שבוע שלם עמדה הצחנה

באוויר עד שהשכנים הזמינו משטרה. אחד מהם סיפר לעיתון שבתחילה חשדו שמקור הריח בפגר של חתול שנתקע בפיר המעלית, אבל אחרי שהטכנאי בדק ולא גילה דבר והצחנה רק התגברה, חששו שאולי מדובר בנחום, השכן מהקומה השנייה. הוא היה רווק ערירי שהתגורר בדירה עם אמו, עד שנפטרה שנתיים קודם לכן. השוטרים מצאו את הגופה. דום לב. בן .42 שמשון התקשר לספר לי על זה. "זה בגלל שהוא ראה אותה".

העניין שלי בנתב"ג התחיל עם "מועדון הלבבות הבודדים של נתב"ג". גברים שמגיעים לנמל כדי לצפות במפגשים המרגשים בין הנוחתים למקבלי פניהם. טיפוסים יותר בודדים מזאב ערבות שנשכח על הירח ומיילל לעבר כדור הארץ.

לפני עשרים שנה חיפשתי נושא לסרט תיעודי. חבר שוטר סיפר לי על מארב בנתב"ג לסוחר סמים. במשך שבוע השוטרים תצפתו על אולם מקבלי הפנים, ובין היתר קלטו ברנש שמנמן, בן 30 ומשהו, לבוש מעיל דובון כחול, שמגיע ערב ערב לנמל.

מדי פעם היה קם לבחון את לוח הטיסות, ואז חוזר לרבוץ על ספסלי המתכת. בשעה עשר לערך היה מסתלק. הבחור לא נראה כמו מאבטח מוסווה, גם לא כעבריין, אבל ליתר ביטחון השוטרים עיכבו אותו לתשאול. מבוהל עד מוות מהסיטואציה גמגם הבחור, נחום שמו, משהו על חברה שלו שצריכה לחזור מאירופה. הוא לא ידע מאיפה ומתי. בסופו של דבר, מאבטח ותיק נכנס לחדר וזיהה אותו כאחד הטיפוסים התמוהים שמגיעים לאולם מקבלי הפנים. "שישייה", בעגה המשטרתית.

סרט בסוף לא צילמתי, אבל חמש שנים מאוחר יותר עליתי למונית של שמשון, לנסיעה שהתבררה בדיעבד כיעילה מאוד לנושאי הכתיבה שלי. לשמשון היה פרצוף בלוי ואפור, שתאם את האחוריים של הסקודה דיזל שלו, והוא היה דיסקרטי כמו רעידת אדמה. מצד שני, הוא היה מקור נהדר לסיפורים מופלאים ומוזרים שרובם התבררו כמעשיות מפולפלות עם קשר מפוקפק למציאות. אבל לפעמים יצאו לו יהלומים.

השיחה התמקדה במונולוג מפורט על העוולות הנעשות לנהגי המוניות. כדי לשנות נושא, שאלתי אותו אם שמע על מבקרי הצללים של נתב"ג. סיפרתי על המעשה במארב הסמים של המשטרה. בום. לא רק ששמשון הכיר את התופעה, הוא טען שהוא מכיר את נחום. מכיוון שבדיוק הגענו למחוז חפצי, נקטע הסיפור באיבו. אבל היה לי כרטיס הביקור.

כעבור שבוע נסעתי עם שמשון לאולם מקבלי הפנים הישן בנתב"ג. "עכשיו תסתכל", הורה לי, והצביע על כמה וכמה טי פוסים שעמדו בתוך הקהל. "שים לב אליהם" אמר, "הם לא באמת מחכים למישהו, הם באים לבלות כאן כל ערב". כולם היו גברים. שעה עברה, שעה וחצי, מחזורי הטיסות והקהל המחכה השתנו, אבל אותם אנשים נותרו. לפרקים, חלקם נעמדו מול מסך הטלוויזיה הגדול המשדר את היוצאים ממסלולי המכס, פניהם מרוכזות בבאים, כאילו ממתינים בדריכות לבוא קרוב שלא ראו שנים. אחרים אף הגדילו עשות ונופפו בידם לאורח דמיוני. זה היה אחד מהמראות העצובים, המגוחכים, העלובים והמצחיקים שראיתי בחיי. אנושי, אנושי מדי.

הרגשתי שמצאתי פשר מסוים לסוד קסם הביקור השבועי, "טר מינל לומינלט" של מאיר אריאל קם מול עיניי לתחייה. אולי הם מפסיקים להיות בודדים כשהם משתתפים כצופים ועדים לרגש אנושי כביר כמו מפגש באולם מקבלי הפנים. לבי יצא אליהם.

שמשון הצביע לעבר זוג הורים שחיבקו בחור צעיר, פרוע שיער ומזוקן, שעל גבו תרמיל מוצ'ילרוס. "תאר לך", אמר, "הבן עוד לא יודע, אבל לאבא יש גידול ממאיר". אחר כך נד בראשו כלפי גבר ושלושה ילדים שהתנפלו בחיבוק על אישה יפה. "היא חזרה מטיול יום הולדת בפריז", קבע, "הבעל קנה לה במתנה את הכ רטיס. הוא לא יודע שהיא נפגשה שם עם המאהב".

ואז ראינו את נחום. במעיל דובון כחול. "הנה הוא", אמר שמשון וניסה לשדל אותו לדבר איתנו. נחום סירב. "הוא מתמיד זה", הסביר שמשון. ינואר ,'98 בזמן שנחום נסע לעבודה במשמרת לילה הוא פגש בחורה באוטובוס מפ"ת לת"א. זו תמיד אישה, ברור, לא?

היא חזרה ממסיבה,

עיניה בערו. היה לה יופי פראי מסנוור. ישבה מולו בשרוואל ובסוודר דק. נחום, עטוף בדובון הכחול, ראה שקר לה. היא חיבקה את עצמה. הוא הציע את המ עיל, היא הציעה לו מים מבקבוק. אולי בגלל תמימותו, עדינותו המסורבלת, מצא חן בעיניה. היא לא ידעה שהוא פוטנציאל "שישייה" והוא לא ידע שהיא עשתה אקסטזי.

נחום לא הלך לעבודה

באותו לילה. הבחורה רצתה לראות את הים. הגשם פסק, ולמרות שחשש הוא הלך איתה לחוף בוגרשוב. לראשונה בחייו התנשק. הם התגפפו בחול עטופים בדובון הכחול. הוא הרגיש דברים שלא חש מעולם.

היא לא היתה מוכנה לומר את שמה, רק סיפרה שלמחרת היא טסה לטיול, ואם הם נועדו להיפגש שוב, אמרה, עליו לחכות לה בעוד שלושה חודשים בדיוק, ב 5 באפריל 1998 בשש באולם קבלת הפנים בנתב"ג. בחמש בבוקר עלתה על מונית, נפנפה לשלום ונעלמה.

נחום נשאר לשוטט בחוף. מאושר ועצוב. הוא שכח מהעבו דה, מהחשש שייענש על ההברזה. תחושה מתוקה של חידלון מעורב בהתרוממות רוח מילאה אותו. הוא ספר את הימים, גופו כאב מערגה.

בלילה שלפני, לא נרדם. בצהריים התלבש בבגדיו הטובים והגיע לנתב"ג בשלוש, שלוש שעות לפני המועד. הוא עמד מא רבע, מביט מרוכז בבאים. חמש, חמש וחצי, וכבר שש, ליבו דיבר מהתרגשות. הוא לא ראה אותה. גם לא בשש וחצי. וכבר שבע ואז שמונה וחצי. אין זכר. בעשר תפס את האוטובוס האחרון הביתה. למחרת נחום התייצב שוב בשלוש. ממתין. אולי טעתה ביום. גם ב 6 באפריל היא לא נחתה ולא ב 7 ולא ב .8 הוא המשיך להגיע. אולי טעה בחודש. תמיד במעיל דובון כחול. הביקור היומי בנמל התעופה. באוגוסט ,2011 בזמן חופשה בצפון, טלפון משמשון. "הוא ראה אותה ומת", סיכם שמשון בטלפון את מותו של נחום. "כזה צעיר, 42 כולה, התפגר לבד בדירה. רק בגלל הריח גילו. לפני חודשיים הוא הפסיק לבוא אחרי שראה אותה".

"את מי הוא ראה?" שאלתי. "את הבחורה מהאוטובוס". "די, אתה עובד עלי", גיחכתי, "מה אתה אומר... היא סוף סוף חזרה מחו"ל".

"לא", פסק שמשון, "באה לאסוף את בעלה והבת מטיול בת מצווה או משהו. עמדה מטר ממנו, אבל הוא לא ניגש. אחרי חו דשיים, הלב הלך פייפן".