השעה עדיין לא היתה שמונה בבוקר, וכבר קיבלתי שיחת טלפון מצביקה: "ערן, האם זה יפה לכתוב ככה? אני מבקש ממך לדבר איתי לפני כל ידיעה שאתה מפרסם". הוא היה אובססיבי לתדמיתו, באופן שכמותו לא הכרתי מעולם

סיכומי השנה של עולם הבידור בשנת 2005 עסקו כולם בקאמבק הגדול של אותה תקופה, ובאופן כללי כזה שלא נראה כמוהו שנים קודם - צביקה פיק.

זה התחיל בסדרת הקאלט "המאסטרו" והמשיך בכהונה כשופט ב"כוכב נולד". משם למעשה פיק לא נעלם אף פעם עד ליומו האחרון. סיבובי הופעות, אורח רצוי באולפנים, זמר מושמע ברדיו וכותב שירים בקצב מסחרחר, כולל הרבה מאוד שלא שמעתם עליהם, כי הם נכשלו ולא זכו לתהילה של השירים שיצר בתחילת דרכו.

הקאמבק הטבעי מאוד הזה, כלפי חוץ, מעולם לא היה מובן מאליו עבור פיק עצמו. הזמר, שידע שנים של היעלמות כמעט טוטאלית, הבין שאת ההזדמנות החדשה שקיבל אסור לו לפספס.

הייתי בן 12 כשרקדתי את "הרקדן האוטומטי" ונחשפתי לראשונה לזמר במסיבת סיום. אחרי עשור בדיוק התחלתי לעבוד ככתב בידור ורכילות. אף אחד לא הכין אותי לשיחת טלפון ממנו שבוע אחרי כניסתי לתפקיד.

השעה עדיין לא היתה שמונה בבוקר, ועל הצג הופיע מספר שמסתיים בחמישה אפסים. כזה ששמור לאח"מים חמים במיוחד. מהעבר השני של הקו היה זה פיק, עם הקול והאינטונציה המפורסמים שלו, שזכו לעשרות חיקויים לאורך השנים.

"ערן, האם זה יפה לכתוב ככה?" הוא שאל. "אני מבקש ממך לדבר איתי לפני כל ידיעה שאתה מפרסם".

אני לא זוכר מה היתה התגובה שלי אליו, אבל אני כן זוכר שרצתי בתוך חדרי הבית כדי להשמיע לאמא שלי את קולו של הזמר שעליו גדלה.

השיחה ההיא היתה הראשונה מתוך מאות שיגיעו אחר כך. צביקה היה אובססיבי בצורה קיצונית לתדמית שלו כלפי חוץ, באופן שכמוהו לא הכרתי קודם קול־וגם לא כיום.

השבוע, שעות אחרי שנודע דבר מותו, סיפרו גות ואנשי תעשייה רבים איך נהג לעדכן אותם. כולם היו חברים בקבוצות ווטסאפ המוניות שבהן הקפיד לשלוח לפחות פעם בשבוע תמונה חדשה או לינק לשיר ישן. חיפוש זריז בקבוצה הזאת מעלה תמונה שלו עם גל גדות, תמונה עם נועה קירל ותמונה של דניאלה, בתו, עם בעלה קוונטין טרנטינו. היו שם גם הרבה ידיעות חדשותיות - כולן כמובן חיוביות.

שם לא מצאו מקבלי ההודעות ממנו זכר לאירוע המוחי שעבר לפני ארבע שנים, או למצבו הרפואי.

אחרי מותו עברתי גם על ההתכתבויות האישיות שלנו. על כל מילה שכתבתי הגיעה תגובה. טובה או רעה - זה כבר לא משנה. פיק ראה הכל, זכר הכל, ולאורך השנים ניסה לשמור על הכל. הוא גם דאג שאדע שהוא יודע הכל. אפילו כשאיחלתי לו מזל טוב על הולדת בנו, בידיעה שפרסמתי בעיתון, נזף בי שלא הייתי צריך להזכיר את גילו. "מה זה שייך?" תהה.

המשבר הגדול ביחסים שלנו היה סביב תחקיר שפרסמתי על התנהלותו העסקית, תחת הכותרת "החמקן האוטומטי". מדובר היה בגילויים עיתונאיים שלא היו נוחים לו ולתדמית שניסה להציג.

מאחורי הקלעים הוא ניסה להביא לגניזת התחקיר, כולל שיחות נמרצות אל תוך הלילה והתערבות של עורכי דין. בשלב מסוים הוא עירב אף את מו"ל העיתון שבו עבדתי באותם ימים, כדי שישפיע. שלא במפתיע, גם אחרי פרסום התחקיר הוא התעקש וטען אחרת ממה שתואר בו על התנהגותו.

פיק גם היה חרוץ בלתי נלאה. לא במקרה שלפו כמה זמרות התכתבויות שבהן הציע לכתוב להן אלבום, או שיופיעו במופע שפנטז עליו ולא יצא לפועל.

הכל נאמר. לצביקה היתה קריירה מפוארת, פורצת דרך ועל־זמנית. כזו שתמשיך לדורי דורות. אבל הוא גם היה עקשן וחרוץ בצורה יוצאת דופן, ואולי דווקא אלה התכונות שהפכו אותו לאייקון שהיה.