"אבא שלי אמר לי, 'לכי תמצאי את איזי'". המפגש המרגש בין בן לניצולי שואה לבתו של חסיד אומות העולם שהציל אותם / הילה טימור אשור

כשרנטה זיפנר היתה ילדה קטנה, נהג אביה יוגניוש לספר לה כיצד החביא יהודים בכפר קטן בפולין והציל את חייהם עשרות שנים מאוחר יותר הצליחה רנטה למצוא את בנם של שניים מהניצולים, ד"ר איזי (איזידור) צוקרברוד, והשניים נפגשו לערב מרגש בירושלים רנטה השלימה עבור איזי את שאר חלקי הפאזל של עברו, ובין השאר סיפרה לו על גורלם של אחיו ואחותו, שאותם לא זכה להכיר "עכשיו אנחנו משפחה"

ששלמי. עת אחר צהריים מנומנמת בחצר פנימית של מסעדה איטלקית במדרחוב הירו

ד"ר איזי (איזידור) צוקרברוד )77( מסתובב בין השולחנות בחולצה לבנה, נרגש כחתן ביום חגו. מלצרית חייכנית מציעה לו להתיישב באחד השולחנות, והוא מקבל את הצעתה ומסב לשולחן יחד עם ריקי, אחת מבנותיו. בעוד כמה דקות, הוא מקווה, יזכה לסגור מעגל מרגש בחייו. המלצרית מגישה לו כוס סודה צוננת, אבל הוא לוגם ישירות מהבקבוק. "הגרון שלי יבש", הוא מתנצל, ומתחיל לפרוס בפניי את הסיפור המדהים של משפחתו.

"נולדתי בקרקוב, ב־4 ביולי .1945 הוריי, דוד ומעטל, שרדו את השואה, תחילה במחנות כפייה ולאחר מכן במחבוא. אחותי רגינה בת ה־5 ואחי מיילך בן ה־01 הוסתרו במקום אחר. ההורים שלי השתחררו מהמחבוא באפריל ,1944 אבל חודשיים לפני כן רגינה ומיילך נרצחו במקום מחבואם, בעקבות הלשנה.

"בתום המלחמה החליטו הוריי להגר לצרפת. משם עברו לאנגליה, והתאחדו עם דוד זאנוויל, אחיו של אבי, השריד האחרון של המשפחה. אחותי הצעירה, איב, נולדה באנגליה ,1952־ב והתחנכנו בחינוך דתי־חרדי.

"השואה תמיד היתה ברקע", הוא ממשיך, מתנצל על המבטא הבריטי העדין, "אבל אני לא רציתי לשאול את ההורים שלי שאלות מיותרות. פחדתי לפתוח פצעים. הייתי מבקש לראות תמונות מפולין של לפני המלחמה, והייתי שואל מי זה מי. ידעתי שההורים שלי לא הסתתרו ביחד עם הילדים, כי הם חשבו שאם יתפצלו יגדלו סיכוייהם של הילדים לשרוד - כמו יעקב אבינו, שחילק את המחנה.

"הייתי שומע אותם מדברים ביניהם, מאשימים זה את זה בבחירת מקום המסתור, בטוחים שאם היו מקבלים החלטה אחרת הילדים היו שורדים. כשהייתי מתקרב, הם היו מחליפים את נושא השיחה. כילד היתה לי פנטזיה שאולי האחים שלי בחיים ואני אפגוש אותם יום אחד".

איזי מראה לי תמונה של שני הוריו לאחר המלחמה, עומדים ליד מצבה שעליה חקוקים שמות הילדים, יחד עם נרצחים נוספים ממשפחתם, מיישירים מבט עצוב למצלמה. "ימי שואה והנצחה לא עניינו את הוריי, הם בזו להם", הוא אומר. "מבחינתם, הם היו רדופים כל יום, כל היום. הם לא היו זקוקים לאירוע פומבי שיזכיר להם את העבר".

את חלקי הפאזל שהיו חסרים לו הרכיב איזי באמצעות חיפוש ביד ושם, קריאה בספרים, שיחות עם ניצולים ועם שכנים של המשפחה וביקורים בפולין. "לפני כמה שנים פגשתי את השכן שלנו מאנגליה, שחדר השינה שלו היה צמוד לחדר השינה של הוריי. הוא סיפר לי שבאחד הימים הוא שאל את אבא שלי למה אמא שלי צורחת בכל לילה בשעה .2 אבא שלי סיפר לו כמה דברים על המלחמה, על מחנות העבודה, על המחבוא ועל מה שקרה לאחים שלי, והשביע אותו לא לספר את זה לעולם".

ווטסאפ לא מוכר

לפני שנה וחצי קיבל החיפוש של איזי תפנית מפתיעה. הודעת ווטסאפ ממספר לא מוכר הבהבה על הצג שלו. "ערב טוב מר צוקרברוד", נפתחה ההודעה. "עם הרבה שמחה בליבי אני

כותבת לך את ההודעה הזו אדוני. יש לי תחושה כאילו אני פונה אל בן משפחה שאבד מזמן. האמת היא שחיפשתי אותך כבר שנים רבות.

"אני רנטה זיפנר, בתו של יוגניוש מפולין. במשך שנים חיפשתי אותך באינטרנט, ביקשתי גם מחבריי בישראל ובארה"ב שיעזרו לי למצוא אותך, והכל ללא הצלחה רבה. אבל מעולם לא איבדתי תקווה. כל הזדמנות שהיתה לי לשאול מישהו איך למצוא אותך, עשיתי זאת. משהו תמיד אמר לי שיום אחד אזכה לפגוש אותך.

"לאחרונה השתתפתי במפגש מקוון בהנחיית האגודה האמריקנית למען יד ושם. מנחה הפגישה, לורנס בוריאן, זכר חבר לכיתה שלו לשעבר בשם דיוויד צוקרברוד. שנינו תהינו אם דיוויד יכול להיות קרוב משפחה שלך, והתברר שכן. בכיתי, דמעות שמחות. החיפוש שלי הסתיים".

התרגשת? זיהית אותה?

"זיהיתי את השם של אבא של רנטה, ידעתי שהוא זה שהחביא את אבי והציל אותו. עניתי לה כבר באותו היום. סיפרתי לה על משפחתי הגדולה, על הכרת הטוב שאנחנו חשים לאביה, ואמרתי שאני מקווה לפגוש אותה ולשאול את כל השאלות שנותרו פתוחות על העבר של הוריי, ואולי לגלות מה קרה לאחיי".

מאז אותה הודעה חיכו איזי ורנטה להקלות בהגבלות הקורונה, שיאפשרו את קיומו של המפגש. "אולי, אולי עכשיו אדע מה עלה בגורל אחי ואחותי, ואשלים את המידע על החיים של הוריי בזמן המלחמה".

"עד לבוא המשיח"

הוריו של איזי נולדו למשפחה עשירה בעיר מיילץ שבדרום־מזרח פולין, 120 ק"מ מקרקוב, אשר בבעלותה היו מנסרה וטחנת הקמח הממוכנת הראשונה בעיר. "למעשה, הם היו קרובי משפחה - דוד ואחיינית", מספר איזי. "הם נישאו ,1931־ב מאהבה, לא בשידוך, כשאמי היתה בת 18 ואבי בן .23 אמי אמרה שהם היו הזוג הכי יפה בעיר".

במאי ,1939 כאשר רוחות המלחמה החלו לנשוב בפולין, הגיע מאנגליה לחתונה משפחתית דוד זאנוויל, והציע לקחת איתו את ילדיהם של דוד ומעטל. "אבא אמר לו, 'איך אתה יכול לקחת את הילדים היידישקייט היפים למקום כמו אנגליה? זאת פולין, פה־לין, המקום שבו נישאר עד לבוא המשיח'", מספר איזי.

תמונת החתונה נשארה התמונה האחרונה של המשפחה המאוחדת. ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, וחייהם השתנו לנצח.

"אחד הסיפורים הבודדים ששמעתי מאמא שלי היה סיפור שעליו היא חזרה בכל שנה לקראת ראש השנה. 1939־ב היא לקחה תרנגולות לשחיטה בבית מטבחיים. היתה שם צפיפות גדולה, אנשים נדחפו, והתרנגולות שבידיה מתו מהחנק. היא חזרה לביתה בוכה. בזמן הזה הקיפו חיילים גרמנים חמושים במכונות ירייה את בית המטבחיים, שפכו נפט על הבניין והציתו אותו. כל מי שניסה לברוח נורה למוות.

"זה היה אירוע ראשון מני רבים שבו היא ניצלה", מדגיש איזי. "היא ראתה במיתת העופות כפרה, וגם סימן מיסטי שאת טיבו לא היתה מסוגלת להבין. היא למדה שמה שנראה כאסון יכול להוביל לישועה".

חודש לאחר מכן, באוקטובר ,1939 נשלחו הגברים למחנות כפייה, ובנובמבר הוצא צו לענידת סרט מגן דוד והוקם יודנראט בעיירה. העסק המשפחתי הופקע על ידי הגרמנים, ומנהל התחזוקה של טחנת הקמח, תומס בוש, מונה על ידי הגרמנים לנהל אותה. "תומס גדל עם המשפחה שלי. לפני המלחמה הוא היה ה'גוי של שבת' שהפעיל את המכונות בשבת. בזמן המלחמה, לאחר שקיבל מהגרמנים את ניהול הטחנה, הוא ניצל את מעמדו כדי למכור חלקים של תוצרת המפעל בשוק השחור. בכסף הזה הוא סייע להציל את הוריי, וגם הסתיר את בת דודתה של אמי".

עד מארס 1942 עוד אפשרו הגרמנים ליהודים בעיר להמשיך בשגרת חייהם. איזי מראה לי צילום מאותם ימים, שבו נראים אמו ואחיותיה, ואחיו ואחותו, עונדים סרט מגן דוד. אבל ב־9 במארס 1939 הכל השתנה. מיילץ היתה העיירה הראשונה בפולין שממנה גורשו כל היהודים ב"מבצע ריינהארד" (שלב מרכזי ב"פתרון הסופי"), ובאותו היום התרחשה האקציה הגדולה והגירוש למחנות ההשמדה.

"הזקנים והחולים נורו, הגברים הצעירים נשלחו למחנות עבודה. אבי נשלח למחנה העבודה פוסטקוב, הנשים והילדים עברו סלקציה. אמי ואחיי נשלחו למחוז לובלין, ואחיותיה של אמי הוצאו להורג מיידית. זה מה שידעתי, עד ."1979

"החליף זהות עם המת"

1979־ב החליט איזי, רופא במקצועו, לעלות לישראל. "למרות שההורים שלי נתנו לנו חינוך חרדי, ומבחינתם היום שהלכתי לסניף של בני עקיבא בשכונה היה יום שחור, הקשר שלי לישראל התחיל דווקא מאבא שלי, שהיה בעליו של מקלט רדיו והקשיב בכל מוצאי שבת ל'קול ישראל בגולה'", מחייך איזי.

"כדי לקבל את הקליטה הטובה ביותר, היתה לנו אנטנה באורך 300 מטר, קשורה לבקבוק חלב, שאבי זרק על הענף הגבוה ביותר של עץ גדול בגינה. כבר בגיל 5 הייתי שומע איתו את קולו של החזן שר 'שבוע טוב', ולאחר מכן מבזק חדשות ופרשנויות פוליטיות. הוא היה יושב בראש השולחן ומקשיב בדמעות. כך הפכתי לציוני, וכשבגרתי היה לי ברור שצריך לעלות לישראל. שזה הדבר ההגיוני היחיד".

איזי השתקע בנתניה עם משפחתו, והיה ממקימי בית החולים לניאדו בעיר. "יום אחד פגשתי בבית הכנסת שכן לספסל התפילה, שסיפר לי שגם אבא שלו הגיע ממיילץ. כשפגשתי את אבא שלו התברר לי שלא רק שהוא הכיר את משפחתי, אלא שהוא ואבי ברחו ביחד מהמחנה.

"אבל את סיפור הבריחה עצמו שמעתי מאמי רק ,1983־ב לאחר שאבא שלי נפטר מהתקף לב. היא אמרה לי 'זו הפעם השנייה שהוא רשום כמת', וסיפרה לי לראשונה שכשאסיר במחנה מת, אבי החליף את זהותו עם המנוח. השומרים הגרמנים קיבלו שוחד מתומס בוש, שניהל את הטחנה המשפחתית, ולא חיפשו אחרי אבי.

"בהמשך הוא הצליח ליצור קשר עם כמה מהחברים הלא יהודים שלו, ובעזרת סיוע משופט לא יהודי הם רקחו תביעה בבית המשפט האזרחי, שדרש מאמי לבוא לתת עדות. אמי והילדים נלקחו על ידי המשטרה הפולנית, כביכול כדי להגיע למשפט, והוחזרו למיילץ. שם המשפחה ירדה למחתרת. מובן שכל מהלך כזה דרש הרבה מאוד שוחד".

איזי לא ידע מי החביא את הוריו ואחיו, ואיך עברו עליהם שנתיים וחצי עד לשחרור - עד שב־6991 קיבל מכתב מיד ושם, שבו ביקשו ממנו ראיות שמוכיחות כי אדם בשם יוגניוש זיפנר, שאמור היה לקבל הכרה כחסיד אומות העולם, הסתיר יהודים בשואה.

"הוריי כבר לא היו בין החיים, ולא ידעתי את שמו של האדם שהסתיר אותם. הייתי מבולבל ועם רגשות מעורבים, כי ידעתי גם כמה כסף היה מעורב בזה. מעולם לא שמעתי את שמו לפני כן".

זיפנר הוכר לבסוף כחסיד אומות העולם הודות לעדותו של תומס בוש (שאף הוא הוכר כחסיד אומות העולם על עזרתו למשפחת צוקרברוד). איזי, ששנתיים מאוחר יותר הצטרף כרופא מלווה למסע לפולין של

איזי: "הייתי שומע את הוריי מדברים ביניהם, מאשימים זה את זה בבחירת מקום המסתור, בטוחים שאם היו מקבלים החלטה אחרת הילדים היו שורדים. כילד היתה לי פנטזיה שאולי האחים שלי בחיים, ואני אפגוש אותם יום אחד" רנטה: "אבא סיפר לי שכשנכנס למיילץ, באוויר עמד ריח של גופות הנשרפים, ריח שהוא לא הצליח לשכוח עד סוף ימיו. זה שינה את חייו. הוא בכה כל הדרך הביתה, והבטיח לעצמו שאם מישהו מהיהודים יישאר בחיים - הוא יעזור לו"

תלמידים בבית ספר תיכון בנתניה, ניצל את הנסיעה כדי לפגוש אותו.

"שלחתי מכתב לזיפנר, והצלחתי לארגן פגישה איתו באחד הבקרים. היו לי אלף שאלות לשאול אותו. כשהגענו למקום חשבתי שזה יהיה נהדר אם המדריך הפולני שליווה אותנו יצטרף אלינו ויתרגם, אבל זו היתה טעות. זיפנר פחד לדבר מולו. התברר שהמדריך שירת בעברו במשטרה הסודית הפולנית, וכל פולני ראה את זה. הפסדתי את ההזדמנות ללמוד משהו. גם את המצבה של האחים שלי בעיר, זו שההורים שלי מצולמים לידה, לא הצלחתי למצוא".

"הנקמה והנחמה שלי"

איזי לא נותן לעצמו לשקוע בזיכרונות. רוח מנחמת מנשבת, והשמש שוקעת. המלצרית שואלת אם רוצים עוד משהו. כולם מתרגשים ביחד איתו.

ואז נכנסת רנטה. בשמלת ערב אלגנטית, נעלי עקב ודמעות שמאיימות לשטוף את האיפור מפניה. "אבא שלי אמר לי, 'לכי תמצאי את איזי'", היא אומרת בקול שנוק ומחבקת אותו. הסועדים בשולחנות הסמוכים מוחאים כפיים. 30" שנה אני מחפשת אותך. אין אדם שלא שאלתי עליך.

"בשדה התעופה שאל אותי פקיד ההגירה מה הסיבה שבאתי לישראל", היא מוסיפה בהתרגשות. "סיפרתי לו עליך ועל אבא שלי, והתחלנו לבכות ביחד".

הם נכנסים לחדר פרטי במסעדה, שבינתיים התמלא בבני המשפחה, מבוגרים, צעירים ותינוקות. איזי הזמין למפגש המיוחל את ששת ילדיו, 30 נכדיו ו־11 ניניו. "הם הנקמה והנחמה שלי. אני רוצה לתת לכולם אפשרות לשאול וללמוד על קורות המשפחה".

כולם שרים בהתרגשות "הבאנו שלום עליכם". איזי נוקש במזלג על כוס וכולם משתתקים. "אני מתרגש כמו נער בר־מצווה", הוא שובר את הקרח ומציג את רנטה. "את הסיפור שלנו אתם מכירים. בואו נשמע את רנטה".

רנטה זיפנר )52( עזבה את פולין ,1990־ב בסמוך לנפילת הקומוניזם, והיגרה לארה"ב. היא חיה כיום באורלנדו ועובדת כרדיולוגית.

"נולדתי בכפר קטן בשם Chorzelow ליד מיילץ, שבו התחבאו הוריו של איזי", היא מספרת. "ההורים שלי ושל איזי נשארו בקשר, והיו מחליפים מדי שנה כרטיסי כריסמס וחנוכה. כשהייתי ילדה, אבא שלי היה לוקח אותי למיטה ומכסה אותי בכיסוי מיטה בצבע זהב שקיבל מהוריו של איזי. הוא לא היה מקריא לי סיפורים מספרים, הוא היה מספר לי את הסיפורים של חייו במלחמה. איך הציל יהודים ואיך דאג להם. אני גדלתי על הסיפורים האלה, ועל כך שאני חייבת לפגוש את איזי. אבא הכריח אותי ללמוד אנגלית כדי שאוכל לדבר עם איזי, שגר כבר באנגליה".

איזי מבקש לשמוע את הסיפורים, ורנטה עונה: "ראשית, נתחיל עם הסיפור של אבא שלי. דמיינו את ספטמבר ,1939 אבא שלי נער בן ,17 הוא שומע שמועה בכפר שהגרמנים שרפו את בית הכנסת ובית המטבחיים של היהודים בעיירה ולא מאמין.

"הוא צועד ברגל מהכפר למיילץ, ומקווה שהשמועה לא נכונה. הוא סיפר לי שכשנכנס לעיר, באוויר עמד ריח של גופות הנשרפים, ריח שהוא לא הצליח לשכוח עד סוף ימיו. זה שינה את חייו, הפך אותו לחולה. הוא בכה כל הדרך הביתה, והבטיח לעצמו שאם מישהו מהיהודים יישאר בחיים - הוא יעזור לו.

"יום גשום אחד, ,1942־ב אחרי חיסול הגטו, אבא ראה אישה וילד שהתחבאו בשיחים וביקשו מחסה. הוא ביקש מהאישה לחכות, רץ הביתה וביקש רשות מאמא שלו להחביא אותם באסם שליד מגורי החזירים. האם הסכימה. לאחר מכן הוא הביא למחבוא עוד שבעה יהודים - ובהם ההורים של איזי. אני לא יודעת איך הוא פגש אותם, אולי זה אותו תומס בוש שעשה את החיבור.

"אבא סיפר לי שהיה צריך למצוא חיטה, קמח, אוכל ולהחביא את המזון בבגדים שלו. הוא היה הקשר היחיד של המתחבאים לעולם החיצון. אמא שלו היתה מבשלת אוכל, והוא העמיד פנים שהוא נותן את האוכל לחזירים, וכך הגניב מזון למחבוא. פעם הוא קיבל משכנים גרמנים שלו סיגריות - מצרך יקר ערך באותם ימים - והחליף אותן בשוק השחור בסוכר, בעוף. הוא היה יצירתי. היה צריך לדעת מה לקנות וכמה כדי לא לעורר חשד.

"היה צריך גם לדאוג שהשכנים לא יראו ולא ילשינו. העונש על הסתרת יהודים בפולין היה מוות לכל המשפחה. סבא שלי, אבא של אבא, עבד מחוץ לבית ולא ידע על הסתרת היהודים. פעם אחת הוא חזר הביתה והסתובב ליד המחבוא. אבא שלי סיפר שהיה בטוח שהוא ראה סימנים של אנשים, אבל עשה עצמו כאילו הוא לא רואה אותם".

"כילדה, הייתי שומעת מסבא שהוא לא יודע אם זה שהם נשארו בחיים זה עונש או פרס", אומרת ריקי. "גדלתי בידיעה שאני לא הייתי שורדת. סבתא הסבירה לי כבר בגיל ,6 'את לא היית שורדת, כי אין לך עיניים כחולות ושיער בהיר. לאחיות שלך כן'. זו טראומה".

רנטה מציגה את הגרסה הפולנית לדור שני של המלחמה. "כששאלתי את אבא לפרטים, לפעמים לא רצה לדבר ולפעמים אי אפשר היה לעצור אותו. לו ולאמא שלו היו הרבה מריבות בעניין זה, היא אמרה לו שהוא סיכן את כל המשפחה במה שהוא עשה".

ברכבת עם ארון קבורה קטן

רנטה עוצרת, והמשפחה של איזי פורצת בשירה. כשהקולות דועכים מעז איזי לשאול את השאלה הקשה מכולן: "והאחים שלי, מה את יודעת עליהם?".

"אבא שלי סיפר לי שההורים שלך השאירו את אחותך, רגינה, עם מישהו שהם חשבו שהיא תהיה בטוחה אצלו, ורק אז חיפשו מקום אחר לעצמם", מספרת רנטה. "היא נרצחה סמוך לשחרור כי מישהו הלשין עליה. אחרי השחרור ההורים שלך ביקשו מאבא שלי לבדוק איפה היא נקברה, ונתנו לו שעון וכסף. הוא סיפר לי שבעזרת השעון והכסף הוא הצליח לדובב אנשים ולמצוא את הקבר של רגינה. הוא בנה ארון קבורה קטן, פתח את הקבר והטמין בארון הקבורה את גופתה של הקטנה כדי להביא אותה להוריך, שביקשו לקבור אותה בקבורה יהודית. הוא נסע ברכבת לפגוש את הוריך בקרקוב כשהוא מחזיק את ארון הקבורה הקטן, ובכה כל הדרך".

איזי מבין לראשונה שהמצבה שלידה מצולמים הוריו, מיישירים מבט עצוב למצלמה, אותה מצבה שחיפש שנים ארוכות, כלל אינה נמצאת במיילץ אלא בקרקוב.

"ואחיי?", הוא שואל בהיסוס מהול בתקווה. הוא יודע שאחיו הוסתרו ככל הנראה ביחד, וכנראה גם נרצחו ביחד. "אני לא יודעת פרטים, אבל אנסה לברר", רנטה מנסה לנחם אותו.

איזי מראה לרנטה את ספר הזיכרון המשפחתי שהוציא לפני כשבע שנים, לכבוד הכנסת ספר התורה לעילוי נשמתם של בני משפחתו שנרצחו. הוא מראה לה את תמונת הבית במיילץ, את תמונות המשפחה ואת תמונתו עם אביה בביקור שלו בפולין.

"אני יודעת שהיית שם, אני הייתי כבר באמריקה, אבל אבא התקשר לספר לי בהתרגשות. יש לי אפילו את המתנה שנתת לו באותו ביקור", היא מוציאה קמע חמסה שנתן אביו של איזי לאביה. "זה היה יקר לליבו, והוא רצה שאשמור את זה".

הם מחליפים עוד פרטים על גורלם של שאר המתחבאים במסתור ("היה גם עורך דין שלימד את כולם אנגלית במחבוא", אומרת רנטה, ואיזי מאשר: "מקסימיליאן"). רנטה מבטיחה לחפש את המידע החסר, ואיזי מעניק לה במתנה פוסטר עם עץ המשפחה.

איזי: "אני חלק מהמשפחה שלך. הכרת הטוב. הטוב שאבא שלך עשה".

רנטה: "אני יודעת שאמשיך לספר את הסיפור של אבא שלי ושל ההורים שלך בכל מקום. הפכתי למעין אקטיביסטית, לקחתי על עצמי לספר את סיפור השואה בעולם, גם אם לפעמים אני סופגת הערות פוגעניות כשאני מספרת את הסיפור של אבא שלי. יש אנשים שמתייחסים אל הפולנים כרוצחי יהודים, ויש אנטישמים שלא אוהבים את הקשר שלי לעם היהודי".

איזי, מה אתה מרגיש עכשיו?

"תמיד היתה לי מחשבה, חשש, שמעשה ההצלה לא היה לשם שמיים, כי היה מעורב בסיפור הזה הרבה כסף. אבל היתה בי הכרת הטוב על מה שעשו. אחרי הפגישה עם רנטה, ואחרי ששמעתי את הסיפור מהצד שלה ואיך זה השפיע על המשפחה שלה, השתכנעתי שהם פעלו לשם שמיים ובניקיון כפיים".

יהיה המשך?

"אני יודע שאני חייב לנסוע יחד איתה למיילץ ולקרקוב. אני חייב למצוא את הקבר של אחותי, לראות את המסתור, ואני בטוח שאגלה עוד דברים חדשים".

רנטה: "פולין־אמריקה־ישראל. עכשיו סגרנו מעגל".

איזי: "לפני כמה שנים פגשתי שכן מאנגליה, שחדר השינה שלו היה צמוד לחדר השינה של הוריי. הוא סיפר לי ששאל את אבי למה אמא שלי צורחת בכל לילה. אבא שלי סיפר לו על המחנות ועל המחבוא ועל אחיי, והשביע אותו לא לספר את זה לעולם"

רנטה: "אבא שלי אמר לי, 'לכי תמצאי את איזי'. 30 שנה אני מחפשת אותך. אין אדם שלא שאלתי עליך. בשדה התעופה שאל אותי פקיד ההגירה מה הסיבה שבאתי לישראל. סיפרתי לו עליך ועל אבא שלי, והתחלנו לבכות ביחד"