ההפרה הבוטה של הבטחות בנט לבוחריו חשופה לכל, אבל עכשיו מתבררת ההטעיה שבדברי ההגנה שלו.

הבטחתי, התגונן בנט, אבל נאלצתי לקיים הבטחה חשובה יותר: לעצור את אי־היציבות ולמנוע בחירות חמישיות. עכשיו הכל יכולים להבחין בתעתוע - זו היתה אחת הממשלות הרופפות וקצרות החיים בתולדותינו.

אנחנו סובלים ממשבר חריף של חוסר יציבות פוליטית ,2019־מ וזה רק שפל מסוכן במשבר מתמשך מסיומן של ממשלות פרס־שמיר - הממשלות שהמציאו את "ראש הממשלה החלופי" עוד לפני שהשיבוש הזה הוחדר אל חוק היסוד.

לכן ה"פתרון" של לפיד ובנט למשבר היה קיקיוני. הוא לא היה מסוגל "להרים" את נטל המשבר. הוא לא התמודד בכלל עם מקורותיו. המקורות לחוסר היציבות אינם סוציולוגיים, כמו שאומרים פעמים רבות בייאוש ושוקעים לסבילּות. החברה הישראלית אינה משוסעת יותר מזו הבריטית או מזו האמריקנית, על בעיות המעמד והגזע בהן, אבל המשבר הפוליטי אצלנו חריף יותר, והוא תולדה של מחלה משטרית.

כל חברה דמוקרטית קפיטליסטית, בייחוד עכשיו, מתאפיינת במתחים חריפים. זה נתון שהמשטר הדמוקרטי חייב להתמודד איתו, אבל המשטר שלנו מתמודד איתו בצורה הכושלת ביותר מקרב המדינות הדמוקרטיות ומסכן באופן ממשי את המדינה עצמה. חוסר היציבות החריף שאנו חווים הוא תולדה מבנית של שיטת הבחירות הארצית־יחסית. חוסר היציבות כרוני ומחמיר ככל שאנחנו מתרחקים מהעוצמה הפוליטית המהפכנית של ימי ראשית הציונות.

לאחרונה הוטלנו אל בור משברי עמוק במיוחד. עומקו הוא תוצאה של מתקפת הפרקליטות על נתניהו. היא אפשרה ליריביו הפוליטיים לארגן חרם עליו, למנוע ממנו הקמת קואליציה ולנגוס בתמיכת חלק קטן מבוחריו, עד להשגת תיקו בשורה של מערכות בחירות, ואולי גם בזו שלפנינו.

נתניהו הצליח בכל זאת לשמור על תמיכה רחבה ולא הובס, כמצופה אחרי מתקפת הפרקליטות עליו. הוא נהנה מאי־האמון של ציבור רחב בהאשמות הפרקליטות, אבל החרם הנשען על ההאשמות האלה (אף שלא הן סיבותיו) שלל גמישות חיונית מהמשטר הדמוקרטי הישראלי.

גמישותו אפשרה לו עד 2019 הסכמים פוליטיים יצירתיים, ובאמצעותם הוא כיסה ופיצה על חוסר היציבות שיש כאן כבר כמה עשורים.

כדי להיחלץ מהמשבר, יש צורך בהתמודדות עמוקה, לא קיקיונית כדרכם של פוליטיקאים כמו בנט ולפיד. נציגינו בכנסת חייבים להחזיר את מערכת האכיפה לתפקידיה החוקתיים הראויים, להוציא אותה מהפוליטיקה ולהרחיקה מהעיתונות האקטיביסטית שכרתה איתה ברית המערערת את המשטר הדמוקרטי שלנו. אבל פעולה כבדת משקל כזאת היא רק תרופה למשבר שתקף אותנו 2019־מ ולא לחולשה היסודית הכרוכה בשיטת הבחירות האסונית שלנו לכנסת.

נדרשת פעולה משולבת לכינון "הרפובליקה הישראלית השנייה": פיקוח מובנה וחיצוני על פעולות הפרקליטות והמשטרה בכפיפות לשר המשפטים בלבד, לא ליועץ המשפטי; הפרדה בין היועץ המשפטי לראש התביעה הכללית; היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה יחדלו מלהיות נציבים עליונים במשרדים ויחזרו להיות יועצים; ביטול העליונות של השופטים בבחירת עצמם; חוק יסוד להסדרת החקיקה ולמזעור יכולתם של שופטים לבטלה, באמצעות חיובם ברוב מיוחס גדול לשם כך, ואיסור התערבותם בחוקי יסוד; חוק יסוד לביטול שיטת "הפרשנות היצירתית" של ברק.

אבל כל זה לא יועיל ללא שינוי מהותי בשיטת הבחירות. השתלטנות של מערכת האכיפה התאפשרה עקב חולשת הנציגות הדמוקרטית שלנו, תוצאה מבנית של שיטת הבחירות היחסית־ארצית הבלתי־יציבה בעליל. עלינו לדרוש מהמתמודדים שיתחייבו לכונן "רפובליקה שנייה": שינוי בשיטת הבחירות והחזרת מערכת האכיפה למקומה הראוי. בלי זה, נציגינו יהיו סרח עודף לשליטים האמיתיים.

החברה הישראלית אינה משוסעת יותר מזו הבריטית או מזו האמריקנית, על בעיות המעמד והגזע בהן, אבל המשבר הפוליטי אצלנו חריף יותר