בשבוע שעבר, בגני התערוכה, במהלך סיקור הפריימריז של הליכוד, נזכרתי בצביקה פיק. מה הקשר? בשנות ה־07 וה־08, במקום שבו צעדו דוד אמסלם ופמלייתו, עמדה הבמה של עיר הנוער. אין ילד באזור המרכז שלא עבר בחודשי הקיץ דרך שערי העיר ההיא.

מתחם גני התערוכה הפך באותם ימים לג'ימבורי ענקי למתבגרים נלהבים. בצד אחד התקיים טורניר קטרגל, בצד השני נערכה תחרות כישרונות צעירים, אבל במרכז האירוע, מדי ערב, היתה הופעה. אז היו הופעות, והיה צביקה פיק.

חבורת בני ה־41 ידעה שבערב שבו המאסטרו יפגיז, זה אולי הסיכוי היחיד והקלוש שלה להכיר נערה בת גילם. כן, זה הערב שבו הכוכבים יסתדרו ודלת הקסמים תיפתח.

במשך שנה פנטזנו על ההופעה, לכן באותו יום לבשנו את מיטב בגדי הדני זוקו וסידרנו את השיער, שלא יברח. תרגלנו בחזרה הגנרלית שורות מחץ משירי האליל ושיננו פרטי טריוויה נבחרים. אמנם לא מתנו על המוזיקה של פיק, היינו יותר בכיוון של לד זפלין ופינק פלויד, אבל את מי רוג'ר ווטרס כבר יכול היה לשדך?

ואז, כשהשמש שקעה מעל גני התערוכה והזרקורים האירו, פיק עלה לבמה. כן, בול על אותה בלטה שבה אמסלם פרש את משנתו, נרשמו לפני יותר מ־04 שנה צרחות היסטריות והתעלפויות בסיטונות. כמה שניסינו לעניין את הבחורות, היינו אוויר מבחינתן. הן הסתכלו דרכנו לעבר הבמה, כדי לקלוט עוד קצת מגודלו של פיק. והוא היה עצום.

"ההופעה בעיר הנוער היתה, לדעתי, הראשונה בישראל שבה היו עשרות אלפי אנשים", נזכר מוטי דיכנה, הבסיסט של פיק באותן שנים. "לא הכרנו דברים כאלה אז. התנפלו עליו כמו על מיק ג'אגר. להופעות בפריפריה היינו נוסעים בניידות משטרה ובאמבולנסים, כאילו אלוהים הגיע. צביקה התלבש אחרת, התאפר. מי שמע אז על תופעות דומות? הוא שר מוזיקה בווליום ולא כזו של זקנים. כוכב הרוק הראשון בישראל".

פורץ דרך?

"מהפכן. היו אז להקות צבאיות, כוורת ניגנה רוק נעים, ואילו צביקה הביא בלדות שקטות ולצידן את 'מעלה מעלה'. זה היה חלום הרוק בהתגלמותו, והיה לנו הרכב מעולה. ננסי ברנדס היה המנהל המוזיקלי והקלידן, וצביקה היה איש מאוד מצחיק. השילוב של שניהם היה מטורף".

ברנדס הצטרף לצביקה שנתיים אחרי שעלה לישראל מרומניה. "הייתי עוטף אותו בהמון מצב רוח", הוא נזכר כעת. "עשיתי כל מיני קונצים על הבמה, וגם היה קל מאוד להתאהב בו, כי הוא היה שונה. האביזרים שהביא, הסגנון. רוד סטיוארט הישראלי. אותה תקופה היתה שילוב של זמר נפלא ובחור גבוה וחתיך. אני זוכר הופעות שבהן בחורות היו זורקות תחתונים על הבמה, אבל מסכן, הם לא היו במידה שלו".

מתגעגע אליו?

"מאוד. לא מזמן עשו ערב מחווה לכבודו בסינמה סיטי. הוא היה על הפסנתר, וזמרים שרו את שיריו. גם אני הוזמנתי לדבר, והצחקתי אותו. הוא אמר 'חמש שנים לא צחקתי ככה'. חיבקתי אותו ולחשתי 'אתה יודע כמה אני אוהב אותך'".

מהערב ההיסטרי בעיר הנוער לא זכרתי את הנגינה של דיכנה, וגם לא את ההלצות של ברנדס. זכרתי רק שבניגוד לתוכניות המקוריות סיימנו אותו לבד, ללא מספרי טלפון או דייט לסופ"ש. חבורת נערים שחזרה עם הזנב בין הרגליים, אבל עדיין זמזמה את 'מעלה, מעלה' בתקווה שבשנה הבאה היא תהיה בפסגה, בעיר הנוער הבנויה.

בשבוע שעבר הסתובבתי בגני התערוכה בין הביתנים של ניר ברקת ואמיר אוחנה. עיר הנוער כבר לא היתה שם, הבמה המיתולוגית נעלמה יחד איתה, וכעת מפיק, המאסטרו, תישאר רק מצבה.

מוטי דיכנה: "ההופעה בעיר הנוער היתה הראשונה בארץ עם עשרות אלפים. לא הכרנו דברים כאלה אז. להופעות בפריפריה היינו נוסעים בניידות משטרה ובאמבולנסים, כאילו אלוהים הגיע. מי שמע אז על תופעות דומות?"