שנתיים לאחר מותו, הוריו של איאד אל חלאק עדיין לא מעכלים את מות בנם, שלקה באוטיזם ונהרג מירי שוטרים / אייל לוי וג'לאל בנא

איאד אל־חלאק, צעיר פלשתיני על הרצף האוטיסטי, נורה למוות לפני כשנתיים על ידי שוטר מג"ב שחשב שהוא מחבל - והוא לא היחיד שמת על לא עוול בכפו בינואר 2019 נהרג יהודה ביאדגה מבת ים, שהיה הלום קרב, ובאפריל 2020 נהרג שיראל חבורה מראש העין, שהיה מעורער בנפשו - שניהם נורו בידי שוטרים בינתיים, המשפט נגד השוטר שירה באיאד מתנהל בעצלתיים, והמלצות הוועדה שיזם נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, לטיפול בהתמודדות כוחות הביטחון עם אנשים עם מוגבלויות - הוקפאו "חשבתי שהמוות של בני יזיז משהו", אומר אביו של איאד, "אבל שום דבר לא מתקדם"

רשבנה נא אל־חלאק מגישה שתייה קלה לנוכחים בחדר. גם בלי להיות רופא אפשר להרגיש איך המגש שבידיה רועד ומאיים בכל רגע להתהפך. מאז

האוטיסט איאד נורה למוות על ידי שוטר מג"ב, ב־03 במאי ,2020 היא הפכה לשבר כלי ששום דבר לא מצליח לנחמו.

"בכל יום בשעה שתיים ורבע אני מחכה שהדלת של הבית תיפתח ואיאד יגיע", רנא מספרת. "אני זוכרת איך היה נכנס בשקט, סוגר אחריו את הדלת, מחליף בגדים, שם את המלוכלכים בכביסה ואז ניגש ושואל 'מה בישלת היום?' אם היה מגיע ולא מוצא אותי, היה מתעצבן ומתקשר 'איפה את? תגיעי' אם הייתי בוכה, הוא היה בוכה. אם הייתי שמחה, הוא היה שמח איתי. הוא היה שם את הראש על הכתף שלי ואומר 'אמא, אני אוהב אותך'".

בדרך כלל אנחנו עוברים לסדר היום למשמע נטרול חשודים בצד הפלשתיני. זו המציאות שבה אנחנו חיים. מתח, חשש ופרנויה, שכל אחד שעובר לידנו עלול להיות המחבל הבא. איאד היה בחור גדול מידות, 1.85 מ', אבל על הרצף האוטיסטי, שלא התכוון להזיק לאדם. "הוא היה בן ,32 אבל התנהג כמו בן ,"9 אומרת אמו בכאב. "מה כבר נשאר לנו? לא מעניין אותי שום דבר. היום אני לא הולכת לבקר משפחה ולא יוצאת לחברות. רק עולה לקבר שלו או הולכת לרופא".

"המורה שלו היתה לוקחת אותו לחיילים שעומדים בעיר העתיקה, והיתה אומרת 'תגיד להם שלום, תלחץ יד", מספר ח'ירי, אביו של איאד. "גם היום אני לא אומר שכל החיילים רעים, יש גם טובים ביניהם, אבל תאמינו לי שאת הדרך שאיאד עשה באותו יום הוא עבר בכל בוקר בשש השנים האחרונות לחייו. הזבוב שמסתובב עכשיו בחדר - היה עובר שם, היו מזהים אותו. הרי זה נחשב למקום רגיש, הדרך לאל־אקצא. אין מצב שלא הכירו אותו. אז לירות בו ככה?"

"חברו של איאד לכיתה מסרב עד היום להגיע לבית הספר", מוסיפה רנא. "הרבה תלמידים שם פיתחו פחד מלובשי מדים, שוטרים וחיילים".

"אם היה מוקד, היריות לא היו נורות"

מותו של איאד קרה זמן קצר לאחר שני מקרים דומים של ירי למוות בחפים מפשע: יהודה ביאדגה מבת ים, שהיה הלום קרב, נהרג על ידי שוטר בינואר ;2019 ושיראל חבורה מראש העין, שהיה מעורער בנפשו, נהרג על ידי שוטר באפריל .2020

מקרה נוסף אירע במאי ,2019 אז סרטון שבו שוטרים מכים ילד חרדי אוטיסט הפך לוויראלי. העיתונאי ואושיית הרשת מלך זילברשלג, שהכיר את הילד, פרסם אף הוא את הסרטון וכתב: "כבוד גדול למשטרת ישראל. אין לי מושג מה היה שם, אבל שום דבר בעולם לא מצדיק כמות כזאת של גברתנים שיכו עד זוב דם נער אוטיסט. הזוועה הזאת תעבור בשתיקה ואף אחד לא יטפל בה, הלוואי ואני מתבדה".

הצעיר השתייך ל"שיח סוד", בית ספר לחינוך מיוחד בירושלים, ומי ששחרר אותו ממעצר היה מנהל המוסד בעצמו. טענת המשטרה היתה כי מדובר היה בהפגנה אלימה בעקבות החלטה לא לערוך מדורת ל"ג בעומר. מן העבר השני נטען כי לשוטרים נאמר במהלך האירוע שהילד לוקה בנפשו. גם במקרה הזה, כמו בקודמיו, הבטיחה המשטרה כי "נסיבות האירוע נבדקות ויתוחקרו במלואן".

בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, התקשר למשפחת אל־חלאק כדי להשתתף בצערה, ואף אמר בישיבת הממשלה כי "האירוע כולו יתוחקר ויופקו ממנו לקחים". עוד הוסיף נתניהו כי "תיערך בדיקה מקיפה במשטרה על היחס לבעלי מוגבלות, על הזיהוי, האבחון והתפקוד. על האופן שבו יש לגשת לנושא הרגיש הזה. ואני כאמור מביע השתתפות עמוקה בצער המשפחה".

נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, יזם הקמת ועדה ביןמשרדית לטיפול בהתמודדות כוחות האכיפה והביטחון עם אנשים עם מוגבלות. בראש הוועדה עמד מנכ"ל משרד הרווחה, העבודה והשירותים החברתיים דאז אביגדור קפלן.

כבר במהלך הדיונים עלו כמה קשיים, ובהם זיהוי המוגבלות על ידי גורם האכיפה וחוסר ההיכרות של שוטרים וחיילים עם זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, וגם ההפך - הקושי של האדם עם המוגבלות לזהות את מי שעומד לפניו. בדו"ח הוועדה, שפורסם בפברואר ,2021 הומלץ בין השאר על פיתוח הכשרות ייעודיות לגורמי אכיפת החוק שיסייעו בשינוי עמדות ותפיסות כלפי אנשים המתמודדים עם מוגבלות, כמו הענקת כלים וידע מעשי לזיהוי המתמודדים, וכלים לתקשורת מותאמת. הוצעו גם כלים לשיפור התקשורת, כמו כרטיס חירום שיישא אדם עם מוגבלות הכולל את פרטיו, או פק"ל לניידת משטרה שיסייע לשוטרים בזיהוי ובהבנה בזמן המפגש הטעון.

זה היה דו"ח מפורט, אך למרבה הצער נשיא המדינה התחלף, הממשלה התחלפה - וההמלצות הוקפאו. "עבדנו קשה", מספרת סיגל פרץ יהלומי, מנכ"לית ארגון אקי"ם, שעמדה בראש אחת מוועדות המשנה. "אנשים שפכו אצלנו את הלב והנשמה, ובסוף נתנו המלצות מדודות. לצערנו

זה לא התקדם. אני בתחושה שבזמן הקורונה אנשים עסקו בבסיסי ולא בהתפתחויות וביצירת מענים חדשים, ושחקן מרכזי שעלה במסקנות ובהמלצות היה משרד הבריאות, שכולנו יודעים במה הוא עסק. אבל אני עדיין אופטימית".

למה?

"כי כעת יש סיכוי טוב, הקורונה כמעט מאחורינו, יש פניות ליותר דברים וגם נכונות של המשטרה. אם בכל זאת הנושא ייפול בין הכיסאות זה יהיה עצוב, כי באירועים הטרגיים המשפחות עצמן התקשרו אלינו כדי לקבל סיוע. אמנם לא במקרה של איאד, אבל כן במקרים של יהודה ביאדגה מבת ים ושל שיראל חבורה מראש העין. זה כל כך כאב להן, כי אם היה מוקד טיפולי היריות האלה לא היו נורות".

"הצמח של איאד"

בית משפחת אל־חלאק נמצא בוואדי ג'וז שבמזרח ירושלים. דירה צנועה שמהכניסה אליה אפשר לראות את האוניברסיטה המורמונית שעל הר הזיתים. בחדר האורחים, שם שוחחנו, הקירות מלאים בתמונות ובציורים של איאד, ששלחו אנשים למשפחה במהלך השנתיים שעברו מאז הטרגדיה.

במרכז, אי אפשר להתעלם מהתמונה המוכרת של הבחור הצעיר, מחזיק בידו עציץ עם סוקולנט - צמח שהפך למזוהה איתו, יש כאלה שאפילו קוראים לו "הצמח של איאד". את התמונה הזו צילמה רנא בחצר הקטנה של הבית, שאיאד נהג לטפח. זה היה זמן קצר לפני מותו, בזמן שהקורונה השתוללה, ובאלווין, המוסד החינוכי שבו למד, ביקשו מההורים שיעסיקו את ילדיהם. רנא הנציחה את איאד תוך כדי עבודה בגינה.

"לאן שאני מסתכל אני רואה את העיניים של איאד עוקבות אחריי", אומר ח'ירי בעודו מתבונן בתמונה. הוא ממש חי. כאילו שואל אותי 'מה עשית היום בשביל הצדק שלי?'".

דיאנה )36( וג'ומאנה ,)33( אחיותיו של איאד, עובדות בהוראה, אבל הוא, כבר בגיל צעיר, אובחן כשונה. "כשאיאד היה בן שנתיים הלכתי איתו לרופאים, אבל הם לא מצאו משהו מיוחד", מספרת רנא. "רק כשהיה בן שלוש וחצי ולא דיבר הלכנו שוב, ואז אמרו לנו שיש לו אוטיזם".

איך קיבלתם את זה?

ח'ירי: "הכל מאלוהים. תמיד אמרנו 'תודה לאל', כי הוא נסע, הלך. יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע. הילד שלנו קלט דברים. למשל, אם התקלקל משהו בבית, בחשמל, לא הייתי מפחד, כי הוא רצה ללמוד. הייתי אומר 'לך תקן'. אם הוא היה איתנו כרגע בחדר, הוא היה יושב, מסתכל על הפרצוף שלך והיה יודע אם אתה אוהב אותו או לא. אם היה מרגיש שאתה בסדר, היה מתחיל לדבר. אם לא היה חש בנוח, היה עוזב ונכנס לחדר שלו. הוא לא אהב רעש. הוא אהב מאוד להיות בשקט שלו, לבד".

איאד נשלח בילדותו ללא מעט בתי ספר ומוסדות חינוך. לא פעם היו אלה הרעש וריבוי האנשים שגרמו לו להתכנס בתוך עצמו. כשחצה את גיל 20 חשב ח'ירי שאולי יוכל להצטרף אליו לעבודה במפעל השיש שבענאתא. איאד החל לעבוד שם, אבל מהר מאוד אותת לאביו שההמולה מסביב לא מאפשרת לו להשתלב. כמפלט אחרון החליט האב לנסות את המוסך למשאיות הסמוך למפעל השיש. הוא ביקש מהבעלים שיעשה לו טובה וישלב את בנו במקום. דווקא בסביבת הרכבים הכבדים איאד הרגיש בנוח ועשה כל עבודה שהטילו עליו, אבל לצער המשפחה גם הניסיון הזה לא ארך זמן. ח'ירי נקלע לבעיה רפואית. אחרי שנים של נשימת אבק מעבודות השיש ריאותיו נפגעו, והוא נזקק לניתוח שהשבית אותו למשך תקופה ארוכה. איאד לא הסכים לצאת לעבודה בלי שאביו יהיה לצידו, ונשאר גם הוא בבית.

רנא וח'ירי התייעצו עם רופאים לגבי העתיד של בנם, והומלץ להם לפנות ל"אלווין", עמותה שהוקמה 1984־ב ופועלת, בין השאר, בשיתוף משרד הרווחה והביטחון החברתי. העמותה נותנת כיום שירותים 5,200־כל אנשים עם מוגבלות, ומעניקה גם תוכניות הכשרה, הכנה וליווי בעבודה בשוק התחרותי.

בהתחלה ליוותה את איאד מורה מטעם העמותה, כדי שילמד את הדרך מביתו ועד לסניף "אלווין אלקודס" שברחוב פייסל, הסמוך לשער האריות. הוא למד מהר מאוד את הדרך הקבועה, הכיר את העלייה בכביש ואת השביל שליד בית הקברות. בכל בוקר יצא בסביבות שש מהבית ובשעה שבע כבר היה מוכן ומזומן. רנא מראה לנו את דף הנוכחות של בנה, שמעיד כיצד דייק תמיד, בול על הדקה.

"שש שנים הוא היה במוסד הזה, למד חשמל, חייטות, אבל לא אהב את המקצועות האלה. הוא רצה להיות טבח", אומרת רנא. "הוא מאוד התחבר לבישול. בשבוע לפני שנהרג בישל בבית הספר כמעט 100 ק"ג אורז, עשה את זה לבד. שם שמן, שם קצת לחם לראות שהשמן מתחמם. את האורז חילקו בסניפים של בית הספר בירושלים".

איאד מאוד אהב את אלווין. כשהחלה הקורונה, מספרת רנא, והודיעו ששערי המוסד נסגרים, היא היתה צריכה לקחת אותו לשם כדי שיראה במו עיניו שהמקום סגור, משום שהוא לא האמין. אבל לא רק היה לו טוב באלווין - איאד גם הכיר שם בחורה שסבלה מנכות קלה ברגלה. "הוא כל הזמן דיבר עליה וכתב לה מכתבי אהבה ואמר שהוא מתכוון להתחתן איתה", מספרת רנא. "היה אומר לי 'אמא, כל מי שאני מכיר התחתן ורק אני לא, את רוצה שאשאר לבד?'. אמרתי לו 'בטח שאני רוצה שתתחתן'. אבל הגורל סידר לו משהו אחר".

הכל כבר היה מוכן כדי להבטיח את עתידו של איאד. המשפחה בנתה לו ולאשתו לעתיד בית בעיירה אלעזריה שממזרח לירושלים. "תאמינו לי שאם תיכנסו לשם עכשיו תגלו שגפרור לא חסר שם, הכל סגור ומוכן", אומר ח'ירי. "עכשיו נצטרך למכור את הבית".

טרגדיה בדרך למוסד

בשבת ה־03 במאי 2020 אמור היה איאד לסיים את הכשרתו באלווין, ולדעת היכן ישובץ לעבודה כעוזר טבח. "הוא כל כך התרגש", מספר ח'ירי. "בשבת אנחנו בדרך כלל נשארים בבית. איאד קם בערך בארבע בבוקר כדי להכין את עצמו, וכשהתעוררנו הוא כבר לא היה בבית, רצה לדעת היכן יעבוד. היה מאוד מבסוט".

את מה שקרה באותו בוקר שמעה המשפחה רק מעדויות ומסיפורים. עד היום, לדבריהם, לא ראו את סרטוני מצלמות האבטחה וגם לא קיבלו את דו"ח נתיחת הגופה.

אנשי מג"ב העידו כי בשש בבוקר, בזמן חילופי משמרות, התקבל דיווח ברשת הקשר על חשש ממחבל בשטח. השוטר החשוד בירי יצא למרדף ביחד עם מפקדו. השניים זיהו את איאד, שנכנס לחדר אשפה בסמוך לשער האריות. השוטר ירה בו עד שנטרל אותו. השוטר, שעומד היום לדין בחשד להמתה בקלות דעת, היה צעיר שרק סיים טירונות.

"הוא ירד במדרגות לכיוון החיילים, ועד עכשיו אנחנו לא יודעים מה באמת קרה", אומר ח'ירי. "האם השוטר צעק עליו, האם איאד פחד, ברח? המטפלת שלו, וורדה, שהיתה שם, צעקה לשוטרים 'הוא נכה, הוא נכה', ואילו הוא אמר להם 'אני איתה', אבל זה לא עזר לו".

השוטר טען שמדובר בטעות, שבקשר דיווחו על מחבל.

ח'ירי: "מה רצית שיגיד? ברור שיגיד שהיתה טעות. זו העבודה שלהם. היה לאיאד תג שאומר לאיזה מוסד הוא שייך. הקצין של אותו שוטר סיפר שצעק 'אל תהרוג אותו' והוא גם לא הקשיב לקצין".

עברו כמה שעות עד שהתקשרו מאלווין כדי לספר למשפחת אל־חלאק מה קרה לבנם. בהתחלה סיפרו שרק נפצע, אבל באותה העת איאד כבר מת מפצעיו. "באותו יום באו לעשות אצלנו חיפוש בבית", מוסיף ח'ירי. "הפכו את כל החדרים והסתכלו בחדר שלו, בארון. באתי להתעווז על המפקד, ואמרתי לו 'מתחת למיטה עדיין לא הסתכלת, יש שם ארגז, תבדוק גם אותו'".

רנא מראה לנו כמה חפצים שאיאד נשא עליו ביומו האחרון. ארנק קרוע עם תמונותיהם של בני המשפחה, תמונות שאיאד לקח איתו לכל מקום. "היה לו טלפון נייד חדש", היא מספרת. "כשהייתי מצלצלת אליו הוא לא היה עונה, היה אומר 'המכשיר מקולקל', וכשקניתי לו חדש אמרתי 'עכשיו תצטרך לענות, אל תגיד לי אחר כך שיש בעיה'. כשנהרג, המכשיר היה ברשותו אולי חמישה ימים והמשטרה החזירה אותו ריק, בלי שום תמונה עליו".

במשטרה הבינו שמותו של הצעיר יכול להצית לא רק את מזרח ירושלים. גם ביפו החלו הפגנות שדרשו צדק לאיאד. "אחרי שנהרג רצינו להתפלל באל־אקצא, כדי שההלוויה תצא משם, אבל במשטרה לא הסכימו", אומר ח'ירי. "אמרו לנו 'אתם יכולים לעמוד רק בשערי המסגד, ושיהיו שם 20 איש'. באו אולי .10,000

"אמרו שבבית הקברות באב א־זהרה נעשה את הטקס במגרש החניה, ומשם ישר לקבורה. לא הסכמתי. אמרתי להם 'נביא את איאד הביתה ומכאן תצא ההלוויה'. פחדו מאוד. באותו יום לא ראית כמעט שוטרים רגילים, אלא רק קצינים גבוהים. אבל ביקשנו מהנוכחים שלא יניפו את דגלי פלשתין. לא רציתי שיהיה בלגן".

למה לא? מבחינתכם איאד הוא לא סמל?

רנא: "הוא סמל האוטיזם".

"חייבים לדעת לתקשר"

ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, מי שבעבר פיקד על המחוז הצפוני של המשטרה, אומר שיש פרוטוקול ברור למפגש עם אנשים עם מוגבלות. "יש שלבים מובנים", הוא מסביר. "אתה מנסה לתקשר עם האדם עם המוגבלות בשפתו, וכל זה נעשה תחת פיקוח שאין באמת התמודדות עם מחבל מתאבד. בעבר היו ניסיונות לנצל אנשים כאלה, שיישאו חגורות נפץ. אתה מבודד את האדם מהקהל, דורש ממנו להתפשט כדי לוודא שאכן אין חומר נפץ, תוך כדי שמירה על צנעת

רנא: "בכל יום אני מחכה שהדלת של הבית תיפתח ואיאד יגיע. הוא היה בן ,32 אבל התנהג כמו בן .9 מה כבר נשאר לנו? לא מעניין אותי שום דבר. היום אני לא הולכת לבקר משפחה ולא יוצאת לחברות, רק עולה לקבר שלו"

ח'ירי: "עוד לפני שעבדו על הכנת התביעה עורכי הדין מדברים איתי על הכסף, ומאיפה אני אשלם? נחכה להחלטת בית המשפט ואז נגיש תביעה, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן. אנשים שאלו 'אתם רוצים כסף?', ענינו שאנחנו רוצים את הבן שלנו"

הפרט והרחקת אנשים, ומבין עם מי יש לך עסק".

יכולות להיות תקלות?

"רק מי שלא נמצא בסיטואציות האלה לא טועה. מה שצריך זה לא לקצר את ימי הכשרת הקצין או השוטר וללמד את עצמנו שהמקרים האלה הם הרחוב, השטח. אי אפשר להתעלם מהמציאות. יש בעלי מוגבלות בכל פינה, ולכן חייבים לדעת לתקשר".

אמנם לא חלה התקדמות ביישום המלצות הוועדה שיזם בזמנו נשיא המדינה, אבל באלווין, העמותה שהיתה אחראית על הכשרתו של איאד, לקחו את הנושא תחת אחריותם. החל מהשנה שעברה נמצאת העמותה בקשר עם בית הספר לשוטרים, ששולח חניכים וקצינים לאלווין לעבור השתלמות קצרה כדי שיידעו כיצד לנהוג במקרה הבא.

"הם מגיעים ליום שלם שבמסגרתו הם עורכים סיור, משתתפים בפעילות עם הצעירים, ויש להם אפשרות לערוך שיחות ולשאול שאלות", מספר ירון סמימי, סמנכ"ל קשרי קהילה באלווין. "המפגש הזה נוצר כדי להבין את הרגישות והצרכים, ועולה בו בעדינות גם הנושא של איאד, כי זה נושא רגיש לכולנו".

הבעיה במקרים כאלה היא בתקשורת.

"חשבנו להנפיק כרטיס לחבר'ה, שיראה שהם לא יכולים להתבטא, כמו איאד לדוגמה. כרטיס שבו יצוין שאותו אדם מתמודד עם אוטיזם, ואין לו יכולות ורבליות, ועליו יהיו מספרי טלפון של גורם מטפל ושל המשפחה. זה לא תהליך קל, כי זה נעשה גם בחשיבה משותפת עם בעלי המוגבלות - איך זה ייראה מצידם, האם זה גורם לחלקם להרגיש אי־נוחות. אין ספק שצריך לייצר משהו יותר אקטיבי".

"תמיכה בעיקר מיהודים"

משפחת אל־חלאק לא רצתה בזמנו שנציגי הממשלה יגיעו לנחמה, וכשח"כ יהודה גליק עשה זאת הוא הותקף ביציאה מסוכת האבלים בוואדי ג'וז. "בואו לכאן רק חימם את האווירה", אומר ח'ירי. "אני לא רוצה לעשות הפרדה בין יהודים וערבים, אבל בכביש, פה למטה, הקמנו סוכת אבלים, ואני אומר לכם שעל כל עשרה ערבים היו שלושים יהודים. אפילו חרדים הגיעו לנחם. בהתחלה רצינו לשכור אולם, אבל בגלל הקורונה לא אפשרו, אז הבאנו אוהל ב־51 אלף שקלים".

לא רציתם עזרה ישראלית?

"במקום שהוא נהרג העירייה רצתה להקים משהו לזכרו. לא הסכמנו. אמרנו שאם יהיה מקום, הוא יוקם על חשבוננו. אי אפשר להתייחס אלינו פעם ככה ופעם ככה. מחמוד עבאס התקשר לנחם ועשו לי בלאגן על זה, חקרו אותי, שאלו 'למה הוא דיבר איתך?'. עניתי: 'זה ראש הממשלה שלנו, אני לא יכול לענות ."'?ול

הדיון בדבר האירוע ממשיך להתנהל עד היום בבית המשפט, בעוד שקיים איסור לפרסם את פניו ואת שמו של השוטר שירה באיאד. רק ביוני 2021 הוגש כתב האישום נגד השוטר באשמה של המתה בקלות דעת, ובסוף פברואר ,2022 כמעט שנתיים אחרי המקרה, נפתח המשפט. "הבן שלי נהרג, יודעים מי הרג אותו, אז למה ממשיכים להתדיין בבית המשפט?" שואלת רנא. "אמרו לי שמשפט כזה יכול לקחת שנים".

לעומת מקרים אחרים של הרג בעלי מוגבלות על ידי שוטרים, במקרה הזה משולב גם הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שמוסיף רעש ועניין רבים לסיקור האירוע ולמבול בלתי פוסק של תגובות, בהתאמה.

השוטר הישראלי זוכה לתמיכה מקומית, בין השאר באמצעות קמפיין ברשתות החברתיות. "לוחם, לא פושע", "הוא ביקש להתגייס לשירות משמעותי, ויתר על עיסוק בענף ספורט שבו הצטיין ולפתע מצא את עצמו באישום חסר תקדים - המתה בקלות דעת - שדינו עד 12 שנות מאסר", נכתב בקמפיין. קולות קיצוניים במיוחד אף קראו לשוטר "גיבור", בין היתר בפניהם של הזוג אל־חאלק בבואם לבית המשפט.

י', השוטר, מדבר בעצמו בסרטון שהופץ כשפניו מטושטשים. "קיבלתי מידע על מחבל חמוש, פעלתי על פי הנהלים ומה שלימדו אותי כדי להציל חיים. רק בדיעבד התברר שמדובר באוטיסט. אף אחד לא ידע. גם אני לא יכולתי לדעת". ע', אמו, מוסיפה: "לא חלמתי שהמדינה תפקיר את הבן שהיא קיבלה ממני". ואילו א', אביו, שאף הוא היה לוחם במג"ב, תומך: "הוא היה בטוח שמחבלים רצחניים יהיו האויב שלו, אבל מצא את המדינה נגדו".

מנגד נטען, כי משפחת אל־חלאק שייכת לאגף השקופים. אם איאד לא היה מקרה חריג של אוטיסט שנורה בטעות, ייתכן שהוריו היו נעלמים בג'ונגל הסכסוך, שמציג מדי שבוע הרוגים חדשים.

בהתחלה נשמע היטב קולם של חברי כנסת ערבים כמו איימן עודה ואחמד טיבי, אבל משפחת אל־חלאק מספרת שכבר זמן רב לא שמעה מהם. התמיכה המפתיעה, הם אומרים, מגיעה במיוחד מיהודים. "בכל שבוע כמעט הם כאן", מספר ח'ירי. "בחורה בשם רוחמה מגיעה אלינו פעמיים בשבוע. או דורון, וטרינר מתל אביב, שהחליט לעזור בשיקום הגינה שאיאד טיפח. בבית המשפט מי שעמד בחוץ זה בעיקר יהודים".

אתם רוצים פיצוי כספי?

ח'ירי: "עוד לפני שעבדו על הכנת התביעה, עורכי הדין מדברים איתי על הכסף, ומאיפה אני אשלם? נחכה להחלטת בית המשפט ואז נגיש תביעה. אבל כמו שאמר עורך הדין שמייצג אותנו, זה יכול לקחת הרבה זמן. אנשים שאלו 'אתם רוצים כסף?', ענינו שאנחנו רוצים את הבן שלנו".

"המוות של איאד גמר אותי"

בגיל ,65 ח'ירי אינו בריא. הריאות שלו חולות, אבל הוא ממשיך לעשן ולעבוד בחיתוך שיש למטבחים, כי צריך להביא פרנסה הביתה. גופו מכוסה פצעים,

פריחה הוא אומר, שהרופאים מייחסים לעצבים.

"כשאתה רואה את מי שהרג את הבן שלך עומד מולך, כמה אפשר להיות רגוע?" הוא שואל. "אבל אני אמשיך ללכת למשפט, כי אני לא רוצה שיגידו שהילד שלנו הלך ואנחנו שכחנו ממנו. אני הולך לראות שהצדק נעשה".

גם רנא בת ה־55 סובלת מבעיות בריאות. הלב שלה חלש, הראייה לקויה. היא מציגה לנו קופסה גדולה עמוסה בתרופות. "המוות של איאד גמר אותי", היא מודה. הרופאים אמרו לה שהבעיה שלה נפשית לא פחות מאשר פיזית, אבל היא לא מסוגלת לשלוט במצב, שרק הולך ומידרדר. "אצלנו בחגים ובחתונות אומרים 'מברוק, חג שמח'. אני לא אוהבת לשמוע את המילים האלה. המשפחה והחברים כבר יודעים שאני לא מגיעה לאירועים".

ח'ירי ורנא מובילים אותנו לחדרו של איאד. הם לא שינו בו דבר. ח'ירי מספר שאיאד אהב לגלוש באינטרנט במחשב ולראות סרטים מצוירים בטלוויזיה. בזמנו הפנוי קרא בקוראן, ומדי שישי היה מחכה לאביו בחוץ, שילכו ביחד לתפילה במסגד.

רנא שומרת כמעט כל פריט, אפילו את המסיכות שאיאד עטה נגד קורונה. שיישאר בבית הריח שלו. מדי לילה, מזה שנתיים, היא נרדמת בחדרו של בנה המנוח. "הכאב עצום", היא אומרת. "שתי הבנות שלי ייראו לכם בסדר, ותחשבו שהן המשיכו בחייהן, אבל גם הן, בפנים, כמוני. כל חייהן הן הכירו את איאד, ותמיד ידעו שהוא מרכז הבית. הוא לא היה צריך לומר מה הוא רוצה, אנחנו כבר ידענו. אני עולה שלוש פעמים בשבוע לקבר, מספרת לו מה עבר עלינו. לפעמים רוצה להניח שם את הראש ולהישאר. אני לא מפחדת מכלום, כי איבדתי את היקר מכל. הפכתי לאדישה לחיים".

בחודש שעבר יצאה מבית החולים סנט ג'וזף, בשכונת שייח' ג'ראח, הלווייתה של העיתונאית שירין אבו־עאקלה שנקלעה לחילופי אש בג'נין בין חמושים פלשתינים לכוחות צה"ל. בית החולים נמצא מרחק קצר מבית משפחת אל־חלאק, והמקרה החזיר אותם שנתיים אחורה.

ח'ירי: "אפילו בבית המשפט שאלתי מה יהיה הסוף איתנו? חשבתי שלפחות המוות של בני היה מזיז משהו, אבל שום דבר לא מתקדם. הרי מה עשתה שירין? כמו איאד - כלום. עמדה עם מיקרופון ונהרגה. אנשים פה מתים סתם, ותאמינו לי שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת. אני זוכר שפעם היינו הולכים לחתונות של יהודים, הם היו באים לאכול אצלנו. אבל במקום שהמצב בין העמים ילך וישתפר, הוא רק נהיה יותר גרוע. יש לי נכדים, ואני יודע שלא יהיה פה טוב".

גם יהודים רבים שילמו בחייהם.

"אני לא מקבל פגיעה בחפים מפשע. אנחנו משפחה שרוצה שלום. עברנו את הכאב הגדול ביותר כשאיבדנו את איאד, כאב שאני לא מאחל לאף אחד, לא ליהודי ולא לערבי. הגיע הזמן למנוע את המשך ההרג. מבחינתנו אדם הוא אדם".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה:

"חקירת המקרה הטרגי התנהלה על ידי מח"ש (השייכת למשרד המשפטים) ולא על ידי המשטרה. לצד זאת, לאחר האירוע בוצעו כל הפעולות הנדרשות במטרה לשלול חשד לטרור או לניצול המקרה המצער להפרות סדר, להסתה ולאלימות מכל סוג שהיא.

"בהתאם, כלל ההחלטות שהתקבלו ופעולות האכיפה המשטרתיות שבוצעו לאחר האירוע היו בהתאם להערכת המצב באותה העת ובהתבסס על מכלול השיקולים המקצועיים הרלוונטיים. נציין כי משטרת ישראל אפשרה, ותמשיך לאפשר, לכל מוסלמי, אזרח/תושב ישראל, תייר או בעל כל היתר רלוונטי אחר, להתפלל בשטח הר הבית כחוק".

סיגל פרץ יהלומי: "עבדנו קשה. אנשים שפכו אצלנו את הלב והנשמה, ובסוף נתנו המלצות מדודות. לצערנו זה לא התקדם. אני בתחושה שבזמן הקורונה אנשים עסקו בבסיסי, ולא בהתפתחויות וביצירת מענים חדשים" יעקב בורובסקי: "יש שלבים מובנים. אתה מנסה לתקשר עם האדם עם המוגבלות בשפתו, וכל זה נעשה תחת פיקוח שאין באמת התמודדות עם מחבל מתאבד. בעבר היו ניסיונות לנצל אנשים כאלה, שיישאו חגורות נפץ"