בשבוע שעבר חגג עלי עותמאן יום הולדת .70 לרוב חובבי הכדורגל הצעירים השם הזה יכול לשמש בעיקר שאלת טריוויה, שמופיעה מדי פעם בחידונים. רוב החברים שהגיעו לחגוג איתו - כוכבי העבר של הכדורגל הישראלי - זכרו בוודאי שמדובר בשחקן הערבי הראשון ששיחק אי פעם בליגה הראשונה בכדורגל הישראלי, במדי הפועל ירושלים, אי־אז בשנות ה־07. בין המברכים היה גם רפעת (ג'ימי) טורק, עוד כדורגלן ערבי שעשה היסטוריה ולמעשה היה לערבי האחרון שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים, כאשר נבחרת הכדורגל העפילה לטורניר במונטריאול .1976

50 שנה לאחר מכן, איש לא מתרגש משחקנים מהמגזר הערבי בליגות הכדורגל המקומיות. למעשה, כאשר מסתכלים על הנבחרות השונות בכל הגילים, רואים כמות מרשימה של כדורגלנים ערבים. אין בספורט הישראלי שום ענף עם כמות גדולה כל כך של ספורטאים מהמגזר, ואלו יודעים להשתמש בכדורגל ככלי למוביליות חברתית. חלקם יצאו לשחק בחו"ל כמובן, ממש כמו הקפטן של נבחרת ישראל ביברס נאתכו, גאוות העדה הצ'רקסית.

הקיץ האחרון עמד בסימן פרישתו של מונאס דאבור מנבחרת ישראל. בחודש מאי 2021 פרסם השחקן פוסט ברשתות החברתיות, הנוגע למהומות בהר הבית, מה שגרר קריאות בוז וקללות לעברו מהקהל המקומי שהגיע לעודד את הנבחרת במשחקים הבאים. דאבור, שלא זכה לאהדה ולתמיכה משחקני הנבחרת האחרים, בראשותם של הכוכבים ערן זהבי ושון וייסמן, החליט בקיץ האחרון שלא להמשיך וללבוש את המדים הלאומיים. בהתאחדות לכדורגל בישראל קיבלו את ההחלטה בכאב לב, אבל נדמה שרוב שחקני הנבחרת חשו הקלה נוכח פינוי תפוח האדמה הלוהט הזה מחדר ההלבשה, שם המתח היה כבר בלתי נסבל בעקבות הפרשה.

מבחינה מקצועית - דאבור, שמשחק בליגה הגרמנית החזקה, יחסר לנבחרת, אבל נראה שהאגו, של כל הצדדים, חשוב מהכל.

בליגת העל, לעומת זאת, המצב עומד להיות שונה בעונה שתיפתח מחר. שתי קבוצות ערביות - בני סכנין הוותיקה ומכבי בני ריינה, ההפתעה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות - ישחקו בליגה הבכירה, ורק כדי לסבר את האוזן: העולה החדשה מגיעה מיישוב פצפון שכל אוכלוסייתו אינה מגיעה ל־02 אלף תושבים. במילים אחרות, אם מכניסים את כל התושבים הרשומים שם לאצטדיון בלומפילד, עדיין נשאר מקום לקהל נוסף. ריינה, שלא מחזיקה באצטדיון מקומי, תשחק באצטדיון של נוף הגליל.

כרטיס כניסה חברתי

43 אלף כדורגלנים וכדורגלניות רשומים בהתאחדות לכדורגל בישראל והם משחקים ביותר 1,800־מ קבוצות ילדים, נערים, נוער, בוגרים ובוגרות. השחקנים הערבים בולטים בעיקר בליגות הנמוכות, שם הפכו בשנים האחרונות הקבוצות הערביות לבעלות התקציב הגבוה בדרך כלל.

בכל הכפרים הערביים בישראל משחקים כדורגל וחולמים על עלייה מהליגות הנמוכות לליגות גבוהות יותר בניסיון לשחזר את ההצלחה של קבוצות כמו בני סכנין, אחי נצרת או אפילו הפועל טייבה, שהגיחה פעם אחת לליגה הראשונה בישראל.

הקבוצות הערביות - ולא מדובר בדעה קדומה אלא בעובדות מצערות - מאופיינות פעמים רבות בניהול לא תקין, מואשמות בתשלומים מתחת לשולחן לא אחת ובבעיות תקציביות נוספות. שמועות על מכירות משחקים בין קבוצות המגזר הן דבר שכיח בכל שנה בחודש מאי, עת מתחילים קרבות העלייה או ההישארות בליגות השונות. הכל מוביל לכך שכאשר בוחנים את הפופולריות של הענף, מגלים דבר אחד: אין בחברה הישראלית שום מנוף השפעה כל כך גדול על החברה הערבית כמו הכדורגל. זה עדיין כרטיס כניסה דומיננטי בקרב האוכלוסייה המדוברת.

נכון, ב־47 שנות המדינה נפתחו שערי האקדמיה בפני

העולה החדשה, מכבי בני ריינה, מגיעה מיישוב פצפון שכל אוכלוסייתו אינה מגיעה ל־02 אלף תושבים. אם מכניסים את כל התושבים הרשומים שם לבלומפילד, עדיין נשאר מקום לקהל נוסף

האוכלוסייה הערבית ובעקבות זאת עשרות מקומות תעסוקה חדשים, וגם הפוליטיקה הישראלית משופעת בדמויות מן המגזר, אבל הכדורגל הפך בשנים האחרונות לכלי המוביל ליציאה מהמסלול שנקבע מראש, אל עבר עתיד טוב יותר, בטח כלכלי. סיור בכפרים ובערים הגדולות מגלה תופעה שמאפיינת כמובן גם את האוכלוסייה היהודית: יותר ויותר מאמנים אישיים עובדים עם ילדים ובני נוער שלא מסתפקים בחוג הכדורגל המקומי ורוצים לחלום רחוק. לזה צריך להוסיף מאמני כושר, תזונאים ומאמנים מנטליים שפעם היו בגדר חלום רחוק עבור כל כדורגלן מתחיל, ובטח במגזר הערבי, והיום מדובר בסטנדרט של כל מי שחולם על זה שבנו יהפוך לכוכב הכדורגל הבא.

אופטימיות, למרות הגזענות

האם ליגת העל תהיה העונה נקייה מגזענות, ותוכיח שוב שאין מקום כמו הכדורגל הישראלי בכל הקשור לקבלת האחר? תלוי איך מסתכלים על הדברים. מצד אחד, בבית"ר ירושלים לא ישחק גם השנה כדורגלן ערבי, וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין. גם במכבי תל אביב צצו בשנים האחרונות תאים גזעניים בקרב האוהדים. מהראן ראדי, הכוכב הערבי האחרון ששיחק במכבי תל אביב, לפני כשבע שנים, אמר שקפטן הקבוצה, שרן ייני, הסביר לו שקומץ האוהדים השרופים של הקבוצה "שונא ערבים" ואינו מוכן לשוחח עם ראדי.

אבל לרוב המכריע של קבוצות ליגת העל יש שחקנים ערבים שזוכים להצלחה ומובילים את המועדונים להישגים. למעשה, ב־11 מתוך 14 קבוצות בליגת העל ישחק לפחות שחקן ערבי אחד בהרכב (בשתי הקבוצות הערביות מובן שהמספרים גבוהים יותר), נתון שמראה שהעתיד של הכדורגל הישראלי שייך שווה בשווה לשחקנים יהודים, אבל גם לשחקנים ערבים. הסיבה ברורה: בעוד במגזר היהודי הכדורגל אמנם נחשב עדיין לכלי לשינוי חברתי, האופציות שניצבות בפני צעיר יהודי הן עדיין יותר רחבות מאלו של בחור צעיר ערבי.

עוד נקודה מעניינת היא העובדה שהשנה יעמוד על הקווים מאמן ערבי בבמה המרכזית של הכדורגל המקומי: אדהם האדיה, מאמנה של בני ריינה. כדי להבין עד כמה האירוע הזה נדיר, נציין שמתחילת המילניום הנוכחי עמדו על הקווים של קבוצות ליגת העל רק שני מאמנים ערבים. עזמי נאסר שהוביל את אח"י נצרת לליגת העל בעונת 2002/2003 ופוטר זמן קצר לאחר שהחלה העונה, וסאלח חסארמה, שבשנת 2015 אימן לחצי שנה בלבד את עירוני קריית שמונה לפי שהוזז מתפקידו.

קבוצות יהודיות לא ממהרות למנות מאמן ערבי, ומתרצות זאת בהיעדר היצע גדול של מאמנים ערבים, ובכלל, טוענים שם, גם למאמנים יהודים קשה למצוא עבודה בקבוצות הבכירות. אל זה צריך להוסיף, שגם הקבוצות הערביות בעצמן מעדיפות למנות מאמנים יהודים ולא לסמוך על מאמנים ערבים, שנחשבים חלשים יותר מול השחקנים מאשר המאמנים היהודים. אדהם האדיה ינסה להוכיח שגם בגזרת המאמנים, אף שכל הסיכויים נגדו, הכדורגל הישראלי ממשיך את המהפכה ששאר החברה הישראלית מתקשה להצטרף אליה. ●