כבר בבוקר השבת הארורה היה לגדי איזנקוט ברור שהוא נכנס לממשלה. למי שטען שזה לא טוב לו פוליטית הוא השיב: "לא באתי בשבילי, וגם לא בשביל פוליטיקה. באתי בשביל המדינה, ועכשיו המדינה צריכה אותי".

כזה הוא איזנקוט: עוף חריג בנוף. אחד שמתכוון למה שהוא אומר, ועושה את מה שהוא מבטיח. כשנכנס, אמר שיפעל כאילו בתו חטופה בעזה וכאילו בנו נלחם ברצועה. החלק הראשון נאמר מטאפורית, אבל החלק השני היה אמיתי: בנו, גל, התגייס מייד למילואים עם הצוות שלו.

מי שמכיר את גדי, ואת הדיונים, יודע שהוא נהג בדיוק כמו שהבטיח: נאבק על החטופים כאילו הם בשר מבשרו, ושמר על החיילים כאילו הם בשר מבשרו. הוא נהג כך גם כשזה לא היה פופולרי, כנגד כל האחרים - בדיוק כפי שנהג כשהיה במדים: אדם שחושב ישר, והולך ישר.

איזנקוט הוא תמצית הארץ

בשבועות האחרונים הוא התרוצץ בין ִמפקדות ומפקדים, בין ישיבות ודיונים. מקשיב, מייעץ, מחבק. כך נהג אתמול כשהגיע עם בני גנץ לק דמית של אוגדה ,162 שנלחמת עכשיו בצפון הרצועה. הוא ידע שבנו שם, בפנים, נלחם ומסתכן, אבל מבחינתו זה היה אישי כמו בכל ביקור אחר. כולם היו בניו. אלא שבמקרה הזה המטאפורה הפכה למציאות: בנו הצעיר נפל בקרב.

איזנקוט הוא תמצית הארץ הזאת. מרוקאי מאילת שהתגייס לגולני ועשה את כל המסלול עד לרמטכ"לות. רעייתו, חנה, היא אהבת נעוריו. את חמשת ילדיהם הם גידלו בדירה צנועה בהרצליה. מי שיגיע אליה במהלך השבעה יבין מייד במי מדובר: הפשטות, הצניעות, היעדר הפוזה. ישראל של פעם. כך הם נהגו, כך בגרו ילדיהם.

המלחמה הזאת דופקת על כל הדלתות. היא עוברת בין הקיבוצים בעוטף לבין השיכונים בשדרות ובאופקים, ומשם לכל חלקי הארץ. לא מבדילה בין עדות וארצות מוצא, בין דתיים לחילונים, בין פריפריה למרכז, בין טוראי לרמטכ"ל. היא הופכת רמטכ"ל לשעבר לאב שכול, ונותנת תוקף מצמרר להבטחתו להמשיך ולהילחם למעננו - כי עכשיו באמת מדובר במשפחתו שלו.

המלחמה הזאת לא מבדילה בין טוראי לרמטכ"ל. היא הופכת רמטכ"ל לשעבר לאב שכול, ונותנת תוקף מצמרר להבטחתו להמשיך ולהילחם למעננו - כי עכשיו באמת מדובר במשפחתו שלו