רגע לפני קבלת השבת ההתרגשות רבה עוד יותר. זה הקידוש הראשון של השבות ביחד עם משפחותיהן - והעיניים בורקות מתקווה

זה בנקודות הקטנות, במילות עידוד, לשרוך את הנעליים, לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה, להציע לך כוס מים״, שר אביתר בנאי, והמילים שלו מספרות את הרגעים הקטנים והחשובים שאנחנו, בתי החולים, מעניקים לשבות ולשבים, בכל גיל.

חשבתם פעם מה זה אומר "לתת שקט"? מה המשמעות של ההבט חה "את בידיים בטוחות עכשיו"? בכמה ידיים לדעתכם צריך לממש את ההכרזה הזו?

כל רגע, כל שנייה, מהמפגש הראשון עם השבות על המסוק או בא מבולנס, שבו אני אומרת "שלום לכן, ברוכות השבות, אני ענת אנגל, אני מנהלת בית החולים וולפסון, ואתן ביחד איתנו בידיים בטוחות עכשיו", הוא רגע מלא מחשבה, הכנה מוקדמת, דיוק, ורצון עז של כל הצוות להעניק עוד שנייה מיטיבה במסע הביתה אל העצמיות שנח טפה על ידי בני עוולה.

וברגעים האלה יש עיניים מלאות חמלה, מפגשים עדינים עם השבה, עם בני ובנות המשפחה, שיחה שהיא סוג של ריקוד, צעד קדימה שניים אחורה, גישוש תוך כדי היכרות, שתיקה ודיבור, הקשבה והד רכה, חיוך ובכי.

ומסביב במחלקה, רופאות, אחיות, עובדות סוציאליות, פסיכותרפי סטיות, תזונאיות, פיזיותרפיסטיות וקלינאיות תקשורת, נשות לוגי סטיקה, משק וניקיון, דוברות, נשות צבא מלוות ונציגות של המדינה - כולן ביחד פועלות למען השבות, בהרמוניה ובשלווה.

״אפשר להביא את הכלבה?״ מבקשת משפחה, ואני אינסטינק טיבית מגיבה בשלילה, כי זה בית חולים. אך הממונה על חוויית המטופלות מתעקשת ולא מוותרת, ומפגישה אותי עם הכלבה, ואני מבינה שפה זה סיפור אחר. פה אנחנו יותר בית ממקום של חולים, ובבית מותר כלבים. רגע לפני קבלת השבת, ההתרגשות רבה עוד יותר. זה הקידוש הראשון של השבות ביחד עם משפחותיהן. סוף סוף הן כאן. והכל נוגע בלב, וכולנו, כל הצוות, ביחד מדברות, ומחבקות, גם אחת את השנייה, ודו מעות, והעיניים בורקות בתקווה.

כולנו מבטיחות למשפחות לש מור חדרים גם לשבים הבאים.

חג החנוכה בפתח. חג האור, החג שבו גברנו יחד, כעם על החושך. עשינו זאת אז, ואין לי ספק שנעשה זאת שוב. אני מבטיחה לא לשכוח אפילו לרגע אחד את האור שה גיח מתוך האפלה לתוך הלבבות של כולנו.