באפריל 2020 העניק לי צביקה פיק ז"ל ראיון שער למוסף הפסח של "שישבת". השיחה בינינו, בשיא ימי הקורונה, התקיימה שנתיים אחרי האירוע המוחי שעבר בטיסה מלונדון, שנגמרה בבית חולים בווינה, ואחרי השיקום הארוך שעבר כשהוחזר לארץ.

בראיון החגיגי נחשף, שוב, נדבך מהותי במבנה האישיות האמיתי של פיק: כל עוד מדובר בענייני קריירה והצלחות, צביקה היה חיית תקשורת מהמיומנות ביותר שצמחו בעולם הסלבס המקומי, מפורסם שהעסיק את מדורי הרכילות במשך חמישה עשורים. אבל ברגע שמשהו משתבש - הוא הפך לחרד קיצוני לפרטיותו. זאת היתה, בין השאר, הסיבה שבמשך חודשים איש כמעט לא ידע מה באמת קרה לו, מה מצבו בפועל, ממה הוא סובל ובמה הוא נלחם.

"זה היה נורא לא נעים", הסביר את מצבו הבריאותי בראיון, מנסה לגמד את הדרמה. "ככה פתאום, בלי מחלה, לא הרגשתי כלום. הרגשתי טוב ורק רציתי לישון. הכריחו אותי לרדת מהמטוס, ללכת לבית חולים ולעשות בדיקות - אז הלכתי. העבירו אותי לבית חולים, והלכתי לישון. כשקמתי בבוקר רציתי לדבר, אבל יצאה לי רק מילה אחת: 'מה'. רק 'מה'. הראש עובד והפה לא מצליח.

"אתה יודע מה זה? אף מילה, אף מילה לא הצלחתי להגיד. איבדתי את הכושר לדבר, בלי שום דבר שקרה לי. לא היה שום דבר שקשור לסכנת חיים. לא איבדתי הכרה, לא התעלפתי, לא כלום. הייתי צלול כל הזמן. משהו קטן זז אצלי, וזהו".

כשעברנו לדבר על הקריירה, זרם ממנו משהו אחר. "ב־02 השנים האחרונות אנשים הבינו שההופעה החיצונית שלי ומה שאני עושה על הבמה זה רק חלק אחד. הם הבינו שהצלחתי ליצור קריירה שהיא לא מובנת מאליה שקרתה", הסביר. "השירים גדלו כל הזמן, ודור אחרי דור אוהבים אותם. בכל פעם שאני נתקל בזה, אני בהלם מחדש.

"פתאום אנשים שמו לב שהצטברו לי שירים, הרבה שירים, שהם פופולריים בכל הגילים, ועדיין מושמעים ברדיו, וזה לא מובן מאליו. אני גאה בהם ובזה שעדיין כל כך הרבה אנשים אוהבים אותם. אני שמח מאוד, אלוהים בירך אותי".

ואכן, אלוהי הרוקנרול בירך את פיק בהתאוששות ובשיקום, שהחזירו אותו בפעם האחרונה לבמות ההצלחה של הפסטיגל ,)2019( לצד מיטב הכוכבים הצעירים.

"הופעתי 130 הופעות בתוך שלושה חודשים, ראו אותי יותר מ־006 אלף איש, 10,000 איש בכל הופעה, ארבע פעמים ביום", פירט בהתרגשות על התגובות שקיבל בפסטיגל. "זו כמות שמספיקה עד מעל לראש. קיבלתי כמות אדירה של אהבה מהקהל. זה היה לא ייאמן שזה קורה כל יום, כל יום, ארבע פעמים. הסתכלתי על הקהל ולא האמנתי. ילדים ומבוגרים שרים יחד את השירים שלי. ילדים קטנים שרים שירים שנוצרו לפני עשרות שנים. אחרי ארבע הופעות כאלה אתה הולך הביתה ולא יכול לישון בלילה מרוב ההתרגשות".

אם מודי בר־און ז"ל היה יוצר סדרה על תולדות המוזיקה הפופולרית בישראל, לצביקה היה מקום של כבוד בה. כנראה מכובד יותר מהמקום שקיבל בחייו על ידי קובעי הטעם והדעה, ובוודאי מכובד יותר מתמונת הסיום, שבה המוזיקאי עתיר ההישגים והפרסים מחזר בערוב ימיו על פתחיהן של כוכבות צעירות כדי להלחין עבורן שירים, מתדפק על הדלתות של מכונות הפופ כדי להישאר רלוונטי בהווה המהיר והחמקמק של תרבות האינסטנט.

בסדרה שבר־און היה יוצר, הוא היה מספר את סיפורו של הנריק האאוטסיידר, עולה חדש שנאבק על מקומו בעולם שנשלט על ידי צברים. לבוש מוזר (גם כילד וגם ככוכב), העברית לא שפת אמו, בלי שירות בלהקה צבאית, בלי קשרים, בלי פרוטקציות. רק כישרון ומרפקים וחינוך שקיבל מהבית להאמין בעצמו ואף פעם לא לוותר.

בעשור הגדול שלו, בין 1970 ,1980־ל פיק שינה את עולם המוזיקה בישראל בהקשר של דמות הכוכב. לצד ההצלחה כמוזיקאי, כמלחין וכמעבד שלהיטיו היו לגורדי שחקים, הוא הפך את הכוכבות למקצוע. ההופעה על הבמה, הבגדים, הרכילויות, ההערצה ההיסטרית וההמונית. הוא היה הראשון שגרם לאלפי מעריצות לצרוח באטרף. ביטלמניה של איש אחד.

בסדרה שלו מודי בר־און היה לוקח בשלב מסוים נשימה ומסביר שאי־ההצלחה של צביקה לאורך שנות ה־08 היתה רק המבוא לגעגוע אליו ולקאמבק המפואר שלו בשנות ה־09. אבל בסוף, כשאבק הכוכבים מתפזר, היה מסביר מודי, גם צביקה ידע שמה שחשוב באמת ומה שנשאר לנצח הוא המוזיקה עצמה, השירים.

צביקה התייחס לכך בראיון ההוא: "הדבר החשוב ביותר בקריירה שלי הוא השירים שכתבתי. קח את כל הקריירה שלי, כל ההופעות והתקליטים שמכרתי, הטלוויזיה והאירוויזיון וההערצה, וכל הכתבות בעיתונים - בלי השירים לא היה כלום. אפשר לנתח את הקריירה שלי בלי סוף. הכל בולשיט. בסוף יש דבר אחד שחשוב - הקהל אוהב את השירים בלי סוף, בלי סוף, וזה הדבר הכי חשוב".