כשאנחנו מזפזפים בין קשת לרשת, בין נט פליקס לדיסני+, קשה לדמיין איך מאז הקמת המדינה ועד אמצע הסיקסטיז התנהל מאבק יצרי בין שתי אסכולות בשאלה אם בכלל צריך להקים טל וויזיה ישראלית. לאורך שני עשורים הם התווכחו. דיונים בכנסת, ועדות מקצועיות, מאמרי דעה בעי תונים, רבנים זעקו, אנשי עסקים זרים הציעו להשקיע כספים. ובינתיים, עוד ועוד מכשירי טלוויזיה נכנסו לבתים וקלטו רק ערוצים של מדינות ערב השכנות.

המצדדים במהלך הדגישו את אפשרויות ההשכלה דרך המרקע והבליטו את העובדה שיתאפשר לספק אותה איכות הוראתית גם לבני המעמד הגבוה וגם לשכבות הנמוכות. המתנגדים הציפו שלוש השפעות הרסניות פוטנציאליות: דרדור הנוער; חדירה של אמריקניזציה; וגם השפעה של תרבות מזרחית ער בית, שנתפסה "נמוכה", ונשמע חשש כי במקום לצ פות בקונצרטים יעדיף הציבור לראות רקדניות בטן.

במשך שנים עמד דוד בן גוריון בחזית המתנגדים. עוד ב 1952 פגש את דויד סרנוף, איש עסקים יהודי שהיה מחלוצי תעשיית הרדיו והטלוויזיה, ייסד את רשת NBC וזכה לכינוי "גנרל" - משום ששירת בחיל הקשר של צבא ארה"ב. "בא אצלי הגנרל האלקטרוני סרנוף. תחילה התווכחנו על טלוויזיה", כתב "הזקן" בזיכרונותיו, "סרנוף ניסה להוכיח לי שיש בה תוע לת חינוכית, ואני טענתי כי תיתכן תועלת חינוכית, אבל למעשה לרוב היא נזק חינוכי".

ב 1960 טס בן גוריון לביקור בפריז, נפגש עם הנשיא דה גול והוזמן להתארח בחווה בנורמנדי, שהיתה שייכת לשגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר. בטלוויזיה הצרפתית הקרינו באותם רגעים סרט תי עודי על דבורים, שכלל צילומים מיקרוסקופיים של פעילות הכוורת. זה היה הרגע שבו השתנתה דעתו של בן גוריון על הטלוויזיה.

הזקן עמד מהופנט למסך והגיב כמו ילד: "לא ייאמן, איך הם נכנסו לתוך הכוורת? תראה את המל כה! פלא פלאים, לא העליתי בדעתי שאפשר להראות דברים כאלה בצורה כה חינוכית ומאירת עיניים".

שש שנים לאחר מכן נוסדה הטלוויזיה הלימודית. שידוריה הוגבלו לשעות הבוקר והצהריים ויועדו לתלמידים. הם הושקו בשיעורי מתמטיקה, ביולוגיה ואנגלית. התכנים נבחרו בידי ועדה פדגוגית, והמנחים היו מורים שעברו הכשרה. זה היה כמו שיעור בבית הספר, רק מצולם. ככה התחילה הטלוויזיה בישראל.

היום, בערוצים המסחריים מתייחסים לערכים ולחינוך כאל משהו ששותלים בתוכניות טראש כדי להרגיש טוב עם עצמם. מסרים על הכלה, יחס לאחר, מסורת וכו' אפשר לאתר רק בסאב טקסט, וידע כללי אפשר לרכוש דרך שעשועונים, משימות בריאליטי או צפייה בחדשות. מה שלא משרת את אלוהי הרייטינג - פחות חשוב.

מאז השתדרגנו לטכנולוגיה שמאפשרת צפייה בתוכניות ממאגר VOD אינסופי, האחריות ירדה מכתפי הרגולטורים ומנהלי הערוצים. התוכן החינוכי קיים, אך חבוי בסטרימינג. יש יצירות דוקו נהדרות על כל תקופה בהיסטוריה, על מוזיקה, מלחמות, חיות, מורשת, ואפילו סרטים על בן גוריון. היום, כדי לספוג חינוך וידע דרך הטלוויזיה, מוכרחים לרצות בזה ולבחור לבד. כי אם נסתמך על השידורים בע רוצי הברודקאסט, מהר מאוד יתנוון לנו המוח.