הדברים שאמר בברלין )מכל המקומות שבעולם( הנשיא הפלשתיני מח מוד עבאס מצמררים, וראויים לכל הגינויים שזכה להם, ואף ליותר מכך. אלא שהשאלה היא מה מסקנת הדברים מבחינת ישראל והאינטרס שלה. שהרי מי שמתנגד לחלוקת הארץ ומוכן להשלים עם מדינה אחת ממערב לירדן, שבה שולט המיעוט היהודי על הרוב הלא יהודי, נאחז בדברי אבו מאזן כדי להסביר שאין לנו עם מי לדבר, ולכן אין לנו צורך לעשות כלום, אלא להותיר לדורות הבאים ישות לא דמוקרטית ולא יהודית. מי שרואה עצמו ציוני איננו יכול לראות בכך אופציה. אם יאסר ערפאת לא היה פרטנר מתאים, ואם מחמוד עבאס איננו פרטנר, יש מכך רק מס קנה אחת: להוביל מהלך חד צדדי. ערביי ארץ ישראל, עוד בטרם הגדירו עצמם כפלשתינים, ראו בעלייה היהודית לארץ איום על המשך חייהם כאן. התנועה הציונית, שהייתה בעיקר תנועה להצלת יהודי אירופה טרם פורענות, לא הבינה את החשש הפלשתיני והתקשתה להבין מדוע אין מקבלים אותה בברכה בארץ אבו תיה. הפלשתינים, שראו כיצד רוכשים את אדמותיהם, מפנים אותם מהן ומשתדלים לבסס את העבודה בהן על "עבודה עברית", ראו במה שאנו ראינו חלוציות נישול, ועשו מאמץ גדול למנוע מהיהודים לעלות בה מוניהם ולהתיישב כאן. שואת יהודי אירופה העניקה לציונות רגע של חמלה על הדבר הנורא שאירע ליהודים, ותמיכה בתוכנית החלוקה ב .1947 הממדים המפלצתיים של השואה לא הותירו לעולם, שעמד מנגד, אלא את ההכרח להכיר במ דינה היהודית, ולצידה - במדינה ערבית. הערבים החלו במאמץ שנכשל להציג את השואה כעוד פוגרום שרבים היו כמותו. ככל שהשואה תיראה קטנה יותר - כך חשבו - תקטן הלגיטימציה לקיום מדינת ישראל, ואולי אפילו תתפוגג. רוב מנהיגי העולם הערבי נטו לגמד את ממדי השואה. רבים מהם - מחאג' אמין אל חוסייני ועד אנואר סאדאת - היו אוהדי הנאציזם או אפילו בעלי בריתו. ישראל, שעשתה את הסכם השילומים ההיסטורי עם גרמניה לפני 70 שנה בדיוק, לא יכלה להרשות לעצמה להחרים מנהיגים בעולם שנטו לנאציזם, ונותרו בתפקידיהם. בוויכוח הנורא בין בן גוריון לבגין על קבלת השילומים הכריעה הכף הפרגמטית, כי ביטחונה של ישראל ושגשוגה היו העדיפות הראשונה, עם כל הכאב. כשבגין עשה את המעשה המדיני החשוב ביותר בתולדות ישראל לאחר הקמתה, ונשא ונתן עם סאדאת על נסיגת ישראל משטח הגדול פי שלושה משטחה הריבוני, הוא לא ביקש ממנו להתנער מהערצתו להיטלר. מתנגדי הוויתור על סיני ביקרו את בגין על כך. הוא היה חכם מספיק כדי להעדיף את החתימה על הסכם שלום עם האויב הגדול ביותר של ישראל. מחמוד עבאס הוא מנהיג פרגמטי המבין כי שלום עם ישראל הוא אינטרס חיוני להצלחת המפעל הלאומי הפלשתיני, וכי חיים לצד ישראל הם האופ ציה הטובה ביותר לפיתוחה של מדינת פלשתין. הדברים הבלתי נסבלים שהוא אומר על השואה )גם אם הוא חוזר על דבריו על כך שהיה זה הפשע הגדול ביותר בעת המודרנית( אינם צריכים למנוע מאיתנו לעשות מאמץ לחתום איתו על הסכם שלום. מי שמאמין באפשרות להגיע להסכם כזה, לא ימתין למנהיג פלשתיני מתון יותר. אבל מי שאינו רוצה לדבר על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וליבר לית, ואינו רוצה להידבר עם המנהיג ברמאללה - חייב לקום, להוביל מהלך חד צדדי, על כל סיכוניו, ולקבוע גבול שיישאר על מכונו עד למו"מ על שלום. כניעה למעדיפי ארץ ישראל השלמה על פני מדינת ישראל היא הסכנה האמיתית לעתידנו בארץ הזאת.