הסופר המצרי עלאא אל אסוואני קנה את עולמו כאשר כתב בשנת 2002 את רב המכר "בית יעקוביאן", הרומן הגדול והמשפיע ביותר של העולם הערבי במאה הנוכחית. מאז התפרסם כקול נחרץ ואמיץ, שאינו מפחד להשמיע ביקורת נוקבת על הצדדים הלא סימפטיים, והמוס תרים לרוב, של ארצו. הוא עשה זאת תדיר תחת שלטון מובארק, במהלך התקופה הקצרה של שלטון האחים המו סלמים שהחליפו את מובארק בעקבות המהפכה של ,2011 וגם לאחר שהשלטון ניטל מהם שוב לטובת הגנרל א סיסי.

אין פלא שהרומן "רפובליקת כאילו", שהתפרסם בשנת 2018 ומתאר את אירועי הדמים שהובילו להדחת מובארק, נאסר להפצה במצרים ובכמה מדינות ערביות נוספות מייד עם צאתו לאור בערבית. בעצם, הפלא הוא שמחברו נותר בחיים. במדינה שלא ממש סובלת ביקורת זה לא מובן מאליו.

לא אוכל להמליץ על "רפובליקת כאילו" לקוראים המ חפשים תענוג שנובע מכתיבה מקורית או עלילה מפתיעה. סגנון הכתיבה ה"כבד" של אל אסוואני רחוק מלפרוץ מסגרות מוכרות, והתפתחות העניינים בין פרקי הרומן צפויה למדי.

אפילו כיוון הנעת העלילה ביחסי המשפחה של הדמויות ברור כבר מההתחלה. מי לא יבין, למשל, שקונפליקט הדורות המובנה בין הגנ רל עלוואני, ראש מנגנון הביטחון של מצרים, לבתו המרדנית דאניה, חייב להגיע לפיצוץ בלתי נמנע? מי לא ינחש שמדני, אזרח פשוט שבנו נהרג בידי איש כוחות ביטחון בהפגנה, ירצה לנקום על האובדן, ובעיקר על חוסר האונים מול בני העוולה המגובים על ידי מוסדות המדינה, התקשורת המגויסת ועסקני אסלאם חמדניים?

אל אסוואני לא ממציא את המאוויים והמניעים של בני אנוש, אבל הוא מצייד בהם את גיבוריו בנדיבות. התוצאה, יש לומר, אמביוולנטית: הדמויות של אל אסוואני נעדרות קיום מחוץ להקשר האידיאולוגי, ומתמלאות חיות רק באספקלריה של המהפכה העוברת על מצרים. המהפכה בוחנת אותם ומחייבת לעשות את הבחירות, גם אם אלה צפויות לחלוטין. "רפובליקת כאילו" הוא בראש ובראשונה דיוקן של מהפכה, של הגיבורים ושל האנטי גיבורים שלה. אחדים מהם יעוררו אצל הקו ראים הזדהות ואהדה, כמו השחקן אשרף, שנגרר לכיכר המהפכה בעקבות מפגש מקרי. אחרים, חדורי צביעות וציניות, יכולים לעורר רק שאט נפש. נורהאן, מגישת טלוויזיה מפורסמת, לומדת להשתמש בכוחה המשקר של המדיה, כדי לרמות את הצופים ולהנדס את תודעתם. הערוץ שלה מביים את "ההודאה" של פעילת המהפכה ומציג את ההתרחשות כמזימה ישראלית ואמריק נית, שמטרתה להפיל את מצרים. נורהאן ושותפיה למעשה יודעים היטב שהם משדרים דברי שקר, אך התמורה - בית נאה, משכורת, פרסום ואפשרות להיעזר במנגנון הביטחון הכול יכול - מטה את הכף. נורהאן ועמיתיה לא לבד, הם רק קצה הקרחון. הם הכלל, ולא יוצאי דופן. כל המערכות של מצרים מתנהלות בהתאם לקוד החברתי של רמייה ושקר - זהו הדבק המחבר את קצותיה של מדינת הענק, ובלעדי השקר, רומז אל אסוואני, המדינה המצרית כולה עשויה להתמוטט. לפעמים זהו שקר עטוף בכיסוי של נאותות ומנהג, לפעמים הוא בוטה ובלתי מוסווה, ולפעמים לובש צורה משעשעת, כמו במקרים שבהם הגנרל עלוואני ניסה, כביכול, להימנע מניצול מעמדו ומשרתו. כך, למשל, אם החברה שבבעלות אשתו היתה מעוניינת להגיש בקשה לרכישת חלקת אדמה באחד המחוזות, מיהר הגנרל להתקשר למושל המחוז כדי לספר לו על כך, ולהפציר בו "להתנהל באובייקטיביות וללא משוא פנים". מנהל המחוז שתק רגע ואז אמר: "כבודך נותן לנו שיעור בהגינות ובטוהר המידות...". לאחר השיחה היתה החלקה מוקצית לחברה הנכונה, בלי שלגנרל או למי מהמעורבים היו רגשות אשמה. השיטה עבדה תמיד - גם כאשר בנו בכורו של עלוואני הגיש את מועמדותו לתביעה הכללית, וכאשר בנו האחר רצה להצטרף למשמר הרפובליקה. בכל המקרים התקשר הגנרל לשר הנוגע בדבר וביקש ממנו

להתייחס לשארי בשרו כאל שאר המועמדים ולא להפלותם לטובה. הבנים זכו בתפקידים, והמצפון של הגנרל בפני אללה נשאר נקי וממורק.

הסופר המצרי מספק מבט מבפנים על המתרחש אצל שכנינו מד רום, והנגלה לעין מתומצת בשם הספר. בארץ הפרעונים הכל בכאילו, החל מיחסי אנוש וכלה בפטריוטיזם ובנאמנות למולדת. בפרפראזה על כפרי פוטיומקין, אותה תפאורה ריקה מתוכן שמאחוריה אין דבר ממשי, מצרים, כפי שמצטיירת ברומן של אל אסוואני, היא כולה מדי נת פוטיומקין מן המסד עד הטפחות. הכל רקוב בקונסטרוקציה שלה, הכול מזויף ושקרי, הכל אחיזת עיניים.

דעתו של אל אסוואני על ארץ מולדתו ועל בני עמו, כפי שהיא משתקפת בספר, אינה מחמיאה, בלשון המעטה, ומשדרת את ניפוץ האשליות שלאחר המהפכה. "הרוב המוחלט של המצרים מרוצים מה דיכוי", כותבת אסמאא, מורה צעירה ופעילה בתנועת כיפאיה )שבחיים האמיתיים אל אסוואני עצמו השתייך אליה(, לאהובה מאזן. גם אויבי השינוי מן הצד השני של המתרס לא מסתירים דעה דומה. ההערכה שהמצרים ראויים לגורל של עבדים מושפלים ואינם רוצים ליטול את האחריות על חייהם לידיהם חוצה מחנות.

"הם חיים באוסף של שקרים ומתייחסים אליהם כאילו הם אמת", מאבחנת אסמאא בפסימיות, שאינה אופיינית לבני גילה. "הם מקיימים את המצוות ונראים דתיים, כשלמעשה הם מושחתים לגמרי. כל דבר במצרים נראה אמיתי, אבל הוא שקר אחד גדול. החל בנשיא הרפו בליקה שנבחר בבחירות מזויפות, אבל העם מברך אותו על ניצחונו, דרך אבי שמרעיף שבחים על השותף הכפוי הסעודי שלו, שמזלזל בו ומשפיל אותו וגוזל ממנו את זכויותיו, וכלה במנהל בית הספר שלי שמפסיק את הלימודים לתפילת הצהריים, אבל הוא האדם המושחת ביותר שאני מכירה, וכמוהו גם המורים הדתיים המזוקנים והמורות העטויות חיג'אב וניקאב, שסוחטים כסף מבנות עניות באמצעות שי עורים פרטיים". את כתב הקטגוריה שלה מסיימת אסמאא במסקנה מתבקשת: היא אינה מוכנה לחיות במדינה שבה מתייחסים אליה כאל "אפס", ולכן נוסעת ללונדון כדי להישאר שם. מבחינתה, בני עמה מכורים למקל של הרודן. לא ראויים להקרבה.

אין ספק שעלאא אל אסוואני בוחר לצעוק מגרונה של אסמאא. הוא מהלל את שחקני המשנה של המהפכה, משבח את נכונותם להילחם על החופש בחירוף נפש, ובה בעת מכיר באמת המרה: המצרים לא מוכנים להתמודד עם עוולות השעבוד, ומעדיפים להירמס תחת בעלי השררה. המהפכה היתה ורד יפה, מיוחד במינו ומוזר שצמח בביצה העבשה של מצרים, אלא שהוורד הוא בר חלוף והביצה נשארת. ●

עלאא אל אסוואני / רפובליקת כאילו; מערבית: ברוריה הורביץ, הוצאת כנרת זמורה דביר, 416 עמ'