כיוצר וכאיש חינוך,

תמיד האמנתי שאמנות יכולה גם לשנות את העולם ולחנך את האנושות. הרבה מחבריי האמנים לא אהבו את משא האחריות הזה, ובצדק. אמנים ואמניות הם לרוב רוח חופשייה שלא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. לאורך הש נים הבנתי שההתנגדות לאמנות כחינוך נובעת מתפיסת מודל החינוך הכפייתי. כלומר, שתוק, שלב ידיים, ותעשה מה שאנחנו אומרים לך. אלא שחינוך משמעותי הוא ההפך המוחלט. חינוך הוא לצעוק או לשתוק, לפרוס ידיים או לשלב, להכיר ולחוות את כל האפשרויות ובסופו של דבר לעשות את מה שנכון לך מתוך בחירה, ולא מתוך כפייה.

ככל שיצרתי יותר, הבנתי שאמנות, כמו אהבה, היא בסך הכל אנרגיה שעוברת מהיוצר אל היצירה וממנה לצופים, גם בלי מילים. לכן אמנים אינם מקבלים שכר על עבודתם, אלא על החזון שהם מציגים לצופים. חזון המאפשר לצופים לחוות חוויות ורעיונות אחרים שאינם מילוליים דווקא. שכן במיטבה, אמנות משמעותית היא מעבר לכל הפריטים המרכיבים אותה. היא מעבר למילות ולצ לילי השיר, היא מעבר לנעלי המחול, והיא מעבר לכל צבעי הציור.

רק כך, דרך החוויה החושית, אנו מסוגלים להזדהות באמת עם האחרות שנשקפת מתוך יצירה אמנותית, או לזהות את עצמנו בתוכה - כאחרים. כך יכולתי לחוש בשירים של ברוס ספרינג סטין או בוב מארלי, למשל, את חייהם של אנשים ששונים ממני מהותית. כך יכולתי להבין את המורכבויות שהם חווים בעולמם ואת אתגרי החיים שעימם הם התמודדו. כך יכולתי למצוא את המשותף לנו כבני אדם ולשתף את העולם בחוויותיי ובפיסות מחיי, במילים ובצלילים, ובעיקר בפלא שנוצר בין אות לאות ובין תו לתו.

כל מי שאי פעם נקלע לוויכוח פוליטי יודע שלרוב אין בו שום תועלת. לא משנה עוצמת הצעקות ההדדיות, שכן הדעות משוטטות בקומות אחרות של אותו הבניין ומתקשות לשמוע שיש משהו אחר פרט להד של עצמן. במיטבה, אמנות היא גרם המדרגות שמאפשר לנו לעבור בין קומות הדעות המגובשות מדי, ולבחון מחדש את עמדות היסוד שלנו ביחס לדברים שהוטבעו בנו במהלך החינוך הפורמלי והלא פורמלי שלנו - אם זה בבית, בבית הספר או בטלוויזיה.

לכן אמנות גדולה ומשמעותית באמת, לא יכולה להסתכם בשורת הקומוניקט לעיתונות - ״הצגה זו עוסקת בכיבוש״, שכן אמנות טובה מאפשרת לצופיה לחוות משהו, הרבה לפני, אחרי ומעל, שאף על פי שאינו מובן כלל, ניתן להבין אותו כליל. לכן אין דבר משעמם יותר מיצירה שאתה יודע מראש מה היא חוש בת, איך היא מרגישה ובאילו ערכים היא רוצה לשכנע אותך. שכן אמנות כזו היא בפירוש חוויה חינוכית של ״שתוק, שלב ידיים ותעשה מה שאנחנו אומרים לך״.

השבוע בוטלה ההצגה

״אינסטינקט בסיסי״ שהיתה אמורה לעלות בתיאטרון הפרינג׳ בבאר שבע. אם תרצו, תוכלו לראות בזה עוד סימן להפיכת העיר למטרופולין, שכן בעבר דב רים כאלו היו בבחינת ״פקקים וביטולים עלייך תל אביב״. על פי הפרסום של יוצרות ההצגה, המנהל האמנותי של תיאטרון הפרינג׳ ביטל את קיום המופע שכן הוא לא רצה את כל הרעש שעוררה. לפי התקציר, ההצגה מתבססת על עדויות של חיילות ששירתו בשטחים, חלק מארגון שוברות שתיקה. הבעיה העיקרית שלי עם ההצגה ״אינסטינקט בסיסי״ היא שלא יכולתי לצפות בה השבוע בתיאטרון הפרינג׳ בב"ש. הסיבה: הרעש האוטומטי שנוצר בכל פעם שמישהו חש שאיזו יצירת אמנות מדגדגת לו בעצם הפרסום.

בקליפים של ההצגה שראיתי ביוטיוב, ראיתי שחקניות עם מדי צבא ורודים, ושירי ״כמופופ״ סטייל נועה קירל בשם ״סורי על הכיבוש״ ולחישות פזיזות של ״שישים ושבע, שבע, שבע״. אם הייתי צריך לחלץ מ״אינסטינקט בסיסי״ איזו אמירה חדשה, הייתי מתמקד בתחושה שהשמאל התייאש כליל מלדבר על הכיבוש, ולכן הוא מעדיף לענטז עליו בקטע אירוני מודע לעצמו, זה לא ממש מזיז לשום דבר, אבל זה בטח יותר כיף.

ממה שראיתי ניתן להסיק שהמסר די בנאלי: כיבוש = רע, המ תנגדים = טובים, צודקים והכי מגניבים. וזהו. אבל מה עם המור כבות שהובילה למצב הזה? והאם ההצגה מציעה משהו חדש חוץ מרפליקת ״נצא מהשטחים, וכל בעיות העולם ייעלמו״? מודה, את זה לא מצאתי במה שראיתי. אם יש חידוש בהצגה הוא מצוי בהבנה שגם אמני פרינג׳, היוצרים בשוליים ולא מחויבים לכסף ממסדי, אפילו הם לא מנסים לאתגר את הקהל ביחס למצב ביהודה ושומרון, אלא מתחפרים מעבר לנהר האיילון עם כל קלישאות ה״פויוש כיבוש וביוש יו״ש״ בעיקר כדי לקושש כמה מחיאות כפיים לא משכנעות של המשוכנעים ממילא.

עכשיו כשכל זה נאמר, ברצוני להתנצל בפני יוצרות ההצגה. שכן את כל הביקורת שלי אני מבסס כאמור רק על סמך שני קליפים שראיתי ביוטיוב, וזו ממש לא דרך רצינית לשפוט הצגה או כל דבר. הדרך הנכונה היתה לראות אותה בתיאטרון הפרינג׳ בבאר שבע.

אלא שכאן נכנס לתמונה שי גליק, מנכ״ל "בצלמו". גליק ללא ספק מתבזבז כמנכ״ל, שכן הוא הוכיח שהוא היחצ״ן הכי טוב בארץ. הרעש וההייפ שיצרו גליק וחבר מרעיו, גרמו להרבה מאוד אנשים שכלל לא היו מודעים או נחשפים ל״אינסטינקט בסיסי״, לרצות ולראות במה מדובר.

אני בספק אם גליק או מישהו מטעמו ראו את ההצגה. נראה שמבחינתם מספיק שההצגה מדברת על ״אכיבוש״ והיא איכשהו קשורה ל"שוברים שתיקה", כדי שתיצלב על הגיליוטינה. אלמלא הרעש שנוצר סביב ההצגה סביר להניח שההצגה היתה מגיעה לבאר שבע או לכל מקום אחר בארץ, מוצגת בפני כמה משוכנעים ותו לא. אלא שגליק, כמו גם לא מעט יוצרים ויוצרות, משתייך לשוחרי האמנות הבינארית, מהסוג שאומר מה השורה הסופית בחשבון עוד בטרם הוגשו המנות לשולחן.

מי שמצנזר אמנות

בכזה להט, נידון להפוך אותה ללהיט. עובדה, הנה אנחנו מדברים על הצגה שרובכם לא שמע עליה ולא היה שומע עליה אלמלא הפסילה.

אינני מיתמם. יש יצירות שמתפקדות כפרסומות של אג׳נדות רצחניות, המכילות הסתה ושקרים, שכל תפקידן להרוס ולהשמיד. ועד כמה שאני מאמין ברוח האדם, לא הייתי מזמין את מחוללי דאעש לפסטיבל כרמיאל למחול. אבל תגובה אוטומטית לכל דבר שמריח מ״הכיבוש״ תיגמר בסופו של דבר בחרם גם על כרוב כבוש. שכן יותר משהוא מעיד על כוח תרבות הביטול, הביטול הזה מעיד על שבריריות הביטחון בצדקת דרכם של הפוסלים. מי שבטוח בצדקת דרכו, לא מפחד ממי שמציג את הדברים אחרת. ומי שמאמין בתרבות ביטולית, אינו מאמין באמנות, כי אם במ חנות חינוך. יתרה מזו, חזקה על פסילה שכזו שתשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. שכן תרבות הביטול בונה סביבה חומות גבוהות ומסתגרות. חומות מהסוג שיעירו ויעוררו את הסקרנות לראות ולדעת מה יש מעבר לחומה.

מי שהופך כל אמנות לשאלת בעד או נגד, נועד להישאר בצד המובס של ההיסטוריה. תעשו סיאנס ודברו עם גבלס, סטאלין, מאו דזה דונג ואינספור קומיסרים אחרים שחשבו שניתן לחנך את רוח האדם באמצעות מיטת סדום אמנותית, אך בראייה היסטורית כשלו כליל. הסיבות לכך פשוטות. אמנות גדולה ומשמעותית לא תיכשל בשום בדיקת פוליגרף, וגם מיטב חוקרי השב״כ לא ישברו אותה. תקשיבו לוולדימיר ויסוצקי, ויקטור צוי, ז׳ואן מנואל סראט, ויקטור חרה, מאיר אריאל וג׳ון לנון - יוצרים ענקיים שהצליחו לחנך מיליארדים באמצעות יצירתם. חלקם גם שילמו בחייהם בשל יצירתם. אלא שזה לא עצר את היצירה שלהם. כל עוד יש עין שרואה, אוזן שמקשיבה, לב שמרגיש ומוח שחושב, היצירה תמשיך ותתקיים בחייהם של בני אדם ובנות חווה באשר הם.