בימים האחרונים מתנגנת לכולנו בראש השורה "זה היה בסוף הקיץ...". מה לעשות, מתגעגעים לצביקה. אבל אם נדבר גלויות, כולנו יודעים מה עושים בסוף הקיץ, והזוג האנונימי שבשיר - לא. די ברור שאין להם ילדים. אצלנו בסוף הקיץ אין "הם הביטו בעיניים". אצלנו בסוף הקיץ מטפסים על הקירות. מוצתה רשימת הרעיונות היצירתיים. על הכל כבר סימנו "וי" ונותרו עוד שבועיים למנאייכ.

הילדים קלויי שמש, שבעים ורצוצי חוויות. מדי פעם מישהו זורק לחלל האוויר "בואו נארוז משהו ונלך לים", "רוצים גלי דה? אבטיח?" - ואף אחד לא טורח אפילו להגיב. מתוך תסכול אנחנו מנסים להיזכר לאן דחפנו את רשימות הציוד לשנת הלי מודים. אולי פעם אחת לא נמתין לרגע האחרון? אולי ננצח את ההרגל, נכין הכל מראש ולא נעמוד שעתיים בתור, לצד אנשים שנראים כאילו הם בילו את כל הקיץ בקטטות המוניות בבתי מלון ובשדות תעופה - רק כדי לגלות שלא נשאר מחק, שלא לדבר על "ערבית למתחילים".

ואז מתחיל אצלי מין שיטפון רגשי. בליל הריחות שעולה מי לקוט בית ספר פתוח )שאף אחד כבר לא קורא לו ילקוט( זורק אותי לשלל חוויות ומחשבות. יש בהן את כל הטוב והרע, המר והמתוק של זיכרונות בית הספר. חלק מהם אני מאחל לילדיי, ולעיתים אפילו חרד שמא כבר אי אפשר למצוא כמותם. חלק מהם השאיר בי צלקות כאלה, שאני אעשה הכל כדי למנוע אותם מיקיריי. לאחרונה, למשל, אני חושב לא מעט על המורה להיסטוריה. המורה להיסטוריה היה אחד המורים הכי מבוגרים שלנו. לפעמים חשבנו שזה מה שסידר לו את התפקיד. הוא היה עומד מולנו בחולצת משבצות נצחית, נשען קלות על השולחן ומ קריא בסבלנות מערכי שיעור עתיקים מתוך צרור דפי פוליו צהובים וקמוטי פינות, שקצת רעדו לו באצבעות. הכל נראה לנו כמו היסטוריה רחוקה - החולצה, הדפים, המורה עצמו. הוא לא הסיר את מבטו מהדפים. לא טרח לבדוק אם אנחנו עדיין שם, ואם נותר בנו דופק.

מעולם לא ניסה להיאבק במונוטוניות. כותרות רדפו תארי כים. תאריכים נצמדו לכותרות. לא היה לנו סיכוי. הכל התע רבל לכדי שיר ערש, שיכול להביס ממלכות ולהרדים פילים. פיאודלים וויזיגותים ופקידי הברון. ועדות, הסכמים ומהפכות. הכל התערבל לכדי עיסה לא ברורה, שזכתה מאיתנו לכינוי המתבקש "המאגנה חארטה". זה לא שהשתעממנו. פשוט לא הצלחנו להתעורר אפילו עם צלצול ההפסקה.

יום אחד זה קרה. המורה להיסטוריה פשוט הניח את הדפים על השולחן, נשא את עיניו והביט בנו. תדהמה עמדה באוויר. מה יקרה עכשיו? היו לו עיניים טובות, שמנו לב. שתיקה קצרה עמדה באוויר, ואז הוא פתח, כמעט התנצל, שבכל הנוגע לנושא השיעור שלנו היום, יש לו חוויה אישית. הוא לגמרי חלק מהסי פור. היום, חברים, נלמד על ההעפלה. העלייה הבלתי לגאלית.

הוא סיפר שנפלה בחלקו הזכות להיות חלק מהבחורים ומה בחורות שעזרו למעפילים, שרידי יהדות אירופה, לעשות את הדרך מהסירות אל החוף. הוא תיאר לילה קשה. עתלית. אישה כבדה. היא פחדה מהגלים ופחדה שיעצרו אותם בחוף. היא לא ידעה לשחות, ולא ידעה עברית. הוא היה צריך להרגיע אותה, וגם קצת לשאת אותה על הידיים כמו כלה או תינוקת.

ואנחנו אפילו לא גיחכנו. אף אחד לא העיר הערה מטופשת ולא צעק "סחתיין עליך". כולנו ישבנו פעורי פה. הוא סיפר, ואנחנו הרגשנו את מי הים. את הדריכות ואת הלילה. את כובד האחריות ואת הכעס על כך שהצלת חייהם של שרידי שואה הוגדרה כפעולה עבריינית. זה היה שיעור ההיסטוריה הראשון בחיינו. כי בפעם הראשונה, המורה הניח בצד את הדפים ואת התאריכים, הביט בעיניים וסיפר לנו סיפור אישי. אני מקווה שהוא ידע שלפחות לכמה תלמידים בכיתה הוא שינה את החיים, ואת מה שאנחנו חושבים על חינוך, על סיפור ועל הקשר ביניהם.

מוזר לכתוב על חינוך בימים שבהם הדור שלי נפרד משתי דמויות אדירות, שהשפיעו על חייו באופן שבאותם ימים נחשב בלתי חינוכי. בימים האחרונים שמעתי דבר דומה מהרבה חברים. כולם הופתעו מעוצמת העצב שחשו עם מותם של צביקה פיק ואוליביה ניוטון ג'ון. האחד שכנע שאפשר להיות גדול מהחיים ובלתי נגיש גם אם אתה מפה וקוראים לך צביקה, השנייה נטעה בנו את הת חושה ההפוכה. שגם לכוכבי העל של הוליווד יש מספר טלפון.

היינו תלמידי ישיבה תיכונית, וקו לנוע היה הפרי האסור. זה היה מוזר בעינינו, כי באנו מבתים שבהם קולנוע היה בילוי משפחתי לגיטימי, ולפתע התברר לנו שזה לא כל כך פשוט. יציאה לסרט מהישיבה היתה פעולה חשאית ומסוכנת. ברחנו מהפנימייה בקבוצות קטנות של שניים או שלושה. סודי סודות. חמקנו בח שיכה בין הפרדסים והרפתות של כפר הרא"ה לעבר כביש ,4 ושם ניסינו לעצור טרמפים לחדרה. מבחינתנו - עיר הקולנוע.

הסיכון היה גדול. מי שנתפס היה עלול לעוף מהישיבה, ומי שעף - אף פעם לא עף למעלה. אם סולקת מהישיבה המיוחסת, מצאת את עצמך במקרה הטוב באיזה תיכון פושטי. במקרה הג רוע - מושבת העונשין שנקראה התיכון המקצועי. שם תלמד את מקומך החדש כצעיר שסרח. שם תלמד מקצועות כחולי צווארון: מסגרות, דפוס או מכונאות רכב.

לא היינו אניני קולנוע. בדרך כלל העדפנו סרטי פעולה קשוחים, שליפות, צליפות ומרדפים. תכלס, רק בקופות גילינו אילו סרטים מקרינים הערב. אחרת, אין סיכוי שהייתי מוצא את עצמי מול סרט רומנטי ומוזיקלי, ללא גופות או אקדחים. בכל סיטואציה נורמלית הייתי מוותר וחוזר הביתה. אבל אחרי שכבר הצלחנו לחמוק, להסתכן ולהגיע לחדרה, לא היה מצב שלא נראה סרט. אפילו אם קוראים לו "גריז".

אף אחד לא הודה בכך, אבל כולנו התאהבנו עד העצם באוליביה ניוטון ג'ון. בדרך לחדרה עדיין לא שמענו את השם הזה. אבל כשעשינו את הדרך חזרה בין הפרדסים, לא היה דבר יפה בעולם שלא התחרז עם אוליביה. אחסוך מכם את החלו מות המביכים שבהם הזמנתי את אוליביה לקידוש אצל ההורים, צירפתי אותה לבני עקיבא והצצתי בה רוקדת במעגל "מצא חן במדבר" בסנדלים ובחולצת תנו עה, וכל זה עוד לפני שגילינו שהיא בכלל ממוצא יהודי.

היא לא היתה סופיה לורן, ולא ליז טיילור. היא לא היתה התגל מות הפתיינות המצועפת, או גדו לה מהחיים, "פאם פטאל" או דיווה. באופן די מוזר היא נראתה נגישה. אפשר היה לומר עליה מילים כמו "חמודה" או "מקסימה". אני, שה תביישתי לדבר עם בנות מהשבט, חשבתי שזה לגמרי בר ביצוע, להציע לאוליביה שנלווה אותה הביתה בסוף הפעולה.

ומה שהכי נגע בנו: בסרט היא התאהבה בדני המוסכניק, וזה נראה סביר. היא אפילו אימצה תספורת "סיגי מהשכונה" רק למענו. ג'ון טרבולטה, שכולנו כינינו בצחוק "רון טרבלסי", נראה לנו כמו בחור שככל הנראה נתפס פעם כשהוא ברח לקולנוע ונזרק מהישיבה לאיזה בית ספר מקצועי ללמוד מכונאות. בסוף הסרט לא היה דבר בעולם שרצינו יותר מלהיתפס, להיזרק למ קצועי, מגמת מכונאות, ולרקוד על מכסה מנוע של רכב שיצא מטיפול. כמו עם צביקה פיק ז"ל, גם הידיעה על מותה הציפה אותי בצער בלתי פדגוגי בעליל.

זה היה שיעור ההיסטוריה האמיתי הראשון בחיינו. כי בפעם הראשונה, המורה הביט לנו בעיניים. אני מקווה שהוא ידע שלפחות לכמה תלמידים בכיתה הוא שינה את החיים