האתגר הוא לצלוח שיחה עם אדם שהוא גם וגם, שהוא לא נגדי אלא בעדו, מבלי לכעוס או להתמלא טינה.

האם ניסיונות השמירה על הדימוי של "האישה הטובה" באמצעות ויתור על הגדרת צרכיי באמת משיגים עבורי את הדימוי שאני רוצה בעיני הצד השני? האם ההתחמקות מהשיחה גורמת למישהו לחשוב עלי טובות? התשובה המדכדכת היא שקרוב לוודאי שלא, או יותר נכון - ממש לא. לא רק זאת, אני משלמת מחיר אישי כבד, אני מרגישה שזה פוגע בי: העומס הרגשי גדול ממה שאני רוצה, זה לעיתים מדיר שינה מעיניי, ואני לעיתים לא רחוקות עושה בעצמי עבודה שכבר שילמתי עליה למישהו אחר. הנקודה האופטימית היא שניכר שיפור מזערי: פעם לא הייתי מסוגלת אפילו להתקשר למסעדה כדי להודיע שנבצר מאיתנו להגיע וזה היה מלחיץ אותי וגוזל אנרגיה, היה לוקח לי זמן לאזור אומץ ולנהל שיחה בת חצי דקה עם מלצר או אחראית משמרת שכלל אינם מודעים לקיומי. אני גאה לשתף שאני מבטלת היום שולחן במסעדה בקלות יחסית. התקדמתי. זה שנים שאני קוראת ספרים ומקשיבה להרצאות על אסרטיביות ועל גבולות ועל התמודדות עם קונפליקטים. היישום, כמובן, קשה הרבה יותר מההבנה, אבל אני בדרך הנכונה, כך אני מקווה.

חשבתי לשבת עם עצמי לשיחה של ביקורת בונה ולהעיר שכדאי להגביר את קצב ההפנמה, אבל תכלס על מי אני עובדת? בטח אמצא את הדרך להתחמק גם מהשיחה הקשה הזו.

Info@paulanatural.co.i