עיתון ישראל היום

הקושי לנהל שיחות קשות

מי שמכיר אותי ממסך הטלוויזיה ומהרשתות החברתיות, עשוי להאמין שאין לי שום בעיה לומר את מה שאני חושבת זה נכון מאוד, וזה גם לא נכון בכלל האמת, כמו האמת, הרבה יותר מורכבת

לא סותר

מה היית עונה אם היו שואלים אותך מהי התכונה שהכי מקשה עלייך? אם ישאלו אותי, אענה ללא התלבטות: התכונה שמסרבלת את מערכות היחסים בחיי היא הנטייה להתחמק משיחות לא נעימות, בדרכים מגוונות ויצירתיות יותר או פחות.

קוראי הטור שאולי מכירים אותי מהטלוויזיה או מהכתיבה, עלולים להרים גבה. אני מודעת לכך שהתדמית התקשורתית שלי היא של אישה בעלת דעות מוצקות שלא מתביישת לומר מה היא חושבת או מרגישה, גם כשמדובר בביקורת או בה תמודדות עם קונפליקט. זה נכון, התדמית הזו משקפת חלק נכבד ממני, חלק אמיתי, אבל זה לא סותר את החלק האחר, המתחמק והנבוך.

אישה כנועה

אחת הדוגמאות הבולטות היא מקרה שקרה בפברואר השנה, עת ביקר באולפן התוכנית גבר שמחפש אהבה, לטענתו לפחות. הוא סיפר שהוא רוצה "אישה כנועה", אבל "הבעיה שאישה כנועה היא לא מספיק חכמה בשבילי. וגם חשוב לי שתהיה רזה. אני לא אוהב מלאות". ובכן, אם תחפשו בגוגל: "מחפש אישה כנועה", תוכלו להיווכח שאכן, במקרים שבהם אפגוש טיפוסים מסוג מסוים, אין לי בעיה להסתכל לו בעיניים ולומר דברים קשים, הקול שלי לא ירעד ולו לרגע. באותה המידה, כשטוקבקיסט כותב מילים פוגעניות, עלי או על כל אדם אחר, לא אהסס להעמיד אותו במקומו.

בפסח האחרון, בעודנו ממתינים יותר משעתיים לבידוק הביטחוני לפני הטיסה, כמה משפחות החליטו לפתוח את סרט ההפרדה ולעקוף את הפראיירים שמחכים כבר שלוש שעות. בלי להתבלבל, ארגנתי כמה מהחבר'ה שהכרתי בתור )אחרי זמן ההמתנה הארוך כבר ממש התגבשנו( ונעמדנו כחיץ בין המשפחות החצופות לעמדת הבידוק, חסמנו בגופנו את האפשרות שיעלו את המזוודות שלהם על המסוע. כשהם ניסו לגשת, אמרתי להם בקול תקיף: "אף אחד מכם לא יעשה צ'ק אין, לפני שכל מי שעומד פה בתור והגיע לפניכם יסיים". עשרות אנשים פתחו את המצלמות בנייד וצילמו את צוות ההצלה שארגנו. באמת שזה לא הפריע לי. גם אם המשפט הזה יישמע לכם יומרני, זו האמת: אני אוהבת להרגיש שאני נלחמת למען מטרה צודקת. זה מעניק לי כוח.

האנשים המתעתעים

נדמה לנו שהימנעות מעימות או מקונפליקט היא תכונה ששייכת לאנשים שהם ביישנים או מופנמים קלאסיים, אלו שלא נעים להם להחזיר מנה למטבח במסעדה אפילו אם מצאו שערה בתוך הצלחת, או אלו שלוקים בחרדה חברתית ונמנ עים מלהביט בעיניים בזמן השיחה, או אלו שכל "סמול טוק" עבורם הוא גיהינום עלי אדמות.

אבל לפי תחקיר קצר שערכתי, יש הרבה אנשים גם מהסוג הבא, ואני בהם: אנחנו אלו שלא חוששים מאינטראקציות חברתיות ואפילו נהנים מהן, שיכולים בקלות יחסית לדבר מול קהל או לייצג את הקבוצה שאליה אנחנו שייכים במא בק על זכויות, אבל לצד היכולת להילחם למען הכלל, אנחנו גם האנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מצב של קונפליקט כשזה מגיע אל הדברים האישיים והפרטיים שלנו, כשמדובר בסיטואציה של אחד על אחד שבה אנחנו צריכים לומר מה מפריע או לבקש שיתחשבו בצרכים שלנו. אנחנו האנשים שעבורם שיחות פשוטות לכאורה הן בלתי אפשריות.

כסף לפח

במקרים שבהם אני נקלעת לסיטואציה שבה עלי להזכיר לאדם להשיב סכום כסף ששילמתי עבורו, הכלל הוא מאוד פשוט: זה לא יקרה לעולם. להתמרמר, להתבאס - זה כן, לקטר על כך לחבריי הקרובים - בוודאי, אבל לא אומר דבר בנושא לאדם היחיד שאליו אני אמורה להפנות את תחושותיי.

לפני כמה שבועות הגעתי לפגישת עבודה בשעות הצהריים, ותחושת הרעב אחזה בי. בפגישה נכחו עוד שמונה אנשים, רובנו מכירים זה את זה באופן שטחי בלבד. פתחתי את אפליקציית המשלוחים ושאלתי את הנוכחים אם מישהו רעב, כי אני מז מינה לעצמי משהו. כמה מהנוכחים הביעו עניין ובחרו מנה. באותו הרגע כבר ידעתי: יש רק סיכוי אחד ויחיד שהארוחה הזו לא תעלה לי 680 שקלים - רק אם הנוכחים יציעו מיוזמתם להחזיר לי. אין שום תסריט אפשרי אחר. כשהגיע המשלוח, כבר היינו בעיצומה של הפגישה. שניים שאלו אותי כמה הם חייבים לי על ההזמנה ומלמלתי את הסכום במבוכה. ארבעה אחרים שכחו לשאול. אני יכולה להבין, זה יכול לקרות לכל אחד. העניין הוא שאם אדם ישלם עבור האוכל שלי ואני אשכח להשיב לו את התשלום, אני אשמח מאוד מאוד שיזכיר לי. אני לא רוצה להיות חייבת. אני מתארת לעצמי שאותם אנשים שהתביישתי להזכיר להם, חשים בדיוק אותו הדבר.

אמא ואני

אם קראתם את הפסקה הקודמת ולא הבנתם מה אני עושה עניין ועל איזו מבוכה אני מדברת, אז שתדעו שאני מעריצה אתכם. יש את אלו שבאמת לא מתחשבנים, ששוכחים מזה ועוברים הלאה, "המשחררים". הלוואי שזה היה המצב, אבל אני לא מהקדושות האלו: אני זוכרת ולא שוכחת, נוטרת, כועסת, מתעצבנת על מי שלא זכר והכי מגוחך - לא אומרת מילה, וכך לא מאפשרת לתקן את המצב.

ייתכן שמדובר בתכונה תורשתית או בהתנהגות שהפנמתי מאמי. אני זוכרת אותה שבה עם אבי מבילוי בבית הקולנוע עם חברים, מסתובבת בבית מוטרדת, מספרת שוב ושוב שהיא שילמה על הכרטיסים לסרט ושוב שכחו להחזיר לה. אני לא זוכרת שאמא שלי העלתה את האופציה המובנת מאליה, כלומר פשוט להזכיר להם את ששכחו. אני אפילו לא זוכרת שהעלתה את האופציה לבקש ממישהו אחר לשלם על הכרטיסים בפעם הבאה שיצאו לבלות יחד. אני בהחלט זוכרת אותה משלמת על הכרטיסים של כולם גם בבילוי הבא ומשתפת אותנו שוב בתסכול כשהיא חוזרת הביתה, כאילו מדובר בגזירת גורל שלא ניתן לשנות.

יראו אותי

סיבה מרכזית לכך שאיני מסוגלת לדרוש שישיבו לי את כספי היא הפחד שיראו בי חלילה קמצנית או קטנונית או מתחשבנת או לא נדיבה. זה מפחיד אותי כי אני ממש לא כזו, לפחות לא בעיני עצמי. אחד הדברים שמחזקים את הערך הע צמי שלי ועוזרים לי להירדם בלילה הוא האמונה שאני נדיבה וחולקת את מה שיש לי עם האחרים. העניין הוא שאני רוצה לבחור מתי ואיך וכלפי מי להפגין את הנדיבות הזו.

מייד אחרי ששלחתי לעורך שלי את טיוטת הטור שלפניכם, הוא אמר שאני חייבת להתקשר לאותם אוכלי חינם, לבקש את הכסף ולתעד את ההרגשה שלי ואת התגובה שלהם. הוא חשב שאולי התגובות שלהם יגרמו לי לחשוב קצת אחרת. התפקעתי מצחוק לשמע דבריו והסברתי לו שיש סיכוי גדול יותר שהוא ואני נצא לארוחת ערב עם ביונסה וג'יי.זי מאשר שאפנה אליהם ואבקש החזר. אגב, אם הארוחה עם ביונסה וג'יי.זי אכן תתממש, אני אשלם על כולם בשמחה גדולה ולא אתייסר ולו לרגע.

מנות ראשונות

he-il

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282600266670337

Israel Hayom