עיתון ישראל היום

בזמן שרצתם לממ"ד

מרע"מ עד בל"ד: בימי "עלות השחר" הח"כים הערבים בחרו צד, את הצד של עזה ● התקשורת, שמדחיקה את רובדי העומק של המאבק הלאומי הערבי, לא עשתה מזה עניין

נדב שרגאי

בזמן שישבתם בממ"דים או אצתם לתפוס מחסה לשמע האזעקות; בעוד יונייטד איירליינס מבטלת טיסה מניו ג'רזי לישראל בשל החשש מטילים על נתב"ג, וטייסי חיל האויר שלנו מוותרים לא פעם על מטרות טרור, כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים - ההנהגה של ערביי ישראל בחרה צד, את הצד של עזה. אף שאין מדובר בסוד כמוס, התקשורת - למעט חריגים חשו בים שמרבית הציבור בארץ אינו חשוף אליהם )כמו הקול היהודי, עכשיו ,14 העיתון "שביעי" או ערוץ (7 - לא עשתה מזה עניין. חלקה אף חסך מאיתנו את המידע הזה.

השקט התקשורתי אל מול בחירת ההנהגה הערבית בימי "עלות השחר" אינו באמת מפתיע. הוא יונק מהדחקה והתכח שות נמשכות של ציבורים לא קטנים, לממדי העומק של המאבק הלאומי והדתי הערבי בישות ובריבונות הישראלית. המאבק הזה גלש זה מכבר מקווי החזית בגבולות וממסכת הטרור הרחבה בעומק ערי ישראל, ופרץ בעוצמה רבה אל תודעת רבים מע רביי הארץ ומנהיגיהם.

רוצה, אבל לא יכול

קחו לדוגמה את רע"מ, מוכוונת "האג'נדה האזרחית" לכאורה, שהיא ומנהיגה מנסור עבאס נפגעו, אם לא נעלבו ממש, מביקו רת נוקבת שמתח עליהם שייח' כמאל חטיב. חטיב, לשעבר סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, שהוצא אל מחוץ לחוק לפני כשבע שנים, קרא למנסור עבאס לערוך חשבון נפש לנוכח המלחמה שהוכרזה על "האנשים שלנו בעזה" על ידי לפיד, בנט וגנץ - שותפיו של עבאס לקואליציה.

הודעת התגובה הכמעט מיידית של עבאס אמנם הוצגה כהוכחה לכך שאינו מתכוון להתערב בנושאים ביטחוניים, אבל זמן קצר אחר כך, בראיון לרדיו נאס, עבאס הבהיר שעמדת רע"מ ברורה כשמש - התנגדות מול "כל תוקפנות כלפי עמנו בגדה ובעזה". אנו המפלגה היחידה, ציין עבאס, שתומכת מעשית בעם הפלשתיני. יכולת ההשפעה של רע"מ, הבהיר מר אג'נדה אזרחית, אינה קיימת כרגע, רק מכיוון שמדובר בממשלת מעבר שאינה נתמכת על ידי קואליציה: "השלב שבו אנו מצויים כיום הוא שאין קואליציה, ולפיכך אין ברשותך כלים להשפיע בתוכה". רוצה לומר - לא שאינני רוצה. פשוט אינני יכול.

למי שהתקשו בהבנת הנקרא, נידב סעיד בדראן, יועצו של מס' 2 ברע"מ, ח"כ ווליד טאהא, אמירה מפורשת יותר: "אם היינו בממשלת קבע, לא היה מבצע בעזה, כי היינו מונעים אותו". השר נחמן שי, באולפן המתגלגל של אילה חסון, נטה להסכים עימו. בתשובה לשאלה אם מבצע כזה היה יכול להת נהל כשמפלגה ערבית חברה בממשלה, שי הודה כי "כשרע"מ היתה בתוך הממשלה - זה היה קשה יותר". ח"כ ווליד טאהא עצמו )יו"ר ועדת הפנים של הכנסת( הבהיר בפוסט: "אנו עו מדים לצד עמנו בעזה נגד התוקפנות והמלחמה", והאשים את ממשלת ישראל כי היא משתמשת ב"דם החפים מפשע של בני עמנו בעזה... כדלק למטרות פוליטיות".

תאמרו - אולי מדובר בהתבטאויות של יחידים? אולי זו אינה העמדה הרשמית של רע"מ? אז זהו, שלא. ממש לא יחי דים. בהודעה הרשמית של האסיפה הכללית של התנועה האס לאמית )הפלג הדרומי(, שמאחוריה התייצבו חברי הכנסת של רע"מ ויו"ר התנועה ספוות פריג', נכתב שחור על גבי לבן כי התנועה מגנה את התוקפנות של ישראל בעזה ואת "הפלישה של קיצונים יהודים למסגד אל אקצא". באותה הודעה הואש מה ישראל בהריגת עשרות חפים מפשע, ובהם ילדים ונשים. "האסיפה" - משל היתה מועצת הביטחון - אף קראה לקהילה הבינלאומית להתערב כדי לעצור את המלחמה, ובאותה הזדמ נות הדגישה שבהר הבית יש זכויות למוסלמים בלבד. להודעת התמיכה הזאת בעזה הצטרפו בכירים נוספים בפלג הדרומי, שרע"מ מייצגת אותו בכנסת: הח"כים לשעבר מסעוד גנאיים ואברהים צרצור והשייח' כמאל ריאן.

אם - בהיפוך הביטוי הידוע - באזובי הקיר, אנשי רע"מ ה"מתונים", נפלה שלהבת, מה יגידו הארזים? בל"ד פרסמה הודעת גינוי חריפה לישראל וכינתה את המצב הצבאי בעזה "תוקפנות ברברית". יו"ר המפלגה סמי אבו שחאדה כינה את פעולות צה"ל בעזה - "טרור", והטעים שכאשר המדינה מפ ציצה בתים ברצועה, היא מפגיזה למעשה גם את בתיהם של ערביי יפו, שהם בני אותו עם. כולו. ח"כ עאידה תומא סלימאן מחד"ש האשימה את ישראל ב"תוקפנות בעזה". איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, האשים את ישראל בפשעי מלחמה.

שתיקת מפלגות השמאל

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כשסדאם חוסיין ירה טילי סקאד על ישראל והפלשתינים ביו"ש רקדו על הגגות משמחה, פרסם מנהיג מרצ יוסי שריד מאמר מהדהד ב"הארץ", תחת הכותרת: "חפשו אותי", שאותו הפנה לפלשתינים. היום, כש בכיכר השעון ביפו - לא ב"גדה" - מזדהים ערבים ישראלים עם ארגוני הטרור בעזה, ואימאם מקומי נושא שם תפילה לנ פילת מטוסי צה"ל ולהפלת פצצות חיל האוויר על תושבי יש ראל - אין בנמצא אפילו מנהיג שמאל ציוני אחד - לא ממרצ, לא מהעבודה וגם לא מכחול לבן או יש עתיד - שיפנה קריאה דומה לערביי ישראל.

גם השבוע, לנוכח הפיגוע סמוך לכותל המערבי, כמו בימי מלחמת המפרץ ההיא, ובפיגועים רבים דומים מאז - נשמעו צפירות שמחה של מכוניות. במזרח ירושלים חולקו דברי מתיקה, נורו זיקוקים באוויר, ותושבי סילוואן אף ניסו להפריע לכוחות הביטחון ללכוד את המחבל שביצע את הפיגוע.

בימי "עלות השחר", סמוך למחלף המוביל בגליל התחתון, נרגמו יהודים באבנים, ובחיפה, בשער שכם, ביפיע ובסכנין מחו ערבים ישראלים על הפעולה הישראלית נגד אחד מארגוני הטרור הר צחניים והקיצוניים ביותר - הג'יהאד המוסלמי. ואיש בשמאל לא צייץ, ואיש לא מחה, ואף אחד שם לא חשב שראוי להפנות לער בים אזרחי ישראל ולמנהיגיהם, גם לאלה המיועדים לקואליציות עתידיות - מנסור עבאס ומפלגתו - קריאה דומה: שיחפשו אותנו.

גם במהלך מבצע שומר החומות, לאחר הפרעות שביצעו ערבים תושבי הערים המעורבות בשכניהם היהודים וברכושם, נקטו מרבית הח"כים הערבים קו דומה, ואם נגלגל עוד אחורנית למבצעים קודמים, נגלה תופעה דומה של הזדהות עם האויב.

היסודות הפורמליים לכך הונחו עוד ב 2006 ב"מסמכי החזון" המפורסמים של ערביי ישראל, שבשורת המבוא שלהם נכתב: "אנו הערבים הפלשתינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה...", כך בסדר הזה, שלא השתנה מאז. רבים מהח"כים הערבים מסבירים פעם אחר פעם, כי ראשית לכל הם פלשתינים ורק אחר כך ישראלים, מתוקף מגוריהם ואזרחותם. חלק אחר מדייק עוד ומגדיר עצמו לא כ"ערבי ישראלי", אלא כ"ערבי בישראל". משמע: השייכות היא למקום ופחות למדינה. 75 יום לפני הבחירות לכנסת ה ,25 זו סוגיה שראוי לדון בה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. ●

כשסדאם חוסיין ירה טילים על ישראל והפלשתינים ביו"ש רקדו על הגגות, כתב להם יוסי שריד: "חפשו אותי". כשביפו שמחים מירי טילים עלינו ואימאם מתפלל שחיל האוויר יפגע כאן - אף איש שמאל לא קם

דרושים לוח

he-il

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

2022-08-19T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282140705169665

Israel Hayom