תבטיח ללבנון חבילה כלכלית נדיבה שתאפשר לה לקום מהקרשים ולהתחיל בתהליך שיקום.

צריך להיות אופטימיסט מושבע, והוכשטיין הוא כזה, כדי להאמין שההסכם יכובד. גם החלטה 1701 של האו"ם, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, קבעה שלא יוכנסו אמצעי ללחימה לדרום לבנון ללא אישור של ממשלת לבנון, והטילה אמברגו על העברת נשק לחיזבאללה. את המציאות כולנו מכירים: חיזבאללה חמוש עד לשיניים באמל"ח עצום ומתקדם, והוא פרוס במאות כפרים מדרום לנהר הליטני.

ישראל נכוותה אז פעם אחת, וספק אם תתפתה

נתניהו מתנהל כאילו המלחמה תימשך לנצח, אבל מרגע שצה"ל ייערך מחדש, תקום דרישה ציבורית נרחבת לשידוד מערכות. בכירי מערכת הביטחון ילכו הביתה, חלקם מייד וחלקם יניחו מכתבים אבל ישהו את העזיבה בפועל. דרישה דומה תופנה גם לאחראים בצמרת המדינית

שוב כעת. מנגד, אין לה פתרון טוב לבעיה בצפון זולת מלחמה. החודשיים האחרונים אמנם אפשרו לצה"ל לשלול לא מעט יכולות מחיזבאללה, שגם גרמו לכוח רדואן לשנות פריסה ולסגת באופן חלקי מהגבול, אבל מרגע שתופסק האש הוא יוכל בקלות להיערך מחדש לאורך הגדר, בוודאי כשבעורפו דו חקת איראן לקיים חיכוך ואיום תמידי עם ישראל.

כדי לשנות את המציאות בצפון מהיסוד, נדרש כעת משהו אחר בהגנה ובהתקפה. בהגנה זה יקרה: הגבול בצפון )וכמובן בדרום( לא ייראה עוד אותו הדבר. הוא יהיה יותר מאסיבי פיזית מבחינת אמצעים, והוא יהיה יותר מאסיבי מבחינת כוחות. במקום כמה גדודים יהיו בו כמה חטיבות: זה יחייב הגדלת כוחות, הקצאת אמצעים, הגדלת תקציב ואולי גם הארכה מסוימת של השירות הסדיר, לפחות בחלק מהיחידות.

החלק ההתקפי מורכב יותר: בעזה מתכוון צה"ל לשמר לעצמו חופש פעולה מלא. כשייגמר החלק הנוכחי של המערכה, בעוד כמה שבועות, כאמור, הכוחות ייערכו מחדש לאורך תוואי הגבול. הם ישמרו מרחב ביטחוני ממערב לו, שבו פלשתינים לא יוכלו לנוע. זה יצמצם את הסיכון לכוחות, וזה בעיקר ייתן שקט ליישובים ויאפשר את תחילת תהליך השיקום ואת אכלוסם מחדש.

משטח ישראל ייצא צה"ל לתקיפות בדרכים ובהיקפים משתנים בשטח הפלשתיני. לעיתים זה יהיה חיסול מהאוויר, לעיתים פשיטה נקודתית ולעיתים מבצע בכוחות גדולים. הכל - בהתאם ליעד, למו דיעין ולתנאים בשטח. זאת תהיה מתכונת מעודכנת של המציאות ששררה ביהודה ושומרון אחרי מבצע חומת מגן: מרגע שהושלם כיבוש הערים, צה"ל נערך מחוצה להן ופעל בתוכן על בסיס הצורך. בהתחלה נדרשו כוחות גדולים לכל פעולה, אבל ככל שהשטח נגרס, מבוקשים נעצרו ותשתיות נגדעו - התאפשר לו לפעול בכוחות מצומצמים בהרבה, משום שהאיום הצטמצם דרמטית.

בעזה זה ייקח יותר זמן ויהיה יותר אגרסיבי, משום שחמאס בה חזק ומבוצר בהרבה מכפי שארגוני הטרור היו ביו"ש. לכן מדברים בישראל במונחים של שנה לפחות: לא לשהייה רציפה בתוך עזה, אלא לפעילות בה שתתקיים בעצימות משתנה. כך יתאפשר להשיב בהדרגה את האזרחים הפלשתינים לבתיהם )או למה שנשאר מהם( ולהתחיל לשקם את התשתיות ברצועה, ובעיקר - לכונן בה שלטון חדש.

סימנים ראשונים למריחת זמן

מאחר שמדובר בעניין שנמצא מעבר לפינה, כדאי שישראל תתעורר ותגדיר לעצמה מה היא רוצה שי קרה בעזה ביום שאחרי. כרגע הרעיון שמדובר בו הוא

סוג של שלטון זמני של מומחים בינלאומיים, בגיבוי מערבי ובמימון ערבי, שינהלו את ענייניה של עזה עד שיוקם בה שלטון אחר. כדי שזה יקרה, ובעיקר כדי שזה יקרה בדרך שישראל תחיה איתה בשלום, צריך להוביל מהלך בינלאומי סבוך שנמצא רק בחיתוליו, ושסביר שייתקל בשלל מהמורות חיצוניות ופנימיות.

כמו בכל סוגיה אחרת, נדרשת כאן מנהיגות. לא להיות מובל, אלא להוביל. לעמוד מול הציבור ולהגיד ביושר מה ישראל רוצה, למה היא מתכוונת, מהם הק ווים האדומים שלה. זה מתחייב לגבי עזה, זה מתחייב לגבי הצפון, וזה מתחייב גם בסוגית החטופים. אם זה לא יקרה - התושבים בעוטף עזה ובגבול הצפון לא יחזרו, ויש חשש שגם החטופים לא יחזרו.

זהו מסוג הרגעים שבהם, באופן מובהק, נדרש להפריד פוליטיקה מענייני המדינה. בנימין נתניהו נשבע שהוא עושה זאת: מהלכיו האחרונים, בדגש על התקציב שעבר השבוע בקריאה ראשונה, מלמ דים אחרת. הוא נכנע לקיצונים ולחרדים, אבל גם נמנע מלפטר את שרי המחנה הממלכתי שהצביעו נגד התקציב. אותו תמרון פוליטי, שנועד קודם כל להבטיח את שרידותו ושרק אחר כך משרת את המ דינה, מנחה אותו גם כעת.

נתניהו מתנהל כאילו המלחמה תימשך לנצח, גם בניסיון להימנע ממהלכים משמעותיים, ובראשם הקמת ועדת חקירה למחדלי השבת השחורה. ספק אם זה לגמרי בידיו: מרגע שצה"ל ייערך מחדש, תקום דרישה ציבורית נרחבת לשידוד מערכות. בכירי מערכת הביטחון ילכו הביתה, חלקם מייד וחלקם יניחו מכתבים אבל ישהו את העזיבה בפועל. דרישה דומה תופנה גם לאחראים בצמרת המדינית, שיתבקשו גם להתחיל בתהליך החקירה. יש מספקים רמזים שמלמדים שנתניהו ינסה להקים ועדת חקירה ממשלתית, שאנשיה ימונו על ידיו ושסמכויותיה יהיו מוגבלות בהרבה מאשר אלו של ועדת חקי רה ממלכתית שממונה בידי נשיא ביהמ"ש העליון.

תסריט כזה, שראשיתו בניסיון להרוויח זמן ואח ריתו בניסיון לחמוק מחקירה אמיתית של המח דל החמור בתולדות המדינה, יוביל בהכרח לסערה שאירועי השנה החולפת ייראו כמו משחק ילדים לידה. ישראל עלולה להתחלק שוב לשני מחנות, ולהוריד לטמיון את כל הטוב והמשותף ששטף אותה מאז 7 באוקטובר. החשש הזה צריך לרחף מעל כל מי שרוצה כאן עתיד אחר, טוב יותר, בלי קשר לזהות ההנהגה: אם נחזור מהאסון הזה לנקודת ההתחלה, מצבנו יהיה גרוע בהרבה מכל בחינה - חברתית, כלכלית, ביטחונית ומדינית.

בדרך לשם צריך עוד להשלים כמה עניינים. שניים הוזכרו כאן: חלקו העיקרי של המבצע בעזה, ומציאת הסדר חדש בצפון שעשוי לעבור דרך מהלך מלחמ תי בהיקף לא ידוע. החלק השלישי הוא אולי הסבוך מכולם - השבת כל החטופים הביתה.

אסור לבגוד שוב בחטופים

השבת החטופים היא משימה לאומית חברתית מוסרית שאין נעלה ממנה: ישראל לא תוכל לה תבונן במראה אם לא תפעל לפתרונה מייד. משום מה, יש פוליטיקאים בישראל שסבורים שיש זמן. הם טועים: העדויות של מי ששוחררו והמודיעין שנצבר מלמדים שמי שנמצא שם חי בתופת פיזית )ובוודאי נפשית(. הפרטים המלאים מיותרים במקרה הזה, כי הם קשים במיוחד; די להסתמך על דבריו של דובר משרד החוץ האמריקני, שאמר השבוע שייתכן שחמאס נמנע משחרור הנשים האחרונות כדי שלא יחשפו את מה שעבר עליהן בידיו, כדי להבין במה מדובר.

למי מקרב שרי הממשלה שבכל זאת נדרשים לשיעור במציאות, מומלץ להיפגש עם הורי החיילות שנחטפו. לאחרונה הם נפגשו עם הרמטכ"ל. מטבע הדברים זאת היתה פגישה קשה, ובעיקר מתסכלת. הרבה שאלות עלו שם על מה שקרה ואיך קרה, ועל מה עושים עכשיו. תשובות טובות לא היו. אחד מההורים אמר שהוא חושש שבתו תחזור עם תי נוק של חמאס. אין דרך ברורה מזאת כדי להסביר במה מדובר.

חמאס לא עמד בשבוע שעבר בהסכם שקבע כי כל הנשים והילדים ישוחררו, וישראל החליטה לא לאפשר לו להתל בה באמצעות שינוי קריטריונים שיכללו ברשימה גם גופות וגברים מבוגרים וחולים. מי שצידד בהחלטה הזאת טוען שסינוואר מבין רק כוח: לו ישראל היתה מתקפלת עכשיו, היא היתה מתקפלת מעכשיו. אחרים סבורים שזאת היתה טעות: שצריך להחזיר הביתה את מי שאפשר, מתי שאפשר.

ימים יגידו איזו גישה היתה נכונה יותר. בינ תיים סינוואר משחק בקשיחות, ומסרב ללחצים הבינלאומיים עליו לשוב לדבר ברצינות. הוא מא מין שהזמן משחק לטובתו; שהרגישות הישראלית לחטופים פלוס הלחץ הציבורי יובילו את ישראל לוויתורים. צריך לקוות שהוא לא יחיה מספיק כדי לדעת את התשובה, אבל תקוות לבדן לא יעזרו: נדרש לפעול ללא שיהוי, בכל דרך, כדי שהחטופים ישובו הביתה מייד.

בראשית הדרך, לפני חודשיים, החטופים אפילו לא היו חלק ממטרות המלחמה. עד כדי כך הממשלה היתה מנותקת מהמציאות. התיקון הזה בוצע מאז, אבל כעת נדרשים מעשים. המדינה בגדה בתוש ביה בשבת השחורה. אסור לה לבגוד בהם שוב. √

ישראל נכוותה פעם אחת, וספק אם תתפתה שוב. מנגד, אין לה פתרון טוב לבעיה בצפון זולת מלחמה. החודשיים האחרונים אמנם אפשרו לצה"ל לשלול לא מעט יכולות מחיזבאללה, שגם גרמו לכוח רדואן לסגת חלקית מהגבול, אבל כשתופסק האש יוכל להיערך בקלות לאורך הגדר

סינוואר מאמין שהזמן משחק לטובתו; שהרגישות לחטופים פלוס הלחץ הציבורי יובילו את ישראל לוויתורים. צריך לקוות שלא יחיה מספיק כדי לדעת את התשובה, אבל תקוות לבדן לא יעזרו: נדרש לפעול ללא שיהוי, בכל דרך, כדי שהחטופים ישובו הביתה מייד

רבים הבחינו במארב שהכין בני גנץ לראש הממשלה, כשפנה אליו בשידור חי לגבי הת קציב. מעטים שמו לב לכך שהיה זה דווקא בנימין נתניהו שעשה באותו אירוע את האמ בוש האמיתי, שלא לומר "כיפה אדומה", דווקא לגנץ וליואב גלנט. כבר שבועות מתנהלים במערכת הביטחון דיונים לגבי היום שאחרי ברצועת עזה. בעוד עמדת הצבא, בראשות הרמטכ"ל, גורסת שאחרי הלחימה ומיטוט חמאס על ישראל לצאת מעזה ולהעביר את השליטה לגורם חיצוני, ערבי או בינלאומי - נתניהו הודיע שה גורם היחיד בעולם שיכול לדאוג לכך שעזה תישאר לעד מפורזת זה צה"ל. הוא לעג לתומכים בכניסת גורמים אחרים לעזה, וציין: "ראינו לאן זה הוביל. אני לא מוכן לעצום את העיניים ולקבל שום הסדר אחר".

העברת המקל בעזה לידיים זרות אינה רק עמדת צה"ל. יואב גלנט תומך בכך בכל לב. מובן שגם בני גנץ. ולא רק הם. "אחרי המלחמה ישראל לא תשלוט בעזה, אלא תעביר את האחריות לגורם אחר, בינלאומי או ערבי, וצה"ל ישמור לעצמו את הזכות להיכנס לר צועה לשם שמירה על הביטחון. למרות הקולות הנש מעים בימין, זוהי עמדת הצבא וזה גם מה שיהיה", אמר רק בשבוע שעבר גורם ביטחוני בכיר. המודל שאליו מכוונים במערכת הביטחון לעזה הוא מודל שטח ביהודה ושומרון: שליטה אזרחית מלאה של הערבים, איסור כניסה ליהודים, אבל כשיש צורך - צה"ל נכנס ועושה סדר.

אם יש לחץ אמיתי על ישראל בשבועות האחרו נים, מעבר ללחצים הקבועים על כניסת משאיות, דלק והקפדה על תנאים הומניטריים נאותים לעזתים בזמן הלחימה - הרי זה הלחץ על היום שאחרי. ממשל ביידן עושה כל שלאל ידו כדי ללחוץ על ההנהגה הישראלית להודיע כי העברת עזה לידיים ערביות היא חלק בלתי נפרד מתוכניותיו. נושא זה עמד בלב ביקורו האחרון של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בישראל, ויש שיאמרו אף מטרת הביקור כולו.

לכן אמירתו של נתניהו גרמה להרמת גבות, שלא לומר שמיטת לסתות, לא רק בלשכות השונות בק ריה בתל אביב, אלא כנראה גם בחדרים הרלוונטיים בבירת ארה"ב.

ראש הממשלה מתבוסס בעניין הזה כבר זמן רב. הע ברת עזה לרשות היתה האופציה היחידה על השולחן. נתניהו לא אהב אותה. הוא ביקש לחפש אלטרנטיבות. כשכאלה לא נמצאו - החל לתת ביטוי לתחושותיו והודיע שלא יאפשר את העברת עזה לשליטת הרשות מרמאללה, כל עוד מדובר ברשות תומכת טרור המ עבירה משכורות למחבלים וקוראת כיכרות ורחובות על שמם. באמריקה יישרו קו, ובהצהרה של ביידן מייד אחרי נתניהו השתמש הנשיא בביטוי "הרשות במתכו נת אחרת". ככל שחלף הזמן, והדיונים בנושא העמיקו, התבררה האמת - שאין חיה כזאת. שזה או ישראל, או שעזה חוזרת להיות רצועת טרור.

בצמרת מערכת הביטחון - וזה כולל את כל שרי קבינט המלחמה פרט לרון דרמר - היו שמחים אם נתניהו היה ממתין עם ההצהרה על היום שאחרי ביום שלישי השבוע. אבל ראש הממשלה, כאמור, חשב אחרת. עסקת החטופים, הפסקת האש, הכנסת הסיוע ההומ ניטרי והדלק, והגמגומים על היום שאחרי - כל אלה הותירו אותו מצולק בימין. התחושה שלא הולכים לסיים את העבודה ושוב לצאת מעזה לפני הזמן החלה להת פשט. אפילו גורמים ביטחוניים בכירים החלו לתדרך על כך שראש הממשלה כבר מחפש נקודת יציאה - בניגוד לעמדתם, שלפיה הם המעוניינים להמשיך עד להשגת המטרות.

נתניהו הגיע למסקנה שעליו להפגין שרירים. יישור הקו בתחילת הדרך מול האמריקנים התחלף בעמדה תקיפה הרבה יותר, כולל צמצום דרסטי של הסיוע ההומניטרי שאמריקה תבעה, הערמת קשיים ועיכוב הדרישה להכנסת דלק. ראש הממשלה אף ענה בלאו מוחלט לבקשת הבית הלבן ומחלקת המדינה להוריד את גובה הלהבות בדרום הרצועה.

ממלכתי, אבל פחות

בני גנץ השיל לרגע קט את מעטה הממלכתיות שחבש מרגע שנכנס לממשלה, ועקץ את נתניהו, בעקי צה כתובה ומתוכננת מראש, בשידור חי במהלך מסיבת העיתונאים, בקריאתו לנתניהו להוריד את הכספים הקואליציוניים לפני ההצבעה בכנסת. התרגיל לא עלה יפה. העיסוק בפוליטיקה באופן כה גלוי בזמן לחימה, ובזמן מסיבת עיתונאים שעוסקת במלחמה ואחרי פגי שה טעונה עם משפחות החטופים, הוריד לגנץ נקודות רבות מהאפיל הציבורי שטיפח. זה לא עצם העיסוק בפוליטיקה, אלא חוסר הזהירות שבהסתרתו.

העיסוק בפוליטיקה כשלעצמו אינו זר לגנץ, גם לא בזמן המלחמה. נראה שאין דמות פוליטית שיותר חרדה לתדמיתה בימים אלה מאשר יו"ר המחנה הממלכתי. הכניסה לממשלה החזירה אותו לסביבתו הטבעית בק בינט המלחמה, אבל הוציאה אותו מהחממה המוגנת של האופוזיציה. כדי שכישלונות הממשלה, או מהלכיה שלהם הבייס שלו מתנגד, לא ידבקו בו - עליו לתקוף את הממשלה ואת העומד בראשה כל העת, מבוקר ועד ליל. מהודעות לעיתונות נגד נתניהו, דרך הפע לת חברי מפלגתו לתקוף את הממשלה ועד לעקיצה בשידור חי. להיות בקואליציה ולהרגיש באופוזיציה. להשתתף בדיונים הכי סודיים עם נתניהו, ואז להצ ביע נגדו בכנסת.

התנהלותו של גנץ היום דומה מאוד להתנהלותו בתקופת הממשלה הפריטטית, כשהוא וחבריו לא חדלו מלתקוף את נתניהו בעודם מכהנים כשרים בממשלתו. ואם לא די בזה, גנץ מנהל את ענייני מפלגתו ברקע הפ גנת השרירים הקבועה של שותפו, גדעון סער, שמאותת כי פניו חזרה לליכוד, והמחנה הממלכתי לקראת פיצול. בסקרים, אגב, שעורך גנץ כל העת, גם בימי מלחמה אלה עולה כי תקווה חדשה של גדעון סער, זאב אלקין ויפעת שאשא ביטון לא מעלה ולא מורידה אפילו גרם אחד של תמיכה לרשימת המחנה הממלכתי לכנסת. החשש של גנץ הוא שבאמצעות הפלרטוט הנוכחי עם נתניהו, סער מנסה להעלות את ערכו לקראת מו"מ עתידי איתו, עם הליכוד או עם כל גורם אחר - שקיים או שיצוץ בהמשך.

לפיד יודע שבקרוב מאוד הקריאות להדחת נתניהו יתעצמו ויתגברו, כולל ההפגנות שיזכו לסיקור הולך וגובר בתקשורת. לכן ניכס לעצמו את המסר כי מטרת המלחמה היא קודם כל החזרת החטופים - ואחר

כך כל השאר

מפריחים בלוני ניסוי

בליכוד רואים קווי דמיון בהתנהלותם של שני שחקני מפתח בתקופה האחרונה: יואב גלנט וניר ברקת. שניהם קוראים תיגר על מנהיגותו של נתניהו. שניהם עושים שרירים גם ליתר בכירי הליכוד, בעיקר אלה הרואים את עצמם מועמדים לראשות המפלגה ביום מן הימים. שניהם גם הגיעו לליכוד מבחוץ: גלנט ממפלגת כולנו של משה כחלון, וברקת מהאזורים של מפלגת קדימה, אף שטען כי מעולם לא היה חבר רשמי בה.

אבל יש גם שוני מאוד גדול בהתנהלותם. בעוד גלנט, שהבהיר כי עתידו הפוליטי הוא רק בליכוד, מקפיד לא להיתפס בעיסוק בפוליטיקה ומנהל את מהלכיו בחשאי ובתחכום - ברקת שם את הדברים על השו לחן. רק באחרונה פגש פעילי ליכוד בנהריה, בקריית

גת )כולל בחנות האופניים את חבר המרכז הוותיק יהודה כהן(, ביקנעם ובמגידו. בפגישותיו אומר ברקת לשומעיו שתם עידן נתניהו, שהליכוד צריך להתחדש עם מועמד אחר ושהוא מתכוון להתמודד בפריימריז לראשות המפלגה. ברקת מכחיש את הדברים, ואומר שהתמודדותו על ראשות הליכוד היא רק במקרה שנ תניהו יחליט לפרוש. אחרים טוענים בתוקף שהבינו את דבריו אחרת.

במקביל לשיחותיו עם הפעילים, אישים כאלה ואח רים המזוהים עימו נועדו עם כמה חברי כנסת לבדי קת ההיתכנות להקמת ממשלה חליפית ללא בחירות, באמצעות הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית. ברקת מכחיש קשר לדברים, אך בכל מקרה המהלך קרס עוד בטרם החל. ההיתכנות להפלת הממשלה באי אמון נגד נתניהו שואפת לאפס.

במסיבת העיתונאים של נתניהו בתחילת השבוע נשאל ראש הממשלה מדוע לא התקיימה זו במשותף עם גלנט, שהודיע על אירוע משלו בנפרד. נתניהו יכול היה להתחמק בקלות מהשאלה, אבל בחר לענות ישירות: הצעתי לגלנט לבוא, אך הוא העדיף לבד. אאוטינג כזה ליחסים עכורים בין ראש הממשלה לשר הביטחון לא זכור הרבה זמן. גלנט הסביר מאוחר יותר שרצה לעסוק בנושאים צבאיים בלבד, בעקבות חידוש האש אחרי השלמת עסקת החטופים, ולא בעניינים מדיניים וכלכליים אחרים, שמאפיינים לא פעם את מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה. בסביבת נתניהו לא קנו. הוא רק רוצה את כל הבמה לעצמו, אמרו. ליד נתניהו הוא כינור שני.

הטרמפיסט

יאיר לפיד הגיע למסקנה שהדרך היחידה שלו להישאר רלוונטי בימים אלה במגרש הפוליטי היא ללכת למקום שבו הוא יודע לשחק טוב יותר מכו לם - אולפני הטלוויזיה. הוא לא צריך פיזית לבוא לראיונות ולפטפט את עצמו לדעת. מספיק שיביע את העמדות "הנכונות". בעוד הציבור הלך לא מעט ימינה בעקבות אירועי שמחת תורה, באולפנים המרכזיים אין לכך כמעט כל ביטוי. משפחות החטופים שתוקפות את הממשלה מקבלות את כל הבמה, משפחות עם גישה אחרת מועלמות.

הגדיל לעשות אחד מהאולפנים השבוע, שאפשר לחבר פאנל בתוכנית לתקוף בעזות מצח את אליהו ליבמן, שבנו נחטף לעזה מהמסיבה ברעים, כשטען שהעובדה שאינו תוקף את הממשלה מביאה להפקרת בנו. כמה אטימות ורוע צריכים לגייס כדי לומר משפט כזה לאב ממשפחה שלא ישנה בלילה כבר חודשיים בדאגה ובחרדות על גורל בנה.

לפיד יודע שבקרוב מאוד הקריאות להדחת נתניהו יתעצמו ויתגברו, כולל ההפגנות שיזכו לסיקור הולך וגובר בתקשורת. לכן ניכס לעצמו את המסר כבר עכ שיו. לכן הודיע כי מטרת המלחמה היא קודם כל החזרת החטופים, ורק אחר כך כל השאר. זה לא מסר שיש לו ביקוש רב בציבור הרחב, אבל באולפני הטלוויזיה זו הדעה הרווחת. לפיד מבקש לבלוע את מפלגת העבודה עם מסרים רדיקליים לא פחות משמאל, מתוך הבנה שמדובר בקמפיין שיממן את עצמו. למה לרכוש מדיה בכסף כשאפשר לפרסם בחינם באולפני האקטואליה. על הטעות של הפגנות נגד הממשלה שמתקיימות בל עדיו בעודו נופש בחו"ל, כפי שעשה בתחילת הפגנות קפלן, הוא לא מתכוון הפעם לחזור.