לטעון, שכאשר אמר שמדובר בשר משפטים לעומתי למערכת, הוא לא התכוון דווקא לאמיר אוחנה. חברי הכנסת אוחנה ורוטמן תובעים לבטל את המינוי, בין השאר, משום שמזוז "לוקה באמינותו". כוונתם, שהשופט נתפס באמירה שקרית.

בהמשך העניק השופט מזוז, לאחר פרישתו הבלתי מוסברת, ראיון עיתונאי מאוד פוליטי. זה היה לפני פחות משנה. הוא טען ב"הארץ", כי המאבקים במדינה לאחרונה אינם פוליטיים או אידיאולוגיים, אלא נועדו לרסק את המוסדות המשפטיים "מסיבות ידועות". ברור שמינויו נועד לסכל כל מינוי משמעותי שממשלת ימין, אם תקום, תרצה לבצע. עד כמה הרשת האוליגרכית הפכה לתקנית בישראל, תעיד העובדה שאשתו של מזוז, אלינער, היתה המשנה ליועץ המשפטי של המשטרה בעת שהוא עצמו היה היועמ"ש, ואחותו ימימה היתה היועצת המשפטית במשרד האוצר.

נקשרים במחויבויות תחת כנפי ארה"ב ובמסווה של ועידות חגיגיות, השתלבה ישראל במדיניות ההכלה של האמריקנים כלפי איראן. התחממות היחסים עם טורקיה עלולה גם היא לגבות מחיר

שוב קיסינג'ר בתחפושת האוראקל. השבוע, בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", הוא מזהיר שארה"ב מידרדרת חסרת מטרה לעבר מלחמה עם רוסיה וסין. "אין לנו מושג איך זה הולך להיגמר או לאן זה אמור להוביל", אמר. את זה גם פרשנית ב"הד השרון" יכולה להגיד. אבל המתיחות המקוטבת שפרצה לעולם בפברואר השנה באוקראינה אכן דוחפת את ישראל שוב לצד האמריקני, מחוסר ברירה. השאלה עד כמה ישראל צריכה להכפיף את הממדים השונים של מדיניות החוץ ואת האינטרסים הביטחוניים שלה לרצונות המדיניים־אסטרטגיים של האמריקנים, בייחוד שלא צריך להיות האוראקל הקיסינג'רי כדי לראות שארה"ב מתנהלת בבלבול, בחוסר מטרה ובחוסר נחישות. במזה"ת עוד הרבה יותר מאשר באוקראינה.

אדם שהיה בכיר במערכת הביטחון האמריקנית בימי בוש־צ'ייני מזהיר, שממשל ביידן היה רוצה לראות את ישראל כמה שיותר פסיבית, והוא התכוון בעיקר בנושא האיראני. הוא אומר שככל שישראל תראה יותר עצמאות בדרכה להיאבק בגרעין האיראני, ויותר נחישות לעשות את מה שהיא מאמינה שצריך לעשות, כך תזכה ליותר תמיכה ואהדה. כאשר מבקשים רשות ואישור לכל צעד, התמיכה והאהדה אוזלות. אם יש לישראל דרך עצמאית במדיניות הביטחון מול איראן ובכלל במדיניות האזורית שלה, היא צריכה לדלג מעל וושינגטון ולהשיג את התמיכה בדעת הקהל האמריקנית.

כדאי להזכיר נשכחות: אף שישראל היתה חלק מהמערב, מייד עם פרוץ מלחמת ששת הימים היא הפציצה מהאוויר את אוניית המודיעין האמריקנית "ליברטי". זה לא הפריע ואולי אפילו תרם לחיזוק הקשר הביטחוני עם האמריקנים.

בפועל, ישראל עשתה מאז הקמת ממשלת בנט־לפיד בדיוק ההפך. אפשר לטעון שזאת היתה המטרה העיקרית של המערכת, שהתגייסה לחסום את ראש הממשלה לשעבר נתניהו כדי להוציא אותו ממוקד ההחלטות. כי בתחום הביטחון האזורי רואים את השינויים הגדולים בשנה האחרונה, שינויים שישראל גלשה לתוכם בלי להרגיש ובלי שהציבור הבין מה קורה. שיפור היחסים הדרמטי לכאורה עם טורקיה מוביל למעשה לדרישה שצינור הגז לאירופה יעבור דרכה. כך גם ישראל גלשה לתסבוכת של שדה "כריש", כשארה"ב מתווכת עם לבנון. גם העברת גז דרך טורקיה תכניס את ישראל לתלות מוחלטת בתיווך אמריקני, כאשר יתחילו לצוץ הבעיות שארדואן יודע כל כך טוב להדליק.

ישראל נכנסה תחת כנפיו של ,CENTCOM פיקוד המרכז האמריקני. המעטפת האסטרטגית האמריקנית בשילוב

שיפור היחסים הדרמטי לכאורה עם טורקיה, מוביל למעשה לדרישה שצינור הגז לאירופה יעבור דרכה. העברת גז דרך טורקיה תכניס את ישראל לתלות מוחלטת בתיווך אמריקני, כאשר יתחילו לצוץ הבעיות שארדואן (בתמונה) יודע כל כך טוב להדליק

תכנים חדשים שהוכנסו ל"הסכמי אברהם", מביאים את ישראל לשיתוף פעולה קרוב עם מדינות ערביות בתחומי מגננה אזורית אנטי־אווירית ועוד. ידוע שיש לישראל ולמגזר הסוני במזה"ת אינטרס משותף מול איראן. אבל שיתוף הפעולה היה אמור קודם כל לעזור לישראל בצרכיה המבצעיים נגד איראן, ולא להיכנס למחויבויות עודפות ולאפשרות שייחשפו סודות ואמצעים. תחת כנפי ארה"ב, ובמסווה של ועידות חגיגיות, ישראל השתלבה במדיניות ההכלה כלפי איראן. אם גנץ ואיזנקוט יהיו במעגל מקבלי ההחלטות אחרי הבחירות, מדיניות הביטחון של ישראל תנוהל ממטה .CENTCOM

ישראל הגיעה ב"עלות השחר" לקו פרשת מים. כפי שציין אמיר אביבי במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", ישראל צריכה לשנות מטרה בעזה: במקום הרתעה, לחסל את ארסנל הטילים, יכולות השיגור והנשק, שהאיום שלהם על אוכלוסיית העורף הולך ומתעצם. זה כולל גם את חסימת דרכי ההברחה אל תוך הרצועה.

תשתיות או לא להיות ממוצע ההרוגים בכבישי ישראל רחוק מהמספרים הגבוהים של שנות השבעים והשמונים. צריך רק לקוות שהאפוקליפסה התכנונית בירושלים ובתל אביב לא תערער את הנהגים

מאשימים את הנהגים. מאשימים את "הגורם האנושי". לא מהיום ההרגל הקבוע של ממשלות ישראל, בייחוד בימי שלטון מפא"י והמערך, היה להטיל את האשמה על ריבוי תאונות הדרכים ומספרי ההרוגים האסטרונומיים על האזרחים. נלחמו במכוניות הפרטיות בזמן שחלק גדול מהנהגים היו פקידי המשטר.

השבוע החולף, עם 19 הרוגים בתאונות, חולל זעזוע. הדרך לבחון את מצבה של ישראל בנושא הזה היא במספרים. כותרות ונפנופי אצבע נגד האזרחים יהיו תמיד.

בין 1949 (קום המדינה) 1960־ל מספר ההרוגים בשנה בתאונות נע בין 170 ל־002 ובשנים מסוימות גם יותר. 1961־ב היתה קפיצת מדרגה - 244 הרוגים. 1964 - .325 1968 - 407 הרוגים. ברור שהתשתיות הגרועות בישראל של אותם ימים נוסטלגיים והיעדר רמזורים, מחלפים וגשרים, יחד עם שיפור המצב הכלכלי, גרמו לעליות דרמטיות במספרי ההרוגים. תהליך הפוך למה שיקרה מאז 1980 ושנת ‪1968 .2000‬ זו השנה שאחרי מלחמת ששת הימים, אז היה שיפור עצום בכלכלה שהתבטא ברכש מכוניות. תושבי השטחים נוהגים חופשי בכל כבישי הארץ. אבל זו אשמת הנהגים, שר התחבורה שמעון פרס ממליץ לנסוע באוטובוסים ושאלה יהיו נוחים.

קפיצת מדרגה נוראית מתרחשת בעשור של שנות השבעים. בין 1971 1980־ל ממוצע ההרוגים סביב )!(750 בשנה. 1980־ב - ירידה דרמטית .523־ל עצירה קטנה: יש היום בישראל הרבה יותר מ־5.3 מיליון כלי רכב. 1974־ב חושב מספר של 140 מכוניות לאלף נפש, היום זה .450־כ האוכלוסייה באותה שנה היתה הרבה יותר דלילה, ומאז גדלה ביותר מפי שלושה. כלומר, ברור שמספר המכוניות בשנות השבעים היה הרבה הרבה פחות מהיום, ובכל זאת באוכלוסיה של כשלושה מיליונים הוספנו על 2,600 ההרוגים במלחמת יום הכיפורים עוד כ־007 בכבישים.

משנת 2000 יש ירידה הדרגתית לעבר ה־004 הרוגים בשנה. 2001־ב (האינתיפאדה השנייה) .565 2008־ב - .433 2009־ב יש ירידה דרמטית ל־643 הרוגים, ומאז ישראל מסתובבת סביב ה־053 כשבכמה שנים יורדים ל־003 ומשהו. בין 2018 2020־ל הממוצע הוא .326

מאחר שכמות המכוניות עלתה בצורה דרמטית מאז ‪1.1( 1995‬ מיליון כלי רכב, 1998־ב כ־7.1 מיליון והיום כפול ממה שהיה בשנות ,)90־ה ההסבר לירידה הדרסטית במספרי ההרוגים הוא מהפכה בתשתיות התחבורה (ארגוני הסביבה הירוקים תרמו את שלהם בעיכוב פיתוח התשתיות כגון כביש 6 והרכבת המהירה ירושלים־תל אביב).

ואחרי כל זה, אף אחד לא יכול לחשב כיצד האפוקליפסה התכנונית שפוקדת את תל אביב וירושלים תשפיע על עצבנות הנהגים. כמו שאומרים - שיהיה לנו בהצלחה.

מבןשפט אחד במסיבת העיתונאים שכינס איתמר

גביר השבוע לימד שכברת הדרך שיעברו הוא ובצלאל סמוטריץ' עוד ארוכה ומפותלת. "אני מקווה שסמוטריץ' יתעשת", אמר בן גביר בכפר המכביה. אבל מי שבאמת מחליט לרוץ לבד לא קורא לצד השני להתעשת, אלא מתנתק ממנו וממשיך הלאה.

בשבועות האחרונים מוצפים השניים בעשרות אלפי הודעות וסמסים של אנשי ימין, כיפות סרוגות וגם שחו רות, שמפצירים בהם לשים את כל האגו והשיקולים האחרים בצד וללכת יחד למען שלמות המחנה. אמנם, בכל הסקרים שבדקו מה קורה בריצה נפרדת שתי המ פלגות עוברות, נכון לעכשיו, את אחוז החסימה, אולם אין לדעת מה יקרה ברגע האמת.

אם אחת מהן תיפול - מחנה הימין כולו יחטוף. טראומת 1,400 הקולות שהיו חסרים למפלגת הימין החדש, שבגללה לא קמה ממשלת ימין והביאה לרצף מערכות בחירות בזו אחר זו, עוד מפעמת חזק בקרב פעילי המפלגות וראשיהן.

הפגיעה בימין ניכרת כבר כעת. במקום לתקוף את מפלגות השמאל, את המחנה הממלכתי ואת איילת שקד, הפנו בימים האחרונים סמוטריץ' ובן גביר את החרבות זה כנגד זה. אם ירוצו בנפרד, ייאלצו הצדדים להמשיך בהתקוטטות עד לרגע פתיחת הקלפיות. מדובר במשא בים, בכסף ובאנרגיות שינותבו למלחמה הצדדית הזאת, על חשבון מטרת העל - לשוב לשלטון באמצעות 61 מנדטים של מפלגות ימין חרדים.

ה"בליים גיים" שמנהלים השניים הגיע לשיא השבוע, במסיבת העיתונאים של בן גביר, כשהאשים את סמו טריץ' בהכשלה מכוונת של המו"מ. סמוטריץ', בתגובה חריפה, קבע שבן גביר לא עשה דבר למען הפריפריה שבשמה הוא מדבר עכשיו, אלא העדיף להתקוטט כל היום וכל הלילה עם אחמד טיבי.

בן גביר טוען שסמוטריץ' החליט שאין לו צורך בעו צמה יהודית במקום משמעותי ברשימה, והוא מעוניין בו ובחבריו כסותמי חורים - נציג או שניים במקומות ריאליים, ובכל היתר חבריו שמתמודדים בפריימריז שיתקיימו בשבוע הבא. אנחנו לא אינסטלטורים שסו תמים חורים, הוא קובע. בן גביר שולל מכל וכל כי הוא זה שמכשיל את המו"מ רק בגלל שהחליט לרוץ לבד, ורותם את לוח הזמנים לחיזוק טענתו.

לדבריו, סמוטריץ' לא רצה מלכתחילה לנהל איתו

החיבור של סטרוק (בתמונה) להתיישבות אינו שנוי במחלוקת. עם זאת, טוענים יריביה, בנושאים אלה אין הבדל בינה לבין יו"ר המפלגה סמוטריץ'. נוכחותה ברשימה לא תביא גיוון ולא תמשוך קהלים נוספים

מו"מ כל עוד הפריימריז בציונות הדתית לא מאחוריו. אחרי שאילץ אותו לשבת ולדבר עוד קודם, הניעו הש ניים מו"מ שכלל פגישות, שיחות טלפון והודעות, אולם סמוטריץ' חזר בו פעם אחר פעם מהסיכומים.

השיא היה, לדבריו, באותה הצעה נדיבה שפורסמה בחדשות .12 בן גביר אומר כי הסכים להוריד את ייצוג מפלגתו מהמחצית אותה דרש, אבל אז סמוטריץ' חזר בו לגבי המקום השביעי ברשימה. על פי ההצעה, המקום מיועד למועמד מטעם עוצמה יהודית שיהיה מוסכם גם על סמוטריץ'. למקום זה ייעד בן גביר את אלמוג כהן, פעיל מפלגתי מבאר שבע.

יממה בלבד אחרי אותה הצעה נדיבה, כך אומר בן גביר, חזר בו סמוטריץ' ודרש להציב במקום ה 7 ברשימה את משה סעדה, ראש מח"ש לשעבר שעלה לכותרות במלחמתו נגד בכירי הפרקליטות והמפכ"ל לשעבר. איך הוא מעביר לי הצעה שבה המקום השביעי מיועד לי ואז קובע לי את מי אני אשבץ שם? - זעם בן גביר.

ויש גם את המתקפה על רקע גזעני. בן גביר האשים את סמוטריץ' בכך שהוא לא רוצה את אלמוג כהן, פעיל להחזרת הריבונות היהודית בנגב, בגלל שהינו "מסורתי מהפריפריה". לדבריו, סמוטריץ' מעוניין ב"ציונות דתית קלאסית, כדי לתת פייט לאיילת שקד והבית היהודי".

סעדה מי?

לסמוטריץ', איך לא, גרסה שונה לגמרי לגבי לוח הזמנים של השתלשלות העניינים. לדבריו, מי שגמלה בליבו ההחלטה לרוץ לבד הוא בן גביר.

"אכן, לא רציתי לנהל מו"מ לפני הפריימריז, זה נכון", הוא מודה, "חשבתי שהכי נכון יהיה שכל הציונות הד תית, כולל עוצמה יהודית, הבית היהודי ונועם, יתפקדו למנגנון מפלגתי אחד. אפילו הייתי מוכן לוותר על המ פלגה שלי ולפתוח מסגרת אחרת כדי שלא יהיו טענות. רציתי למנוע את כל ההסכמים והמיזוגים שקורים כל פעם לפני הבחירות ולהכניס את כל הציונות הדתית על גווניה הרבים למסגרת אחת מאוחדת. לצערי זה לא קרה, והיום אנחנו שוב באותה סיטואציה - שיש את הציונות הדתית, ויש את עוצמה יהודית, את נועם ואת הבית היהודי-מפד"ל".

לדברי סמוטריץ', אחרי סירובו של בן גביר להצטרף למפקד, ביקש ממנו לדחות את המגעים ביניהם לאחרי הפריימריז. בן גביר סירב. "ידעתי שמו"מ בינינו יתנהל, כמו תמיד, עד הרגע האחרון, לכן הייתי סבור שכדאי גם להתחיל אותו כמה שיותר מאוחר. להתרכז עכשיו במ פקד ובפריימריז, ובינתיים לתקוף יחד את השמאל ואת הממשלה היוצאת, ורק לאחר מכן לשבת ולדבר ולס גור. בן גביר סירב. הוא דרש מו"מ מיידי. לא אהבתי את זה אבל הסכמתי. מהר מאוד הבנתי שהוא משחק איתי. לא באמת מתקדם. מנהל הכל ברעש גדול בתקשורת". בציונות הדתית טוענים שמי שהדליף לתקשורת את ההצעה הנדיבה שהעבירו לו הוא בן גביר עצמו.

סמוטריץ' מתעקש כי לא חזר בו מההצעה לגבי מספר 7 ברשימה, אבל טוען שעל פי ההצעה מדובר במועמד מוסכם ולא בעסקן מפלגתי לא מוכר. ואיך השתרבב שמו של סעדה למשבצת זו? סמוטריץ' אומר שזו בכלל לא היתה יוזמה שלו.

"באו אלי עם השם הזה, שלמען האמת אין לי היכרות רבה איתו וכל שאני יודע עליו זה מה ששמעתי ממנו בראיונות שהעניק בתקשורת. אמרתי שאני מוכן, כי באמת מדובר בשם שעשוי להביא ערך מוסף בראייה הכוללת. לא אמרתי שאני נעול דווקא עליו, ואין לי בעיה שיביאו שמות אחרים ונדון בהם, אבל הרעיון של המקום השביעי הוא שהמועמד יהיה בהסכמה, ולא פעיל מפלגתי".

בכירים המעורים במו"מ אמרו כי סמוטריץ' רוצה את בן גביר קטן גם מתוך מחשבה על העתיד, הרגע שבו נתניהו עשוי להרכיב קואליציה ולהחליט איזו מפלגה לצרף. לדבריהם, סמוטריץ' חושש כי במידה שהמפלגה המאוחדת לא תניב את התוצאה המצופה ותסיים אחרי הבחירות עם שבעה מנדטים, בן גביר יעדיף להישאר באופוזיציה, או שנתניהו יעדיף להשאיר אותו שם, ולכן הוא צריך לדאוג שעוצמה יהודית תקבל כמה שפחות ייצוג ברשימה.

לעומת זאת, הם אומרים, אם תהיה הצלחה בבחירות והרשימה תקבל 10 מנדטים, או אז הייצוג יהיה שווה כי הוכח שבן גביר אכן הצליח להביא מספר מנדטים גדול. לכן הוא מתעקש לתת לעוצמה את המקומות התשיעי והעשירי.

"צריכים להבין", אומרים הבכירים, "לסמוטריץ' יש מוסדות לדאוג להם, בתי ספר, ישיבות. הוא לא יכול להרשות לעצמו ישיבה באופוזיציה במידה שתהיה אפ שרות לממשלת ימין. לעומת זאת, לבן גביר אין שום דבר לדאוג לו והוא יכול להמשיך להיות באופוזיציה,

ואולי הוא אפילו מעוניין בכך, אי אפשר באמת לדעת".

השד העדתי, בקטנה

בניגוד למפלגות אחרות, הפריימריז בציונות הדתית מתנהלים על מי מנוחות. אבל כל זה רק מעל לפני השטח. תחתיו מתגלים תדרוכים והשמצות, שקשה לעקוב אחר המקורות שלהם ומי עומד מאחורי איזה מסר. בכל יום מועברים עשרות הודעות בקבוצות ווטסאפ בהן חברים 24 אלף מתפקדי המפלגה נגד המועמדים, בעיקר הבו לטים שבהם. גם השד העדתי הוצא מהבקבוק לקראת ההצבעה ביום שלישי.

אחרי שבן גביר האשים את סמוטריץ' שהוא מעוניין ברשימה "לבנה", ולכן פסל את אלמוג כהן והפיץ סר טון שלו עצמו שבו הוא נראה אורז ליום העבודה מרק קובה בקופסה, זלגה המתיחות הבין עדתית גם לתוך הציונות הדתית והמועמדים בפריימריז. על הכוונת: אופיר סופר, שהיה מנכ"ל המפלגה והיום ח"כ מטעמה, היחידי ממוצא מזרחי.

המסר שעבר בין הפעילים האשים את סופר בחוסר מחויבות להתיישבות ביהודה ושומרון ובהתעסקות יתר בענייני פריפריה, חברה וכלכלה, שאינם הדגלים שאותם אמורה לדעתם להניף מפלגת הימין הדתית. סופר מחו בר לשטח המפלגתי וערך מפקד גדול, יחד עם זאת אין לדעת מה יצביעו אפילו מתפקדיו שלו.

מי שחוטפת מהצד השני היא אורית סטרוק. גם היא ערכה מפקד, והחיבור שלה להתיישבות אינו שנוי במ חלוקת. יחד עם זאת, טוענים יריביה, בנושאים אלה אין בכלל הבדל בינה לבין יו"ר המפלגה סמוטריץ'. נוכחותה לא תביא את הגיוון הדרוש להצלחה. כנ"ל, לדבריהם, גם לגבי צבי סוכות שעובד קשה בשטח.

שמחה רוטמן לא ערך מפקד משמעותי ואינו מחובר לשטח כמו שני חברי הכנסת הנוספים, אבל הנושא המש פטי, שנראה שיהיה מרכזי ומשמעותי במערכת הבחירות, יושב עליו חזק. השבוע הוזמן למעלה אדומים לפאנל על מערכת המשפט בהיכל ישיבה חרדית ספרדית השייכת באופן מובהק למוסדות ש"ס.

לצידו ישב ח"כ משה ארבל, מי שהיה אמור להיות בן בית במקום. אבל בעוד שארבל נזהר בלשונו והתבטא ברפיון כנגד המערכת המשפטית, ייתכן שבהוראת אריה דרעי, שגורלו הפוליטי עוד תלוי ועומד בבית המשפט, רוטמן תקף וביקר אותה בלשון חדה כהרגלו.

בסוף האירוע הריע הקהל לרוטמן, אחדים ניגשו אליו ואמרו לו שהנושא המשפטי בוער בהם יותר מכל דבר אחר. כמותם יש רבים.

לא כולם מדברים על שלום

ביום שלישי ילכו גם 20 אלף מתפקדי מרצ לקלפיות )הווירטואליות( ויבחרו את יו"ר המפלגה ומועמדיה לכ נסת. בניגוד לעבר, נראה כי בבחירות הפעם נפרץ הסכר של מתקפות אישיות והכפשות שהמפלגה לא ידעה זמן רב, אם בכלל. נדמה שההתנגדות של מנגנון המפלגה ובכיריה למועמדותו של יאיר גולן אינה פוליטית גרידא, אלא כזו המלווה בתחושת שאט נפש.

הם לא רק רואים בו אדם שאינו ראוי להיות מנהיג המפלגה, אלא אף כמי שאינו ראוי להיות חבר בה. נראה שעצם נוכחותו שם מטרידה אותם. הם אלה שהלכו לקושש מועמד או מועמדת כששמעו שהוא מתכוון להתמודד, מצאו את זהבה גלאון, לחצו עליה והעמידו אותה מולו, זה בכלל לא היה רעיון שלה.

בעין ימנית ממוצעת גולן עלול להיחשב שמאלני ככל השמאלנים. אבל בעין שמאלית, גולן ממש לא כמו כולם. אצל גלאון אשליות מתוקות על שלום וגלובליזציה ללא עמים וללא גבולות הן חלק מהדיבור. הכיבוש אשם בכל. עם הערבים צריכים לדבר ולעשות שלום, ועוד פטפוטי סרק ערבים לאוזן.

גולן, לעומת זאת, בא עם תוכניות. צריך להיפרד, צריך גדר, צריך צבא חזק וסידורי ביטחון. ישראל צריכה לסגת מיו"ש אבל גם הערבים יצטרכו לוותר. אלה לא דיבורים שפעילי מרצ, ובעיקר הבכירים שבהם, מורגלים לשמוע בשנים האחרונות.

גלאון מבינה את נפש בוחריה ומשחקת על הסנטי מנט הזה עד הסוף. היא מכנה את גולן "גנרל" ומלבה בחדווה את תחושת הדחייה והקביעה כי מדובר בנטע זר. גולן מבין את מצבו אבל אין לו כוונה לפרוש. בעוד שגלאון בחרה להציב את מועמדותה לראשות המפלגה בלבד ולא לרשימה לכנסת, גולן היה רוצה למצוא בכ נסת פרס ניחומים. אלא שהעובדה שהבחירות במפל גה לתפקיד היו"ר ולרשימה נערכות באותו יום עשויה להביא לכך שגולן ימצא עצמו בחוץ לגמרי. בסביבתו טוענים שזה לא מקרי.