עיתון ישראל היום

משבר סביב גיוס בנות דתיות לצה"ל

באמצע אוגוסט 1952 עלתה מחדש שאלת גיוס בנות דתיות, בעקבות תלונות שהגישו הסיעות החרדיות בקואליציה בנוגע להתנהלות ועדות הפטור משירות. "הוועדות לא מצליחות להבחין בין דתיות המצהירות הצהרת אמת לבין אלה שלא, וכבר קרה שבנות חרדיות גויסו", אמר שר הסעד, הרב לוין, מאגודת ישראל, במפגש עם בן גוריון. בתגובה הודיע ראש הממשלה ש"בקרוב יימסרו הנחיות חדשות בנוגע לוועדות הפטור". בינתיים, הפיץ ארגון בשם "הוועדה הציבורית נגד גיוס בנות" כרזה )בצילום(, הקוראת לציבור להגיע ל"תפילת מחאה" בירושלים בנושא הנפיץ

הצנזורה נגד ההצגה המצליחה

בתחילת 1952 התקבלה במשרדי "המועצה לביקורת סרטים ומחזות" בקשה לאישור העלאת הצגה פרי עטו של הפילוסוף והמחזאי הצרפתי הידוע ז'אן פול סארטר, "הפרוצה הצייתנית", שקצרה הצלחה בארה"ב ובאירופה.

המחזה עסק בגורל השחורים בדרום ארה"ב, והבקשה לצנזורה הוגשה על ידי מיכאל אלמז, הבמאי והמייסד של תיאטרון "זירה", שפעל בקרבת כיכר דיזנגוף בתל אביב.

בתחילה פסלה הצנזורה את המחזה בשל שמו, ולאחר שאלמז שינה אותו ל"הנערה והכושי" (באותן שנים "כושי", צאצא ממלכת כוש שבאפריקה, לא נחשבה למילת גנאי), פסלה הצנזורה את הצגת המחזה פעם נוספת, בשל "תרגום לקוי". מאחר ש"זירה" היה תיאטרון קטן, עם מספר שחקנים מצומצם, החליט בעליו לוותר.

כעבור כמה חודשים הגיש תיאטרון "אהל" הוותיק לצנזורה בקשה מטעמו על אותה הצגה, הפעם בתרגומה של לאה גולדברג (ששמרה על השם "הנערה והכושי"). בתחילת אוגוסט 1952 הודיעה הצנזורה על פסילת ההצגה, בנימוק של "טעמים מוסריים".

באותו הזמן היה כבר "אהל" מוכן להעלאת ערב הבכורה, אחרי תקופה של חזרות. מנהלי התיאטרון הודיעו שההצגה תועלה על ידיהם ויהי מה, וכבר למחרת הופיעו על לוחות המודעות כרזות עם תאריכי ההצגות הראשונות.

הצנזורה, מצידה, זימנה פגישה בהולה עם ראשי "אהל", שבה ביקשה "להפוך את הפרוצה לאישה הגונה מיסודה, שאך במקרה יצאה לתרבות רעה". לאה גולדברג שינתה בתוך יום כמה פסקאות, העלימה את התיאורים הפיקנטיים־ארוטיים שהופיע במחזה - וההצגה יצאה לדרכה ונחלה הצלחה גדולה.

הנעלמים / משחקי שכונה שהיו מחבואים

אחד המשחקים האייקוניים של ילדי הזמנים התמימים ההם. "מי שעומד מאחוריי ומצדדיי - הוא העומד!" כך היה מכריז "העומד" במשחק ויוצא לחיפושים אחר ה"מתחבאים" מאחורי פח הזבל, על עץ התות, בחדר הכביסה וכו'. כשאחד המתחבאים היה נחשף, היה העומד רץ במהירות בחזרה אל העץ, העמוד או הקיר שמולו עמד בתחילת המשחק, ואז היה צועק בקולי קולות: "אחת, שתיים, שלוש, אתה מאחורי עץ הזית". בכך היה "שורף" (כלומר מוציא מהמשחק) את המתחבא התורן, וכך הלאה, מילד לילד, עד לגילוי מחבואם של כל המשתתפים האחרים.

הצרכנייה / פריטים שהיו מגרפה לחמאה

פרוסת לחם קלוי ועליה שכבה מכובדת של חמאה היתה פנטזיה קולינרית של ישראלים רבים בשנים של תחילת המדינה, שבהן היה מחסור תדיר בחמאה. לארץ הגיעו מפעם לפעם משלוחי חמאה מחו"ל, באיכויות שונות, ובחלקן אחוז השומן היה נמוך מהתקן - מה שהיה גורם לגוש החמאה להתקשות כאבן. הרעבים שלא היתה להם סבלנות להמתין עד להתרככות החמאה, עשו שימוש במגרפה ייעודית, שאותה היה ניתן לקנות בכל חנות של כלי בית.

תיירות

he-il

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/283467850064129

Israel Hayom