"מי שנמצא במטבח ייחרך מהאש הציבורית, ואין שום עילה להגנה": המסר של אברי למשפחת נתניהו

ישבתי מול הטלוויזיה לראות מה נותנים. פתאום הודיעו - בחירות. לקחתי את השלט, נפרדתי ממנו לארבעה חודשים, הסברתי לו שזה לא הוא, זה אני, לא יכול לסבול יותר טרחוני בחירות, והשלכתי אותו אל מי היאור, שעל גדותיו נמצא בית האביב שלי. פגעתי בפרעה בטעות.

לא יניחו לנו עכשיו עד אוקטובר. אנשים שנדמה היה שנ עלמו לנצח ישובו לגור באולפני הפאנלים, וכל מה שישאלו אותם יהיה עם מי יישבו ואת מי יחרימו אחרי הבחירות. והם יבטיחו שלא יישבו חלילה עם זה, ובחיים לא עם ההוא, ויום אחרי הבחירות ינהלו משא ומתן עם הנין של חאג' אמין אל חוסייני. לא תודה, עבדו עלי כבר במשרד. ככל שהנסיבות יאפשרו, אני מתחייב בזאת לא לשבת עם הפרשנים וחברי הכנסת אפילו לא רגע אחד. את עמדתי כבר גיבשתי, כל השאר זה זמן מת של משחקי תודעה שקופים ונבזיים. אני גם מבטיח לא להטריח אתכם, ארבעת קוראיי, בניתוחים, הערכות, דעות ושכנועים בכל הנוגע לבחירות, אלא כשלא תהיה שום ברירה. המדור שלי לוקח על עצמו להביא מדי שבוע זוויות אחרות של הקיום הישראלי, ככל שיש כאלה עדיין. ובכל זאת, לפני שאני פורש מעיסוק בנושא, הצעה אחת עניינית לבחירות הבאות עלינו לרעה.

מה שאני רואה בעדויות בבית המשפט על ההתנהלות של ביבי בימי ראשות ממשלתו הוא חיזוק לעובדה הידועה, אך הלא מספיק מדוברת לטעמי, שכאשר מר נתניהו היה ראש ממשלה הוא שיתף באופן מלא בקבלת ההחלטות את רעייתו ואת בנו יאיר, ללא הרשאה חוקית וללא סיווג ביטחוני מתאים. ואני אומר כך - אני לא מתערב לביבי בנוגע לאיך שהמשפחה שלו מתפקדת. זה האקלים הנפשי שטוב לו? בסדר. לבריאות. אבל יש שתי הסתייגויות: קודם כל, הדרישה של נתניהו לא להתעסק במשפחה שלו היא לא לגיטימית. מי שנמצא במט בח, ייחרך מהאש הציבורית, ואין שום עילה להגנה. והעניין השני והחשוב יותר - אם זה המצב, וכמה טוב שנחשף עכשיו לפני הבחירות, יתכבד הליכוד ויריץ את בני משפחת נתניהו כשלישייה לראשות הממשלה, בשלטים, בתשדירים, בפתק ההצבעה. "הליכוד בראשות משפחת נתניהו". מספיק להח ביא את זה, למה לא להתגאות? שלטון משפחתי, מה יש? ואז, אם הליכוד ייקח בגדול, אז הכל בסדר, ונדע כולנו שעברנו משלטון דמוקרטי לשלטון מלוכני, שאנחנו בחרנו, ואין שום טענה. חי חי וקיים.

לולים

דבר נפל השבוע בלולי ישראל. עברו בכנסת התקנות שקידם שר החקלאות עודד פורר, האוסרות גידול תרנגולות מטילות בכלובים. שמחתי מאוד. מי שרואה לול סוללה שבו חיות תר נגולות בתאים קטנים שאינם מאפשרים תזוזה, יכול להגיב באחת משתי דרכים - או לאטום באופן מיידי את הלב ולח שוב "זאת בעיה שלה, מי ביקש ממנה להיות תרנגולת", או להפסיק לאכול ביצים מהלולים האלה. אני הפסקתי, ועברתי רק לביצי חופש, ביצים מתרנגולות שיכולות להסתובב, לנקר, לקשקש עם חברות. זה אינו פתרון מושלם, ואני מחכה בכיליון עיניים לביצים מלאכותיות )אוטוטו זה קורה(, שיוציאו את כל התרנגולות האומללות לפנסיה. בתקנות החדשות גם איסור נוהל "השרה כפויה", שהוא בעצם הרעבה של עשרה ימים, שמטילה על המטילות פחד מוות שבעקבותיו נושרות נוצו תיהן והן שבות להטיל בטיל. אין גבול ליצירתיות בני האדם בבואם לנצל בעלי כנף.

יש בישראל בכל רגע 12 מיליון תרנגולות בכלובים. הן יותר מאיתנו, הן הרוב במדינה, ואנחנו המיעוט השולט בהן בתנאים נוראיים. זהו האפרטהייד האמיתי המתרחש בישראל, לא זה המדומיין שמנסים לשווק בעולם כלפי ערביי ישראל. בתור אחד שמתקשה לראות את תזונתו ללא ביצים, כי חביתת חומוס לא עושה לי את זה בכלל, אני מרגיש שלכלוא בצינוק את מי שמייצרת עבורך מזון מועדף זאת כפיות טובה קשה. בכלל, אני מכיר בזה שייקח עוד זמן עד שבעלי חיים יפסיקו להיות חומר גלם בתעשיית המזון, אבל זה כבר עתיד נראה לעין שיקרה עוד בימינו, ועד אז הייתי רוצה שבעלי החיים המייצרים עבו רנו מזון, או הופכים למזון בעצמם, יקבלו לפחות מרחב מחיה, ניקיון, העשרה ואפשרות לגדל את צאצאיהם, ולו לזמן מה. לא שאני בונה על מוסריות העולם שביודעין מעסיק ילדים קטנים בתעשיות דחק שידאג לבעלי החיים, אבל לצלחת שלי נכנ

סים רק דברים שמגיעים ממקומות שבעל החיים שאחראי להם קיבל יחס הוגן, כמה שאפשר, ובוודאי לא בעלי החיים עצמם.

יש רק בעיה אחת במסיבת פתיחת הכלובים הגדולה שארג נה ועדת החינוך של הכנסת, האחראית לחוק צער בעלי חיים ,(??המ) והיא שהחוק יחול במתכונתו המלאה רק משנת ,2038 שזה בעוד 15 שנים. אבל בתור בן אדם שמקפיד על אורח חיים בריא, אני כמעט בטוח שעוד אזכה לראות בחיי את השערים נפתחים ומיליוני בעלות כנף מדדות החוצה, ממצמצות מול אור השמש ויוצאות לפתוח בחיים חדשים, בתעשיית החלב.

מלפפון

ביריד האביב המתקיים בבית הספר של הבנות מכרו כל מיני דברים נחמדים. לוכד חלומות כבר היה לי, אז רכשתי שתיל של מלפפון בדוכן של המורה לחקלאות. חמישה שקלים. הגעתי הביתה, שתלתי באדנית רחבה, באדמה טובה, שמתי סולם במבוק קטן שהמלפפון יוכל לטפס עליו, וחיכיתי. יש לי סבלנות לצמחים. אני יכול לבהות בפרי או בירק רצוף מכ שהוא פרח עד שהוא מבשיל. זה מרגיע אותי וממלא את זמני. אז ארגנתי לי כיסא ליד שיח המלפפון והמתנתי.

ולא היה צריך להמתין הרבה. חיש קל התחיל השיח לזחול, מצא את הסולם וטיפס בו. והנה הוא מוציא פרחים, צהובים ונאים, ובקצה כל פרח מלפפון קטן. התמלאתי שמחה ותק ווה. הנה אני מגדל את מזוני ומזון משפחתי לבדי, אין צורך לחזר אחר ירקנים שישמרו לי בצד מלפפון לטעמי, מאלה הקראנצ'יים, ההדוקים ולא מימיים, היפים לסלט ולסתם נש נוש. בדמיוני משאיות חונות מול ביתי, ואני מעמיס ארגזי מל פפונים שעליהם הסמל המסחרי של מלפפוני גלעד, ולקוחות בכל הארץ ממתינים ליד הירקן למשאית שתגיע.

אבל המציאות, כרגיל, טפחה על פניי. המלפפון הקטן פתאום הצהיב, וימות. וגם זה שצמח אחריו - הנה פרח, הנה עוָּבּר מלפפון - אוי, הפלה. והשיח הולך וגדל, כובש הרים ועמקים במרפסת שלי, עליו בשרניים, גבעוליו עבים, ופירותיו לא מבשילים אלא נובלים ונושרים.

פניתי למורה לחקלאות שמכר לי במרמה את השתיל. אמר לי - אההה! אתה לא מאביק את הפרחים! משבר הדבורים העולמי נותן אותותיו בשיח שלך, ועליך ליטול מכחול דק ולהאביק את הפרח, אחרת לא יבשיל הפרי. טוב, זמני בידיי זמנית, אז לקחתי במשיכה מכחול מקופסת המכחולים של הבנות והתחלתי להאביק. בכל בוקר אני קם עם הזריחה, יוצא, רואה אם יש פרח חדש, נוגע באבקניו בעדינות במכחול ומ תפלל שהוא לא מרגיש שאני לא דבורה. אני גם מזמזם קצת, שהאשליה תהיה מלאה.

וככה, ממגיש בטלוויזיה נהייתי בחודש אחד למאביק מל פפונים. כל מקצוע מכבד את בעליו, ובוודאי מקצוע הדורש רמה כה גבוהה של מקצועיות והתמדה. בינתיים אף מלפפון לא יצא לי מזה, ייקח זמן אני מניח, אבל בינתיים אני מגלה את הקסם של להפרות במכחולי מלפפונים. חוויה כמעט אינטימית. אז אם גם המלפפון שלך קטן ויבש - קצת מכחול מלמעלה, וזה יסתדר. מילה של המורה לחקלאות.