אמזמנם נחנו חיים בעולם מקביל. אנשי צו ,8 אלה שהתגייסו למען המולדת, מול אנשי האתמול. חיילים ובני משפחותיהם שנותרו בבית מודאגים. אנשי זק"א, האלפים הרבים שתרמו מכספם,

ומכישוריהם והגיעו להכין אוכל, לטפל בחיילים או פשוט לתמוך ולעזור. הם עומדים מול אלה שמחפשים עכשיו את המריבות הישנות והטובות.

בעיניי אנשי צו 8 הם נטולי ציניות, נטולי מחשבה על טובה אישית, כאלה שהגיעו רק כי המדינה קראה להם. מול אלה ניצב עולם ישן שמנסה לחזור ולהשתלט עלינו. עולם שבו יש מדינה מקוטבת ומשוסעת. מדינה שבה הסקר קובע את המסר והשרידות הפוליטית מכתיבה את החזון.

יותר מ 60 יום אני במילואים. בשלב הזה הייתי כבר אמור להתעייף ולעבור הלאה, לנטוש את המדים והקסדה. לטפל בברך שכואבת מהמשקל, לחזור למשפחה שכבר די נמאס לה. אני פה, כי אני מאמין שזו מלחמת אין ברירה. השמדת חמאס והאיומים על תושבי הגבולות, ולא פחות חשוב - איפוס מחדש של החברה הישראלית.

מלחמת העצמאות הסתיימה בבניית מדינה מפוארת עם חברה מפותחת ומשגשגת. זו היתה מלחמה שאחריה, אם היינו מפסידים, לא היה דבר אלא מדבר הרוס כמו שנראית עזה כיום, 18 שנה אחרי שקיבלו שם שלטון עצמאי.

אנחנו לא במלחמת העצמאות, למרות המספרים הנוראים של טבח ביישובים יהודיים ומספר הנופלים. אנחנו במלחמת ההתעוררות. וגם במלחמה הזו אין ברירה. לא עכשיו ולא בסיום המלחמה. תפקידם של אנשי צו 8 הוא לא רק בחזית אלא גם לוודא שאנחנו בונים מחדש את מה שדורש בנייה: אמון, מנהיגות, חברה, התיישבות, כלכלה והגנה על המולדת.

אנשי העולם הישן לא יצליחו. הם תקועים. מפספסים את איחוד הכוחות למען מטרה משותפת, את צלילות הדעת של ההבנה מי האויב שלנו. לא רואים איך המון ישראלים הבינו פתאום את האפסיות שבעיסוק הבלתי פוסק בטפל, בכיבודים, בפולחן אישיות או מפלגה. תמו ימי התום שבהם נדמה היה שאנחנו מדינה רגועה ואפשר לשנוא זה את זה.

יש לנו יעדים ברורים. משימות כבדות משקל שהראשונה שבהן צבאית, אבל מייד אחריה מחכה ריפוי חברתי וכלכלי אחרי נזק אדיר. אנשי האתמול - אלה מהממד האחר, מנותקים. הם לא שומעים דבר בגלל שפגזי התותחים לא מעירים אותם בחודשיים האחרונים בלילה. הם לא רואים מה קרה כי מסך הטלוויזיה מסנוור אותם. הם לא מרגישים דבר אולי )אני מקווה בשבילם( בגלל שלא הכירו עדיין כאב מקרוב.

הם מתנהלים כמו באבל: מכחישים, מדחיקים, נלחמים במציאות. היה להם טוב בתוך מדמנת השנאה. יש אפילו כאלה שלא שמו לב שאנחנו במלחמה. המציאות השתנתה להם. ההכחשה לא תעזור, גם לא התגרנות.

מה שהיה לא יהיה.

הנהגה אחרת

אנשי צו 8 יקבעו את עתיד המדינה. אין אפשרות אחרת. המילואימניקים יהיו אלה שלא יאפשרו לשום דבר להישאר כפי שהיה. לא לאיום על אזרחים מצד חמאס או מכל אויב אחר, לא לאיום עלינו כחברה מתוך ציניות פוליטית, לא לפירוק ולבריחה מהאחריות. רק ככה מנצחים. בדרך הזו נשמיד את חמאס ואין שום ברירה אחרת. וכך גם נוודא שביום שאחרי המלחמה לא נחזור על מה שהיה. עולם ישן נחריבה.

לא אותה הנהגה, לא אותו עיסוק בטפל. לא אותם ויכוחים אוויליים בזמן שמסביב יש מי שרוצה להשמיד אותנו. אני לא מדבר על עולם אוטופי דמיוני, אלא על עולם הגיוני. מדינה שמשקיעה את מרבית משאביה בבניית חברה ובהגנה. נורא פשוט. ועדיין, מתברר שזה נורא לא מובן.

תנועה חיה ונושמת

רבים מאלה שביקרו בכפר עזה, בבארי, בניר עוז ובנחל עוז החליטו שהם עוברים לשם עוד בשבוע הראשון למלחמה. הזוועה בנגב המערבי עוררה תגובת נגד ציונית בריאה. רובם עוד יחליטו מחדש, חלק ידברו עם המשפחות שלהם ויגלו שיש התנגדות. המשימה הלאומית להפריח את המקום לא תשתנה.

מדינת ישראל הקימה את מינהלת תקומה כדי לשקם את היישובים. תקציבים ופתיחת חסמים הם רק חלק קטן מהאירוע. בסוף צריך בני אדם. יש אנשים שגרו באזור ולא יחזרו. אין לי זכות להגיד להם שום דבר. אישה שאיבדה את בעלה ומסבירה לי שלא תשוב עם ילדיה לשם לעולם, אין לי מה לומר לה. המחיר שהיא שילמה איננו בר מדידה.

השאלה היא מי הם האנשים שיבואו. ההתיישבות באזור היתה חילונית. אסור שתהפוך רק למקום אטרקטיבי לחובשי כיפות.

התנועה הקיבוצית החילונית הוכיחה במלחמה הזאת שהיא חיה, נושמת ונלחמת. היא זו שכבר עכשיו תצטרך להביא עוד קבוצות להתיישבות באזור. יהיו גם דתיים שרוצים לחיות עם חילונים, אבל האופי של המקום חייב להישמר.

יש ישראלים שגרו בעוטף עזה ולא יחזרו.

אין לי זכות להגיד להם שום דבר. אישה שאיבדה את בעלה ולא תשוב עם ילדיה

לעולם, אין לי מה לומר לה. השאלה היא מי יגיע. ההתיישבות באזור היתה חילונית. האופי של המקום

חייב להישמר אין מי שמטפל בנשות המילואימניקים. רובן נמצאות עם הילדים בבית והחרדות בלב. יש אינספור אנשים

טובים וארגונים שעוזרים למגויסים. עכשיו צריך להקים מוקד פניות שנותן מענה לבעיות קטנות

של המשפחות