צביקה היה זמר, מלחין ומוזיקאי מיוחד. אהבתי במיוחד את הפופיסט שבו, ואצלי הוא מתחבר לתחושה המתוקה שאני מנסה לשמר, של הנאה משמיעת שיר פופ מזוקק בפעם הראשונה. שיר אחד עגול, מגניב, שעושה לך כל כך טוב, שאתה פשוט רוצה לשמוע אותו שוב ושוב - עד שיגיע להיט אחר ויתפוס את מקומו. כאלה היו בשנים ההם "ונוס" של שוקינג בלו וגם "שני תפוחים" ו"הרקדן האוטומטי" של צביקה.

כשהחיילים של הלהקות הצבאיות קיפצו במדים ושרו על שריונרים, חסקה וסיירת חרוב, צביקה ניגן עם הלהקות של רחוב המסגר והתחיל לייצר פופ חצוף וסקסי יותר. השוקולדה והשמנים והרזים, הלהקות המוקדמות של צביקה, היו נוער השוליים והילדים ה"פחות טובים" של התקופה, עם גיטרות חשמליות, מכנסיים מתרחבים ושיער ארוך.

הפופ של צביקה הקדים את זמנו, הוגש על גבי תקליטונים של 45 סיבובים לדקה, בלי תסביכים, בלי רגשי נחיתות ובלי חולצה על העטיפה. הוא התלבש כמו מישהו מכוכב אחר, כוכב צבעוני שיש בו הרבה יותר פאייטים, והיה תמיד גדול מהחיים. אהבתי את השימוש המוקדם והסקרני שעשה בסינתיסייזרים החלוציים, ממש כמו ג'ורג'יו מורודר בתחילת שנות ה־07.

הוא גם היה איש משעשע מאוד, כזה שמעביר את המסרים שלו בטון רגוע עם הסאונד הפיקי המאנפף. כשראיתי את המספר שלו מחייג אלי בשיחה המזוהה, נהגתי לענות לו בחיקוי של צביקה פיק "אהלן, צביקה", והוא היה עונה לי "די יאיר, ברצינות", עם ה־ר' הפולנית המפורסמת.

בהתכתבות האחרונה שלנו, כששאלתי לשלומו, הוא ענה לי "סוג של בסדר..." לא היה, וכנראה גם לא יהיה, כאן עוד מישהו מהסוג של צביקה פיק.