עיתון ישראל היום

שני מחנות, צבע אדום אחד

כשהאזעקות מייללות, שותפות הגורל מאחדת בין כולם √ אבל אחרי שהאבק בדרום שוקע וחוזרים לדבר פוליטיקה, בכל צד מתבצרים בתבניות הישנות: הקיבוצניקים במרכז־שמאל, והעירוניים בימין √ בשדרות משבחים את לפיד על המבצע האחרון, אבל מסרבים לעזוב את הליכוד √ באשכול מספר ראש

יואב לימור צילום: יהושע יוסף

אלון דוידי: "אנשים רצו פה 48 פעמים למרחב המוגן במבצע האחרון. זה שוחק ברמות שקשה לתאר. אנחנו רוצים לדעת שאכפת מאיתנו. הרי גם לנו ברור שלא יהיה פה שקט תמידי, אבל תנו לנו להרגיש שאתם נלחמים בשבילנו"

"הפינה של ששון" היא מוסד ותיק בשדרות, בלב המרכז המסחרי הישן של העיר. עשרות שנים החזיק שם ששון שרה את הקיוסק שלו, שלימים התפתח לקפה קטן, אבל היה הרבה יותר מזה: הוא היה מרכז העצבים של שדרות. הברומטר המקומי. המקום שבו התכנסו פרלמנטים ונקבעו גורלות.

כל פוליטיקאי או עיתונאי שהגיע לשדרות ורצה לדעת מה קורה, הלך אל ששון. שם שמע את האמת, בלי פילטרים. מאז נפלו הרבה רקטות על העיר ושדרות השתנתה: מרכזי קניות שצצו - תפסו את מקומו של המרכז הישן, וההמונים נוהרים אליהם. האזור שבו שוכן הקיוסק כבר לא שוקק ביום, אבל הומה דווקא בלילה; מסביבו נפתחו ברים, שמושכים אליהם לא מעט מצעירי העיר והאזור.

גם ששון כבר איננו: לפני שלוש שנים נפטר, ובלחץ חבריו קראה העירייה על שמו את הסמטה שבה שוכן הקיוסק, בואכה בניין העירייה הישן. אבל אף שששון איננו, הקיוסק שנושא את שמו עומד בדיוק באותו המקום. ביום שלישי השבוע, בשעת בוקר חמה במיוחד, מצאנו בו שניים ששומרים לו עדיין אמונים. יעקב טימסיט, 56 שנים בשדרות ("כשהייתי בן 9 ששון הרשה לי למכור סברס ליד החנות שלו"), ומרדכי ברששת, 40 שנה בעיר. הם אומרים שאין להם כוונה ללכת לשום מקום אחר. מבחינתם, גם בלי ששון, ששון זה הבית. ובית לא עוזבים.

שאלנו אותם מה הם חושבים על המבצע האחרון בעזה. "מבצע מעולה", אמר טימסיט, "הראינו להם". ומה אתה חושב על הפוליטיקאים שניהלו אותו, תהינו. "יאיר לפיד הוא תותח־על. יש לו ביצים של יען", אמר. תצביע לו? הקשינו. "מה פתאום, אני רק ביבי. למרות שתרשום: הוא לא יעלה. גנץ וסער יעלו".

ברששת מתערב: "למה אתה אומר את זה? המבצע הזה היה בכאילו. אין כמו ביבי. לו באמת יש ביצים. הוא ינצח". טימסיט קוטע אותו: "אתה יודע מי זה גנץ? אתה יודע איזה גבר הוא גנץ? הוא היה רמטכ"ל מצוין, רהוט, אשכנזי". מה קשור אשכנזי, שאלנו,

וטימסיט רק חייך וסיפר שבדיוק נולדה לו נכדה. "קוראים לה לוריין. כמו קבוצת הכדורגל בצרפת".

השיחה הזאת סיכמה את התחושה הכללית שאפפה את הביקור שלנו בעוטף עזה. שבוע אחרי מבצע "עלות השחר", מי שעמדו כתמיד בחזית מול עזה מסכימים פה אחד שהיה פה הישג, אבל זה לא משנה עבורם דבר. מי שהצביע לליכוד או למפלגות הימין בבחירות הקודמות, ימשיך לעשות כך גם כעת; ומי שהצביע מרכז ושמאלה - בעיקר מרכז, כי גם בקיבוצים של העוטף השמאל נשחק בהתמדה - יעשה כך גם בנובמבר הקרוב.

נתיב העשרה: פרחים - וקנה

יריב וולק הוא מושבניק מנתיב העשרה. היישוב הכי קרוב לעזה, שרק קיר חוצץ בין החממות שבהן גדלות החרציות של משק רגולסקי, לבין השטחים של הפלשתינים בצפון הרצועה. עד למבצע האחרון ניצבה כאן עמדה של חמאס, שהוציאה את תושבי נתיב העשרה מדעתם. צה"ל אמנם השמיד אותה, אבל היא מן הסתם תצוץ מחדש - פחות עניין של איסוף מודיעין ויותר של מלחמה תודעתית.

וולק ותיק במקום. כל משפחתו המורחבת גרה כאן, והוא מגדל במושב את שתי בנותיו. הגדולה יוצאת עכשיו לשנת שירות, כמו רבים מהמקומיים. ההתנדבות זורמת בעורקי אנשי העוטף, וגם אחוזי הגיוס לצה"ל בשמיים. הקלישאה של "להגן על הבית" נכונה כאן בכל יום, בוודאי בימי לחימה. וולק מרגיש שהיא רלוונטית לא רק לצבא, אלא גם (ואולי בעיקר) לתושבים.

"יצאה לפני המבצע מוזיקה לא טובה מכאן. כאילו אנחנו מסכנים", הוא אומר. "זה ממש לא מדויק. יש כאן אנשים חזקים, שלא חושבים אפילו לרגע לעזוב. הצבא עושה את שלו, ואנחנו עושים את שלנו. התפקיד שלנו הוא לשבת פה ולעבוד, ובזה שאנחנו יושבים כאן, גם בתל אביב חיים בשקט".

את הימים המתוחים של ערב המבצע ובמהלכו הוא העביר כמובן במושב. החממות המשיכו לעבוד, והיה צריך להשקות ולקטוף. התנועה לחממות הדרומיות, סמוכות הגדר, נעשתה רק בלילה, בליווי של הצבא או של כיתת הכוננות של היישוב. "היינו צריכים להביא אוכל לפועלים, ולהוציא פרחים. לא היתה לנו ברירה".

הוא משבח את ההתנהגות של הממשלה ושל הצבא במבצע, אבל אומר שיש לא מעט בורות אזרחיים שמחייבים טיפול. "יש כאן חקלאים שעוד מתנהלים מול מס רכוש על חובות מתקופת עופרת יצוקה .2009־ב לנו עוד לא סגרו תיקים מתקופת צוק איתן .2014־ב זה לא סביר. אנשים מאבדים את הכוחות שלהם במלחמה הזאת מול הביורוקרטיה האינסופית".

ביקשנו שיסביר על מה המחלוקת. "מצד אחד סוגרים לחקלאים את השטח בצו אלוף, כמו במבצע האחרון. זה פוגע כמובן ביכולת להתפרנס, לקטוף, לשווק. ואז נגמרת השנה, ומבקשים מאיתנו דו"חות של השנה שהיתה, ואין להם שום כוונה לפצות אותנו על כל הדונמים של העגבניות או הפרחים שקמלו בזמן שבו לא יכולנו לעבוד".

רבים מהתושבים, הוא מספר, החליטו לעזוב במהלך המבצע. "התרעננות", קוראים לזה כאן בשפה המכובסת. בשונה מבעבר, המועצות האזוריות לא המתינו למדינה כדי שתארגן את הפינוי. כל מועצה התארגנה בעצמה, וסגרה עם "יישובים קולטים". ברגע שהחלה המתיחות, החל הפינוי - בעיקר של ילדים ומבוגרים שלא היתה סיבה להותירם בקו האש, גם כדי שלא ייפגעו וגם כדי למנוע מהם את ההתמודדות הנפשית שכרוכה בריצה אינסופית, בלילה וביום, אל המרחבים המוגנים. "יש כאן אנשים שחיים עם תיק ליד הדלת. ברגע שמתחילה המתיחות הם עוזבים", אומר וולק.

הוא סבור שהצלחות המבצע לא ישנו דבר מבחינה פוליטית. "זאת ממשלה טובה, אבל הכל יישאר כמו שהיה. גנץ נטוע כאן חזק, בעיקר בקיבוצים. גם העובדה שאלון שוסטר אצלו במפלגה עוזרת לו, כי הוא מהאזור. אני חושב שאיזנקוט יכול לסייע לו, אולי במנדט או שניים, אבל לא יותר מזה. ליכוד? לא מכיר בקיבוצים כאן אנשים שמצביעים לנתניהו. הוא אף פעם לא ביקר אצלנו. אנחנו פחות חשובים לו כנראה".

טימסיט: "לפיד תותח. אם אצביע לו? מה פתאום, אני רק ביבי. למרות שתרשום: הוא לא יעלה. גנץ וסער יעלו". ברששת: "המבצע הזה היה בכאילו. אין כמו ביבי. הוא ינצח". טימסיט: "גנץ גבר, היה רמטכ"ל מצוין, רהוט, אשכנזי" יריב וולק: "גנץ נטוע כאן חזק, בעיקר בקיבוצים. אני חושב שאיזנקוט יכול לסייע לו, אולי במנדט או שניים, אבל לא יותר מזה. ליכוד? לא מכיר בקיבוצים כאן אנשים שמצביעים לנתניהו. הוא אף פעם לא ביקר אצלנו. אנחנו פחות חשובים לו כנראה"

הוא היה רוצה לראות ממשלה שתדאג לתושבים בעוטף. ולחקלאות. "הרפורמה האחרונה עשתה נזק עצום", הוא אומר. "אנשים מתקשים לחיות איתה. גם כך חקלאות זה ביזנס קשוח". את בעיית המחסור הכרוני בידיים עובדות הוא פתר בדרך מקורית, וגם חברתית: המשק שהוא מנהל החל להעסיק בדואיות מהדרום, במסגרת הפרויקט שמנהלת עמותת ינאביע לקידום הנשים במגזר הבדואי. הרעיון הוא לאפשר לנשים להתפרנס ולהתקדם, ובכך להיחלץ מהלפיתה הגברית. "אנחנו עושים את זה מתוך אידיאולוגיה", הוא מסכם. שדרות: יקרה לליבם, אבל הפכה יקרה מדי

את אלון דוידי אנחנו פוגשים בלשכת ראש העיר. הוא פוליטיקאי ממולח ורב־קסם, שכמעט והתפתה לקפוץ לבריכה הארצית, ורק ברגע האחרון נמלט מהמקום השלישי ברשימת "ימינה" של נפתלי בנט ונשאר בשדרות. "לראשי ערים יש הרבה יותר כוח מאשר לחברי כנסת וגם לרוב השרים", הוא אומר. "טוב לי כאן. אני יכול להשפיע. לשנות".

הוא לא מתחרט על שנטש בהפגנתיות מפגש של ראשי היישובים בעוטף עם הרמטכ"ל ערב המבצע. "אני כאן כדי לדחוף. כשאני דופק על השולחן, זה משפיע. לא ראיתי שסגרו את תל אביב או ירושלים כשהיו התרעות לפיגועים, אז גם אותנו לא יסגרו סתם. רוצים לסגור? אין בעיה. תסבירו לנו למה. אי אפשר רק לסגור וזהו".

אמרנו לו שהיה משהו לא ממלכתי בהתנהגות שלו. בכל זאת, ראש עיר במצב חירום. "שיגידו שאני לא ממלכתי. זה לא מזיז לי. תפקידי להיות הפה של התושבים. אתם יודעים מה זה להתמודד עם 150 רקטות ביומיים? אנשים רצו פה 48 פעמים למרחב המוגן במבצע האחרון. זה שוחק ברמות שקשה לתאר. אנחנו רוצים לדעת שאכפת מאיתנו. הרי גם לנו ברור שלא יהיה פה שקט תמידי, אבל

תנו לנו להרגיש שאתם נלחמים בשבילנו".

לממשלה הוא דווקא מחמיא, אף שהיא לא כוס התה שלו. "אני לא זוכר ממשלה שקיבלה החלטות כל כך מהר בנוגע אלינו. יאיר לפיד היה פה, ומייד נתן הנחיות לביצוע. חלק מהסכומים כבר הועברו. עד ל־81 בחודש הבטיחו לנו שתושלם החלטת הממשלה. זה חסר תקדים".

שדרות עיר ימין מובהקת: בבחירות האחרונות זכה כאן הליכוד ב־14 אחוזים. לבנט וימינה הצביעו 13.5 אחוזים, ש"ס קיבלה 11 אחוזים והציונות הדתית 10.5 אחוזים. שאלנו את דוידי אם התנהלות ממשלת לפיד והסיוע המסיבי לעיר ולאזור ישנו משהו בדפוסי ההצבעה. הוא חייך, וענה בשלילה. "אנשים מאוד מקובעים. רוב האוכלוסייה הצביעה ימין בעבר, ותצביע ימין גם בעתיד. זה נכון שיש שביעות רצון מהממשלה, אבל זה לא ישנה כלום".

הניסוי של הממשלה - קואליציה עם המפלגות הערביות - היה מוקדם מדי לדעתו. "בנט עשה טעות חמורה מאוד. זה היה מהלך לא נכון. צריך לדאוג למגזר הערבי והבדואי גם בצד האזרחי־כלכלי וגם לטפל שם בפשיעה ובביטחון האישי, אבל לא היה צריך ללכת לממשלה הזאת". אמרנו לו שגם נתניהו פלירטט עם מנסור עבאס והיה הולך בדיוק לאותה הממשלה, אבל דוידי - פוליטיקאי משופשף - ענה כצפוי: "עזבו אותי מזה. אני מתעסק בשדרות".

העיר משגשגת בתקופתו, גדלה בקצב מסחרר. בכל חודש מתרוממים עוד מנופים ושכונות. היום שדרות מונה 32 אלף תושבים. עד סוף העשור יחיו בה 60-50 אלף. רבים מהמצטרפים החדשים הם מסורתיים, שמחפשים קהילה: חינוך טוב, תרבות, וגם ערבות הדדית. "פעם חיו כאן ממסכנות, מהתבכיינות. אני נגד זה. המדינה צריכה לעזור, אבל העירייה היא הכתובת. מי מכיר את התושבים טוב ממני? אני יודע מה הצרכים שלהם, איפה יש בעיות. הממשלה צריכה להעביר לנו עוד סמכויות. זה הוכח בקורונה, וגם בחירום".

שאלנו אותו כמה עולה דירה ממוצעת בעיר. גם כאן, אמר, המחירים זינקו דרמטית בשנים האחרונות. מגרש שלפני חמש-שש שנים נמכר ב־053 אלף שקל, עולה היום פי חמישה. דירת ארבעה חדרים ממוצעת עולה 1.2 מיליון. להרבה זוגות מהמרכז זה אטרקטיבי: רק כך הם יגיעו לדירה. עבור רבים מהמקומיים זה חלום רחוק: שדרות שלהם הפכה פתאום ליקרה מדי עבורם. העתיד של העיר, הוא יודע, טמון בשני מרכיבים: ביטחון ופרנסה. על שניהם הוא נלחם. הוא מקווה למשוך לכאן מפעלים ועסקים, כדי לספק עבודה לכמה שיותר תושבים. לגבי הביטחון הוא אופטימי פחות. "שום דבר לא באמת משתנה. אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט". שאלנו אם הוא חושב שמשהו ישתנה אחרי הבחירות, והוא צחק. "צריך להיות ממש אופטימיים שזה יקרה. אני כבר 10 שנים ראש עיר. החלפתי חמישה מפקדי אוגדה. הם כולם אנשים מצוינים עם כוונות טובות, אבל המציאות לא משתנה. היא לא תשתנה גם בממשלה הבאה".

גדי ירקוני: "מותר לבקר את מה שהיה ב'עלות השחר', אני יודע גם מי יעבירו את הביקורת בפעם הבאה. אלה אותם האנשים, שתמיד לא מרוצים. בבחירות כלום לא ישתנה, וחבל, כי הממשלה הזאת עשתה בשביל העוטף יותר מממשלות קודמות"

מ.א אשכול: הרפתנים בקו החזית כמשל

במועצה האזורית אשכול פגשנו את גדי ירקומ ני. כשנכנסנו, הוא בדיוק לקח כדורים: אחד ללב, אחד לעיניים, אחד לכאבים ברגליים - תוצאת הקטיעות שעבר לאחר שנפגע ממרגמה ביומו האחרון של מבצע צוק איתן. את המבצע האחרון העביר ראש המועצה כאן. התושבים שלו היו נצומ רים בבתים. חלקם יכלו לנסוע רק בלילה, חלקם רק ברכבים פרטיים. כרם שלום היה סגור לגמרי במשך יומיים, עד שנמצאה הדרך לחלץ את תומ שביו. "אסור שזה יקרה שוב. זה צריך להתנהל באופן יותר מסודר בעתיד".

הוא מקפיד להבהיר שלא מדובר בביקורת, אלא בלקחים. "הצבא עבד מצוין. גם הממשלה. אלוף הפיקוד דיבר איתי כמה פעמים בכל יום. ראש הממשלה התקשר כל יום. גם שר הביטחון. בשלב מסוים אמרתי להם שזה בסדר, אנחנו מסתדרים, אבל זה חימם את הלב לדעת שאכפת להם מאיתנו. זה לא היה כך בעבר".

אמרנו לו שהשבחים שלו מנוגדים לביקורת של חלק מהתושבים. "אנחנו חיים בדמוקרטיה. מותר לבקר, אבל זה מייצג מיעוט קטן. 90 אחוז תוממ כים במה שאני אומר. אני יודע להצביע לכם גם מי יעבירו את הביקורת בפעם הבאה. אלה אותם האנשים, שתמיד לא מרוצים".

שאלנו אם שביעות הרצון הזאת תשפיע על תומ צאות הבחירות. "לצערי לא", אמר. "כלום לא ישתמ נה, וחבל, כי הממשלה הזאת עשתה בשביל העוטף יותר מממשלות קודמות". סיפרנו לירקוני שדוידי אומר שהממשלה פעלה מהר בהעברת תקציבים, והוא אישר. "הם קיבלו מייד החלטות על מיליונים. זה לא היה כך בעבר".

הוא הוציא במבצע 2,000מכ תושבים ל"ריענון". בעיקר לירושלים, לאילת וליישובים בצפון ים המלח. "זה עבד מעולה, אבל רק בגלל שעשימ נו את זה לבד. המדינה לא באמת מסוגלת לארגן את זה". מהממשלה הוא מצפה לפתור לו בעיות גדולות יותר, שיכולות להזניק את האזור קדימה: למשל, לאשר את הפרויקט הסולרי צמודמהגדר, שאמור לעבור ממפלסים דרומה עד לכרם שלום, ומשם מזרחה עד בני נצרים. הפרויקט הזה אמור לחסוך שבעה מיליארד שקל במ02 השנים הקרובות, לספק חשמל לישראל (וגם לעזה), ולהניב הכנסות ליישובים ולמועצות. "כולם מרוויחים, ורק המשרד להגנת הסביבה מתנגד".

אותו הדין בנוגע לפרויקט מיחזור אשפה ענקי שאמור על פי התכנון לקום בחולית או בכיסופים, במטרה לפתור את בעיית הזבל של עזה. מדובר במתקן שיוקם במימון בינלאומי בעלות של 1.5 מיליארד שקל, שבו האשפה תישרף, והחשמל שיופק בתהליך יסופק אף הוא לרצועה. "נפתור ככה את בעיית הזבל שלהם וחלק מבעיות האנרגיה שלהם, וגם את הנזק שנגרם לנו כתוצאה מכך", הוא אומר. "גם כאן המשרד לאיכות הסביבה מתנגד. הם הבעיה הכי גדולה שלנו כיום".

ויש גם עניינים ביטחוניים, שמוציאים אותו מדמ עתו. למשל העובדה שהקו השרירותי של מיגונים שקבעה המדינה הוא שבעה קילומטרים, ויישובים שמרוחקים כמה מאות מטרים מעבר לקו - כמו שדה ניצן, אוהד, אורים או צאלים - לא זכאים לממ"דים. "כשהתחילה המתיחות הייתי צריך להפסיק את הקייטנות כאן, למרות שהמבנים היו ממוגנים, בגלל שלא רצינו שהילדים ייסעו באוטובוסים בכבישים ויהיו בסכנת ירי. נאלצנו לשלוח אותם בחזרה לבתים שלהם, שלא ממוגנים. זה אבסורד".

גם הרפתות, הוא אומר, חייבות פתרון. "פרחים מקסימום לא נקטוף, והם ימותו. אפשר לפצות על זה. אבל את הפרות חייבים לחלוב כל יום. הבעיה היא שהרפתות לא ממוגנות. זה אומר שהרפתנים יוצאים לחליבה, ופשוט מסכנים את החיים שלהם. כבר היו רפתנים ורפתות שנפגעו. זה לא הגיוני. למגן רפת עולה ארבעה מיליון שקל. כסף קטן בשביל המדינה. הרפתנים האלה הם חוד החנית של החקלאות כאן. הגיע הזמן שיפתרו את זה".

שאלנו אם הוא חושב שהממשלה הבאה תדאג לכל אלה. הוא אמר שצריך להיות אופטימיים במיוחד כדי לחשוב שזה יקרה. "נזכרים בנו בחירום. אחר כך, בשגרה, שוכחים. אנחנו החזית. זה חייב לקבל ביטוי, ולא שיום אחרי המבצע ישכחו שאנחנו כאן".

בקיבוץ שלו, נירים, הצביעו 82 אחוזים למפלגות שמאלממרכז. מרצ זכתה במ23 אחוזים מהקולות, מפלגת העבודה 23.5מב אחוזים, יש עתיד במ61 אחוזים וכחול לבן 10.5מב אחוזים. תהינו אם זה גם יהיה המצב בבחירות הקרובות, והוא השיב שכן. איך זה מסתדר עם המציאות הביטחונית? אנשים רוצים פתרון. רוצים שקט. לכן הם תומכים גם בכל מהלך הומניטרימכלכלי שיוכל לסייע לעזה להתייצב. כך, למשל, בהכנסת הפועלים מהרצועה לעבודה בימ שראל. "הבעיה היא שיש תופעה חדשה של פועמ לים שנשארים לישון בארץ", הוא מגלה. "זה כאב ראש לא קטן, שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו. מי שאשמים זה המעסיקים שלהם, שמסתירים אותם. זה חייב להיפתר".

סוף דבר: וגם הפעם - נתניהו מול כל השאר

הפערים בחבל הארץ הזה זועקים: בין עיירות הפיתוח לשעבר לבין הקיבוצים והמושבים, בין האוכלוסיות, אפילו בין המנהיגים הפוליטיים. מה שמאחד אותם זאת שותפות הגורל, בעיקר בעיתות

חירום. הם אמנם חלוקים ביניהם באשר לפתרון (דוידי מצדד בהפעלה מסיבית בהרבה של כוח, וירקוני בהידברות), אבל חולקים את האיום ואת ההתמודדות שייחודית לכל מי שנכללים תחת ההגדרה "העוטף".

אבל כשזה מגיע לפוליטיקה, הם חוזרים לתמ בניות הישנות והמוכרות. הקיבוצניקים הולכים למרכז ושמאלה, והעירוניים ימינה. בעוד הערים מסורות כמעט בלעדית לנתניהו (אף שגם בהן צפויה התחזקות לימין הקיצוני), הקיבוצים נחמ לקים בין לפיד לגנץ, העבודה ומרצ. קואליציה רחבה נשמעת כאן כמו אוטופיה; מי שתומכים בנתניהו, כמו יעקב ומרדכי מ"הפינה של ששון", מסרבים לשמוע על אופציה מלבדו; מי שמתנגדים לו, כמו וולק, לא רואים אופציה איתו.

את אלה ואלה, ואת המנהיגים המקומיים שלהם, מעסיקות בעיקר בעיות היומיום: פרנסה, חינוך, רווחה. למרות זאת, דפוסי ההצבעה שלהם, של כולם, נובעים ממקורות אחרים - ביטחונייםממדימ ניים בעיקרם. זה פרדוקס שקשה להסביר אותו, שכרוך גם בתהייה איך מתיישבות המחמאות שהממשלה הנוכחית מקבלת בשדרות, למשל, עם ההחלטה הכמעט גורפת להצביע עבור ירימ ביה הפוליטיים, תהייה שהתקיימה (במהופך) גם בממשלות קודמות.

הלקח, שבא לידי ביטוי גם ברוב הסקרים, הוא שמה שהיה הוא שיהיה. ההצבעה תישאר כשהיתה, ומכאן שגם הקיטוב הפוליטי לא צפוי להישבר. ברמה הלאומית מדובר בסכנה של ממש: מערכות הבחירות קורעות את העם, משסות את המחנות זה בזה, גורמות לרבים לאבד תקווה.

אבל ברמה המקומית, לפחות בעוטף, כל זה נעלם. הצבע האדום עם ההתרעה של כמה שניות משותף לכולם, והקסאם לא מבדיל בין תושבי השכונות החדשות של שדרות לבין ההרחבה בנחל עוז. לו ניתן היה לשכפל את היכולת המקומית לייצר מכנים משותפים גם לרמה הלאומית, אולי אפשר היה למצוא פתרון לכאוס הפוליטי שישמ ראל נתונה בו בשנים האחרונות. במחשבה שנייה, זה כנראה בלתי אפשרי: נדמה שקל יותר יהיה למצוא קודם פתרון לבעיית עזה.

דרושים לוח

he-il

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/283824332349697

Israel Hayom