טעות נפוצה היא להתייחס לדלעת כאל ירק, כשלמעשה מדובר בפרי. פרי הדלעת מוכר לנו מסיפור סינדרלה או מחג ההאלווין (ליל כל הקדושים), שנותן לדלעת במה של כבוד, עם יצירה, קישוט ופיסול של "עששיות דלעת" ומגוון מאכלים שבראשם הפאי המפורסם. אצלנו הדלעת לא מקבלת כזו תשומת לב, בטח לא את זו שמגיעה לה, וזאת אף שלכל עדה יש מאכל כלשהו עם דלעת.

מבחינתי, הדלעת היא חומר גלם מופלא שמתאים למגוון מנות בתנור, במרק, בתבשילים, בצלייה, וגם בריבות ובקינוחים. המרקם הבשרני של הדלעת נותן מענה נהדר כתחליף למנת סטייק עסיסית.

בארץ יש כבר אוסף מרשים של עשרות סוגי דלועים, ובהם זנים מעניינים כמו הדלעת התאילנדית, הדלעת היפנית, דלעת ערמונים, דלעת ספגטי, דלעת מנומרת, והרשימה עוד ארוכה.

הדלעת הכי פופולרית בישראל היא הדלעת הטריפוליטאית - אותה דלעת גדולה שנמכרת בחתיכות, והיא גם האהובה עלי מכל סוגי הדלועים השונים, כתומה, בשרנית וטעימה.

טיפ חשוב: שימו לב לצבע הפרי כשאתם קונים דלעת. אם הצבע שלה נוטה לצהוב - לא לקנות, כי זה מראה על מיעוט סוכרים בתוכה, ולכן הטעם שלה יהיה תפל.

אז לפני שהדלעת שלכם תהפוך לכרכרה - הנה שני מתכונים נהדרים לארוחת שישי. בתיאבון!