מה היה קורה אם מעצבים בני עדות המזרח היו שותפים לעיצוב האתוס הציוני בראשיתו? איך היו נראים הדגל, מגילת העצמאות, המנורה? ● אמנים נענו לאתגר, ויצרו עבודות שקוראות תיגר על סמלי המדינה ● "בכרזות מראשית הציונות ראינו רק גיבורים בהירים ושריריים" ● האמנית נבו ארן ללזר: "הוספתי חלקים חסרים ולא מחקתי את הקיימים; כך ניתן לייצר כור היתוך, כזה שלפני שמבשלים אותו, מוסיפים לו את כל המרכיבים"

מה היה קורה אילו מוקדי הכוח המובילים של העליות הראשונות לארץ היו של היהודים מארצות ערב? איך היה נשמע ההמנון, למשל? באיזה סולם הוא היה מולחן? מי היה המשורר הלאומי שלנו? האם היינו רוקדים הורה? אילו הצגות היו מועלות בתיאטרון המטאטא, האם היתה פרשת ילדי תימן, האם היתה גזענות בארץ ומאיזה כיוון? איך היו נקראים הרחובות? הערים? מה היה מו פיע על השטרות?

מה היה קורה אם מעצבים בני עדות המזרח היו שו תפים לעיצוב האתוס הציוני בראשיתו? איך היו נראים הדגל, מגילת העצמאות, המנורה? שני יזמי תרבות צעירים הציגו שאלה זו כבריף שהצית את דמיונם של עשרה אמנים, המציגים בתערוכה חדשה בשם "מסור תית ודמוקרטית", שלאחר שהציגה בירוחם ובטבריה, הגיעה בימים אלו ל"בית הצעירים ורדיאל "17 שבש כונת התקווה בתל אביב.

התערוכה היא שיתוף פעולה בין תנועת "תור הזהב", שאותה הקים הפעיל החברתי אופיר טובול ב ,2015 לבין "הבזאר", פלטפורמה המשלבת בין עיצוב למסורתיות, שהוקמה ע"י הדר ממרוד ובן זוגה חניאל אלמקייס. השניים מספרים על התהליך שהתניע את התערוכה: "השאלה הזאת סקרנה אותנו. בכלל, בבזאר אנחנו מת עסקים הרבה בעיצוב של המסורתיות, למשל היה לנו פרויקט של עיצוב דיוקנאות של צדיקים, ופרויקט אחר של שנות טובות. כהכנה לפרויקט הזה, לפני שהתחלנו ליצור, נפגשו כל האמנים שעובדים איתנו בנווה שאנן, ועשו סיור בתחנה המרכזית הישנה בעקבות תעשיית הקסטות שפעלה במקום בשנות ה .80 דיברנו גם על האופן שבו הציונות עיצבה את עצמה, וניתחנו כרזות נוסטלגיות מראשית הציונות. ראינו שמי שמופיע בכר זות האלה הוא תמיד בהיר, צעיר ושרירי, מבוסס על מרד בדור הישן, כמו שאומר האינטרנציונל 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. לעומת זאת, הציונות של עדות המזרח היא לא מהפכנית אלא המשכית, והיא נעדרת מכרזות אלו", מסבירה ממרוד.

"השבטיות חסרה לי"

אכן, העולים מאירופה התנתקו באבחה מהגלותיות החונקת של השטעטל. היתה זו תנועה צעירה, שחבריה - שחלקם הגדול הושפע רבות מהסוציאליזם הגואה של תחילת המאה שעברה - השאירו הכל מאחור, והקימו על חורבות העולם הישן כור היתוך של יהדות השרירים.

לעומתם, הציונות של יהדות המזרח היא המשכית. היא לא מושתתת על מרד, אלא רואה בעלייה לארץ אירוע שיא, קתרזיס של אלפיים שנות חלום. העולם הציוני שלהם לא שייך לצעירים, אלא למשפחה כולה.

ובאמת, בניגוד לצעירים השריריים בכרזות המוכרות לנו, בתערוכה מככבים הרבה מבוגרים ואפילו קשישים, והם המרכז. אחת מהעבודות האלה היא עבודתה של ענת פרז, "צל"ש לסבתא": בפינת החדר מוצבות זו לצד זו שתי תמונות של נשים מבוגרות בשחור לבן בגודל זהה: באחת - גולדה מאיר, ובשנייה סבתא טרנג'ה )אתרוג בתימנית(, סבתה של פרז. על כל תמונה שלושה עיטורי גבורה שעיצבה האמנית. אין כאן התרסה, כפי שאולי ניתן היה לחשוב, אלא אהבה גדולה: "שתי הנשים האלו מאוד שונות, כביכול, אבל בעצם מדובר בשתי נשים מאוד חזקות. יש משפט במשפחה שלי שטוען שסבתא שלי היתה אישה כל כך חזקה וחכמה, שהיא היתה יכו לה להיות המלכה אליזבת או גולדה, וזה נכון. אם היא היתה חיה בנסיבות אחרות, בתקופה אחרת עם השכלה אחרת, היא היתה יכולה לנהל את המדינה".

לא אמרת "ממוצא אחר".

"כי זה לא רלוונטי. ברור הרי שאין יכולת שונה בגלל העדות, אלא רק בתפיסה של החברה אותן. גם היום יש מזה קצת, אנחנו עדיין לא בשלים לזה שסבתא שלי או סבתות תימניות אחרות ינהלו את המדינה", אומרת ענת ,(47) נשואה+4, גרה במשמר איילון, אמנית. למ רות כובד הדברים, הם נאמרים בנעימות, בחיוך, מתוך תקווה שדברים ישתנו.

העיטורים שיצרה ענת מדויקים מאוד: לסבתה העני קה את "עיטור העלייה" שנראה קצת כמו שטיח, מחווה למרבד הקסמים, ומתחתיו תזכורת לנשר של העלייה האתיופית. היא מסבירה שחלקן של העליות מהמזרח נפקד מהאתוס הציוני, למרות האידיאליזם שהניע את העולים וההקרבה הגדולה שלהם בדרך ובארץ. הם נפק דים גם מספרי ההיסטוריה, שבהם מולכים יפי הבלורית הבהירים, גם אחרי המהפכה שעשה בנט כשר החינוך. העיטור השני שהוענק לטרנג'ה הוא עיטור המסורת, צרוף בסגנון המשלב צורפות מרוקאית עם פיליגרן תי מני, ובו לוחות הברית שמאחוריהם מגילת העצמאות, בבחינת שילוב בין עם ישראל ותורת ישראל.

העיטור השלישי שוכפל והוענק לשתי הנשים כדי לסמל את המשותף ביניהן. עיטור זה נראה כמו פסים צבעוניים של סמלי מלחמות ומתחתיהם המנורה. למ רות האזכור המלחמתי, אין כאן אמירה מיליטנטית. "אי אפשר להתכחש לזה שהם הגיעו לארץ רווית מלחמות. זה לא אידיאל, זה מה שיש".

גם לראשת הממשלה לשעבר העניקה פרז עיטורים מוקפדים. בראשון לא הצליחה האמנית להתאפק ועק צה: בעיטור זה מופיעה המילה "נחמדים", שזה, כזכור, חלק מאיך שראשת הממשלה סיכמה את הפגישה עם הפנתרים השחורים, ומתחתיה עיטור של דמות פנתר. בשני, מטבע ובו דמותה של סבתא טרנג'ה. "מאז קום המדינה לא הופיעה דמות מזרחית על אף אחד מסמלי השלטון, חוץ מהרמב"ם שהופיע פעם על שטר. אז שמתי את סבתא שלי, כדי למלא את החלל הזה".

ענת, כמו רבים מהאמנים המציגים בתערוכה, לא הרגישה גזענות בוטה על בשרה, אולי רק בסאב טקסט, בזרם תחתי שקט. "בגיל שלוש עברנו מראש העין לק דומים שבשומרון. יצאנו מהשבטיות התימנית למקום לכאורה כלל ישראלי. בחיים אף אחד לא אמר לי 'את שחורה - לכי'. אבל לקח לי שנים להבין כמה אני לא יודעת על התרבות שאני באה ממנה, ואני לא יודעת על התרבות הזאת כי מצד אחד לא הייתי מוקפת בה ומצד שני גם לא קיבלתי אותה בצינורות המקובלים, לא דרך המוזיקה ברדיו, לא בבית הספר או בתנועה. רק כשהתבגרתי באמת שאלתי את עצמי, רגע, מאיפה באתי? תמיד אמרתי לעצמי שכלום לא חסר לי, אבל היום אני מגלה שחסר לי הרבה מהשבטיות הזאת, מהקול הזה. אבל היום אני מפצה על זה, הילדים שלי מקבלים בבית מהכל, לומדים לא להתבייש ויודעים מאיפה הם באים. מי שיודע מאיפה הוא בא - יודע לאן הוא הולך".

יום זיכרון אלטרנטיבי

"נזכרנו בשתי ה וּבּ ס וֹ תשסבתא היתה דופקת לנו לפני שיצאנו מהבית, מברכת או מדליקה נר לפני איזה אירוע משמעותי, ורצינו לשלב את הברכות האלה במסמכים של המדינה. אז יצרנו חותמות שאיתן יחתמו על מסמ כים אלה", מסבירים האמנים מתי מונחם וצפנת כהן. על השולחן מוצגות חותמות ולידן שלושה מסמכים שראוי היה, לדעת האמנים, שייחתמו גם איתן. למשל, להסכם השלום עם מצרים, צריך היה להוסיף חותמת עם הפסוק "בקש שלום ורדפהו". למכתבים של בן גוריון נוספה חותמת ועליה ברכת הדרך לכנסת ישראל, וחותמת נוספת לקיבוץ גלויות. עיצוב החותמות שואב אלמנ טים מבתי כנסת מרוקאיים, בקווים מודרניים ונקיים.

״את ניסיון שכתוב ההיסטוריה שלי ביקשתי לעשות על ידי הוספה של החלקים החסרים, ולא על ידי מחיקה של הקיימים. רק כך, לתפיסתי, ניתן לייצר כור היתוך אמיתי, כזה שלפני שמבשלים אותו, מוסיפים אליו את כל המרכיבים. המצאתי פונט שקראתי לו 'חצי חצי', שחציו התחתון אותיות מסורתיות אשכנזיות, והעליון קליגרפיה ערבית. מעין כור היתוך של אותיות״, הס בירה המעצבת נבו ארן ללזר. על הקיר תלויות דוג מאות מהטקסט החדש, ולידן עיצבה נבו כרזות מתקופת הצנע, כתובות בגופן לעיל, כשרשימות המזון החוד שיות הומרו לכאלה שמתאימות גם לציבור המזרחי. מובן שהיא לא שכחה ברשימה של חודש ניסן להוסיף בקבוק אקונומיקה, כי מנקים לפסח ואיך אפשר אחרת. ליד העבודות הטקסטואליות מציגה האמנית פרשנות לדגל המדינה, ובו המגן דוד המוכר לאחר שהאמנית האריכה את הפסים שלו עד גבול הדף. "כך יש תחושה של משהו המשכי, במקום שיהיה לבד בתוך כל הריק", היא מסבירה ומחייכת.

עבודה מצמררת אחת היא של בת אל בן חורין. הקהל הצופה בה מתבונן בשקט. החיוך הקליל והקריצה המת לווים לחלק גדול מהעבודות בתערוכה - נמחקים, הבטן מתכווצת. על הכרזה מופיעה אם תימנייה מניפה צללית של תינוק. "ניסיתי לחשוב איך המציאות היתה נראית לו היתה הכרה באירועים היסטוריים, כמו פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן", מסבירה בן חורין.

"דמיינתי מציאות שבה מדינת ישראל מסכימה לעצב נרטיב חדש, ממלכתי, שמודה בטעויות ומנסה לייצר תיקון וריפוי אמיתי. מציאות שבה עוולות העבר זוכות

אופיר טובול: "לפי המודל התנ"כי, המזרחי הוא שבט וגם האשכנזי, ולכל אחד הייחוד שלו. זו גישה הפוכה מזו של כור ההיתוך, שהתאימה לאשכנזים שרצו למחוק את הגלות. למזרחים לא היה מניע כזה"

ענת פרז הציבה זה לצד זה צילומים של גולדה מאיר ושל סבתה, כשעל כל תמונה תלויים עיטורי גבורה. "אם סבתא שלי היתה חיה בתקופה אחרת, עם השכלה אחרת, היא היתה יכולה לנהל את המדינה"

להכרה שלמה על ידי הממסד, ובאות לידי ביטוי באופן רשמי ומונכח".

עבודתו של בן יפרח ,(37) תושב רחובות, מרצה במכ ללת מנטור, בעלי סטודיו ווילבלום לעיצוב, היא פרש נות למגילת העצמאות. האמן לא שינה מילה מהטקסט המכונן, אלא רק את האופן שבו הוא כתוב: הוא קיבל לידיו טקסטים של רבי יוסף משאש, אחד מגדולי רבני מרוקו, ובנה מהם פונט שאיתו כתב את המגילה. "כש למדנו לכתוב בבית הספר, למדנו סוג אחד של דפוס, אבל אופן הכתיבה המזרחי נדחק לשוליים", מסביר יפרח.

במקום החתימות מופיעה המנורה, אבל גם היא קו רצת למזרחיות, כי היא מצוירת ע"י טקסט של פרק תהילים, כפי שמופיע בבתי כנסת של עדות המזרח. גם את הפורמט הארוך שינה יפרח, והדפיס את המגילה בטורים צרים זה לצד זה, כפי שמופיע בספרי תורה.

יפרח קיבל השראה לעבודה אחרת המוצגת בתערוכה מהסיור המקדים בתחנה המרכזית. הוא ניסה לדמיין מה היה קורה לו המציאות היתה הפוכה, ולאמנים המזרחים היה תקציב בעוד לאשכנזים - פחות. הוא עיצב שני תקליטים ושתי קסטות, אבל בניגוד למציאות, הפעם התקליטים הם של זוהר ארגוב ואהובה עוזרי ואילו הק סטות - של אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין. "נוצר פה איזה משחק שגם מעלה חיוך וגם גורם לצרימה. בסוף, בדיעבד, יש איזשהו חן באופן שבו הופצו הקלטות בצו רה של האקינג, ואולי לא היינו נחתמים חתימה רגשית כזאת אם הן לא היו נעשות ככה, אז הכל לטובה, אבל עניין אותנו לשחק את המשחק".

תהליך הריפוי הושלם?

אופיר טובול ,(37) יזם תרבות, פעיל חברתי, סופר ומרצה, הוא אחד מהעומדים מאחורי תערוכה זו ומי זמים אחרים שמטרתם לקדם את מורשת יהדות צפון אפריקה והמזה"ת ואת המסורתיות בישראל. הוא זה שהקים ב 2015 את תנועת "תור הזהב", שבהגדרתה היא ציונית וספרדית. מאוחר יותר יסביר שההגדרה היא קונטרה לשני הצדדים: מחד, מוסיפה ציונות לשיח המזרחי שהיה אדיש או פוסט ציוני, ומאידך באה לתקן את השיח הציוני שהתייחס רק לסוציאליזם ולציונות האירופית, ולא נתן את המקום הנכון והראוי לספר דים, שלדבריו, הם אלו ששמו את התשתית לציונות כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

"המטרה שלי בחיים היא ללכת ממקום למקום ול ספר את הסיפור", מסביר טובול. "כנער חשבתי שת רבות מזרחית שווה פרימיטיביות. לקח הרבה זמן עד שהפכתי להיות גאה בה. גם כאן, בתערוכה הזאת, אני מדבר על איך היה יכול להיות הסיפור הישראלי כסי פור של כולנו".

יש בהתעסקות הזאת משהו מפלג. הרי השיח והשד העדתי גווע מזמן. למה להעלות אותו שוב?

"אני לא חושב שאני חוזר אליו בשביל הפילוג או בשביל להתריס", עונה יפרח. "זאת באמת שאלה אם אנחנו עדיין שם. לסטודיו שלי קראתי ווילבלום כי זה תרגום של שם המשפחה שלי, יפרח. ווילבלום - מוכר. יפרח פחות", הוא אומר וצוחק. "אני בעצמי משחק בין מזרח למערב, בין חילוני למסורתי. צריך מדי פעם לע צור ולשאול איפה אנחנו נמצאים, ואם תהליך הריפוי הושלם. זאת התבוננות בריאה, ביקורת זה בריא".

אז איפה אנחנו נמצאים?

"הייתי רוצה להאמין שאנחנו במקום טוב יותר. מדי פעם עולות לכותרות הבעיות, הקשיים, ההיתקלויות. זה המקום לשאול אם הכותרות הן העיקר או השוליים, אם הן מאפיינות את המציאות ככלל או את היוצא מן הכלל. אני יליד ,'84 דור ,Y אז אני על הגבול. אני משער שהיו מקומות שבהם הופליתי לרעה, אני חושש שלא התקבלתי לעבודות מסוימות בגלל שאני יפרח. יש לי חברים שבגלל זה החליפו את שם המשפחה שלהם למשהו ישראלי יותר, פחות מזרחי. אנחנו עדיין קצת על המתרס אבל ברור לי שהבת שלי כבר לא תצטרך לסבול מזה שהיא יפרח".

טובול מתעקש שבתערוכה הזאת, כמו ברבים מהדב רים שבהם הוא עוסק, אין אלמנט מפריד ומתסיס אלא ההפך, "אנחנו סוכנים של איחוד ואהבה" הוא אומר בחיוך. "מי שרוצה להפוך אותנו לאחד וליצור אחידות בין כל חלקי העם הוא זה שיוצר את הפילוג הכי גדול. אבל כשאנחנו הולכים למודל התנ"כי של שבטי יש ראל, שהמזרחי הוא שבט והאשכנזי הוא שבט, ולכל אחד הייחודיות שלו, התרומה שלו לכלל - אנחנו מקדמים את כל החברה. זו גישה הפוכה מזו של כור ההיתוך, שהתאימה לאשכנזים שרצו למחוק את מה שהיה להם בגלות. למזרחים לא היה מניע כזה".

יפרח מספר שאביו גדל בדימונה. "בגיל 13 אחותו לקחה אותו לקיבוץ בארי ואמרה לו: 'אם לא תצא מדי מונה לא ייצא ממך כלום' ודאגה שייקלט שם, בקיבוץ. אז ישראל יפרח הפך להיות חבר קיבוץ, חומץ בן יין. הוא היה חוזר יחף עם ג'ינס קרוע לדימונה, ונראה כמו סולן להקת רוק. אבא שלי נפטר כסמנכ"ל מעבר אלנבי שהרוויח יפה מאוד. הוא כנראה לא היה מרוויח ככה אם היה נשאר בדימונה. אבל משהו מדימונה נשאר בו, שזה בית הכנסת, החגים והמסורתיות, והוא העביר את אלה הלאה, אלינו, ילדיו. המסורתיות הזאת תמיד היתה שם ותמיד תהיה חלק ממני, למרות שאני חילוני לחלוטין".

מהאולפנה לגלגלצ

התערוכה לא עוסקת רק באמנות ויזואלית. לאחר סיור בה והסברים מהאמנים, עלו האורחים אל גג המ בנה, ומול אורות העיר שמעו את לבנת בן חמו, מוזי קאית, זמרת ושדרנית בגל"צ, מבצעת משיריה ומספרת את סיפורה של המוזיקה הישראלית בת זמננו, מההיבט המסורתי מזרחי. היא מתחילה את הסיפור דווקא מע צמה, כשהלכה לאודישנים של "כוכב נולד" כשעוד היתה בת אולפנה מאשדוד. "בבית שלי לא היתה שום בעיה עם שירת נשים. בהרבה בתים מרוקאיים זה היה דבר מקובל, ואפילו סבא שלי שהתלבש כחרדי, היה מגיע להופעות שלי ומוחא כפיים. אבל כשהאודישן שודר, זימנו את אבא שלי לחדר המנהל ואיימו להעיף אותי מהאולפנה אם לא אחתום על מסמך שאני לא אעשה מוזיקה עד גיל .18 שיקרתי וחתמתי, אבל בכל הופעה התפללתי שלא תהיה שם מורה מהאולפנה".

היא מעידה שכילדה, לא היתה מאזינה לתחנה שבה שירתה כי הרגישה זרות מול הפלייליסט הנבחר. מאוחר יותר, כשתהיה חלק מוועדת הפלייליסט שבוחרת את השירים שישודרו בתחנה הפופולרית ביותר בארץ, תרגיש שליחות לפתוח את שורות המיינסטרים היש ראלי, ולהוסיף לפס הקול שלנו את הקול הנעדר, זה המזרחי וזה הדתי. המניע לכך דומה במקצת לרעיון של טובול על תורת השבטים.

בן חמו טוענת שדרך פתיחת השורות והכללה של זרמים נוספים, ניתן לחבר עוד קבוצות בעם למקום הזה כדי שיראו בו בית, וזה מה שירתום אותם לרצות להיות חלק. כשהיא מדברת על המודרים מהמיינסטרים המלאכותי הזה, יש לה רשימה ארוכה שאינה כוללת רק את יהדות המזרח, אלא את הפריפריה הגיאוגרפית תרבותית פוליטית דתית כולה.

היא אופטימית. בניתוח שלה, הכניסה של יוצרים אמוניים לפס הקול הישראלי היא הצלחה מסחררת. "בזמן שאנחנו כאן, חנן בן ארי סוגר ערב רביעי ברצף בקיסריה ולא בפעם הראשונה. נכון, זה לקח זמן ומא מץ, אבל זה מה שקורה. גל הפיוט התחיל בשירו של עובדיה חממה 'אנא בכוח' והמשיך עם סדרת אמנים מוכרים שהתחילו לשיר יהדות, כמו אהוד בנאי, אתי אנקרי, שולי רנד וברי סחרוף. אבל כל אלה אמנים אהובים שהצליחו לפני שהם הביאו את היהדות לרדיו. אבל דתיים מבית? עם טקסטים אישיים ולא רק כאלה מן המקורות? זה לא קרה עד ישי ריבו וחנן בן ארי, והייתי שם, מאחורי הקלעים, כשזה קרה. זה לא רק אני, זה מגוון של מגמות חברתיות שאפשרו ומאפשרות למוזיקה הזאת להישמע. אבל צריך לדפוק על השולחן ולהרים את הקול ולהיאבק, לכן זה מאוד חשוב שיהיו מגוון אנשים בגופים משפיעים".

בן חמו אומרת שגם אחרי הפריצה היו עורכים שני סו למנן את ההשמעות של בן ארי וריבו. "היו אנשים שבעיניהם זה בלתי אפשרי שיהיו שני אנשים עם כיפה במצעד". למרות האופטימיות, היא יודעת שהמהפכה לא הושלמה. "המזרחים נכנסים לפלייליסט בקטע מאוד פופי ולא כהארד קור מזרחי. יש עוד דרך לעשות, אבל אנחנו הולכים בה".

בת אל בן חורין: "דמיינתי מציאות שבה ישראל מסכימה לעצב נרטיב חדש, ממלכתי, שמודה בטעויות ומנסה לייצר תיקון אמיתי. מציאות שבה עוולות העבר זוכות להכרה שלמה על ידי הממסד"

לבנת בן חמו: "אהוד בנאי וברי סחרוף הצליחו לפני שהם הביאו את היהדות לרדיו. אבל דתיים מבית? עם טקסטים אישיים ולא רק כאלה מן המקורות? זה לא קרה עד ישי ריבו וחנן בן ארי"