עיתון ישראל היום

צריך ברית חדשה סביב החינוך, מישהו שיאמר שהמערכת חשובה לו"

עדי רובינשטיין

השביתה השבוע, רגע לפני סיום שנת הלימודים, חשפה שוב את חולשת המערכת האחראית לילדינו ● כינסנו שלושה בכירים באגפי החינוך העירוניים כדי לשמוע על הליקויים: "צריך לשבור הכל ולבנות מהבסיס משהו שונה" ● על הלימודים בקורונה: "זו היתה כמו בשורה, אבל כשחזרנו כלום לא השתנה" ● ועל האמונה ביכולתם לעשות את זה טוב יותר מהמדינה: "הרשויות המקומיות רואות את כל התמונה"

השבוע נערכו השיבוצים בגנים ובבתי הספר לקראת שנת הלימודים הבאה. לכאורה הליך פורמלי, אבל עבור ראשי החינוך ברשויות המקומיות זה הזמן שבו הם יוצאים לרגע מהאלמוניות ומהעבודה האפורה ולא מוערכת דיה, כאשר מיטב מקומבני ארצנו, בוחשיה, מקורביה וסלבריטאיה, שולחים אליהם הודעה או אפילו מתקשרים לבקש אולי, אם אפשר, שיבוץ כזה או אחר שייטיב עם ילדיהם.

אבל עבור האנשים שפגשנו במהלך הכנת הכתבה הזאת, אלו הם באמת מים מתחת לגשר. בשבוע שבו שוב נפלה כאן ממשלה ואיתה כל תוכנית אופציונלית לעתיד, נראית שנת הלימודים הבאה כמו האתגר הכי גדול עבורם מאז החליטו להקדיש את חייהם לחינוך. שיבוץ לגן כזה או אחר הוא כסף קטן לעומת מערכת חינוך שמגששת את עצמה לדעת, בתוך מדינה שהולכת למערכת בחירות בפעם החמישית בשלוש שנים.

שירלי רימון ברכה, ראש מינהל חינוך בעיריית תל אביב יפו; שלומי דהן, מנהל אגף חינוך בעיריית חדרה; ואלי מאירי, ראש אגף החינוך בעירית טבריה, התכנסו השבוע עבורנו כדי לשוחח על המצב הנוכחי של החינוך בישראל. הם ותיקים במערכת, רגע לפני הקורונה חשבו שהרע עוד לפנינו, אבל דווקא המגיפה העניקה להם אפשרות אדירה לשינוי, לטענתם.

השנתיים של המגיפה היו אמנם מאתגרות, אבל

אלי: "יפה בן דויד עושה טעות כשהיא ממקדת את השיח רק אל העניין הכספי, כי הוא הרבה יותר מזה. זה מעורר אנטגוניזם אצל הציבור מבלי שהוא מבין לגמרי את התמונה הגדולה ואת מה שמתרחש"

החיו מחדש מערכת מיושנת ומנומנמת שלקחה את ההזדמנות בשתי ידיים. עכשיו, הם אומרים, כל זה נגמר וכולנו חזרנו למחשבה שאינה מתאימה למערכת חינוך במאה ה־12. ויש עוד משהו שיחזור על עצמו לאורך כל השיחה - זה לא הכסף, או ליתר דיוק זה לא רק הכסף. כי הכסף נמצא במערכת, ומדינת ישראל יודעת לחלק. אבל לאן הוא הולך? כיצד הוא מנוהל ואיך הרגולטור מקשה את חיי היום־יום? את התשובות, אולי, נמצא בהמשך.

אנחנו בסיומה של שנת הלימודים הראשונה שהחלה עם הקורונה והסתיימה במתכונת רגילה. כיצד אתם מסכמים אותה?

שירלי: "היו לנו כאן שנתיים וחצי שבהן הרשות המקומית היתה בגן עדן חינוכי. לימדנו בחוץ, בקפסולות, חינוך היברידי, למידה במשמרות ועוד ועוד רעיונות. היתה לנו ציפייה שהקורונה תביא את השיבוש המיוחל למערכת אחרי עשרות שנים של קיפאון מחשבתי אל מול התלמידים והמורים. השיבוש היה בשורה למערכת אבל אז חזרנו וכאילו כלום, שישה ימים בשבוע בלי יצירתיות בכיתות עמוסות, הקפסולות נעלמו וכאילו שכחו שקרה כאן משהו.

"זה היה חוסר הבנה של הדרמה שהיתה פה. ילדים בכיתה א', שליש מהחיים שלהם היה בקורונה - איך לא עצרו הכל ונתנו על זה את הדעת? איך לא מתייחסים לזה? ואז מתפלאים שהשחיקה הרבה יותר גדולה. עברנו שנה קשה מאוד במערכת".

שלומי: "יש עלייה של 30 אחוז באלימות, בנטיות האובדניות, בכל דבר שלילי שאתה יכול לחשוב עליו.

שירלי: "כשאנשי חינוך עוזבים הם קודם כל מדברים על שקט נפשי שאין לו מחיר. התלמידים, ואחר כך ההורים התובעניים, ובסוף כשעולה השאלה אם זה שווה את כל זה - ההחלטה לוותר נשמעת הגיונית"

חזרנו לרדיפה אחרי ההישגים ולא שמנו לב למערך התומך שקרס: פסיכולוגים, יועצים, סייעות. היה לנו מרחב אוטונומי מלא וחלק מהדברים הצלחנו לקבע, אבל לא את הכל. לצערי אף אחד לא עצר ואמר 'רגע, מה היה ."'?הפ

אלי: "אני חושב שאצלנו השחיקה היא עובדה מוגמרת וכוללת. אחרי שנתיים מאוד קשות למערכת עם עלייה באלימות ובשיח על אובדנות, לכולם נגמר הפתיל. פעם היית מגיע לשיחה עם הורה של תלמיד ולפעמים זה היה נגמר בפיצוץ. היום ההורה מגיע וזה מתחיל בפיצוץ ומכאן בוא נראה. כל השירות הציבורי נשחק והמחנכת היא חלק מאותו מערך שנתן את נשמתו בשנתיים האחרונות. אז מה הפלא שבאופן טבעי היא נשברה?".

לא שומעים את המנהיגים אתם מתארים תמונה עצובה, אבל זה לא שלפני הקורונה מערכת החינוך היתה מקום זוהר שהכל היה בו טוב. מה בכל זאת השתנה?

אלי: "היתה ציפייה מאוד גדולה. אני לא מחפש מי אשם, אנחנו עולם בשינוי ואנשים נבהלו מזה ורצו לחזור אל המוכר גם במערכת החינוך. זה מנגנון אנושי וכולם רצו לחזור לשגרה. אבל כשאני יושב עם הצוות החינוכי ואני שומע שזאת יוצאת לחל"ת וזה יוצא לשבתון, וההוא מפסיק ללמד כי הם נשחקו, אתה מבין שקורה פה משהו יוצא דופן. פסיכולוג מקבל 50 שקלים בשירות הציבורי, אתה חושב שאחרי מה שהוא עבר הוא רוצה להישאר במערכת? הוא מעדיף ללכת להרוויח 400 בשוק הפרטי".

שלומי: "אני משלם לפסיכולוגים 300-250 שקלים לשעה כדי שיהיו אצלי ולא יברחו. אני עושה את זה מתוך סדרי עדיפויות. אני, מבחינת גודל, בדיוק באמצע בין טבריה לתל אביב, והאתגרים שלי מזכירים את אלו של תל אביב. חזרנו לכיתות מלאות וזה בלתי אפשרי, זה ברור לכל מי שמסתכל על זה".

שירלי: "אם פסיכולוג היה מרוויח 200 שקלים לשעה, המצב היה אחרת. אבל ברור שזה לא רק עניין של כסף. זה גם קשור לכסף כמובן".

אז מצד אחד יש שביתות וכולם מדברים על כסף, מצד שני אתם אומרים שיש מספיק כסף במערכת.

אלי: "יש לי תקנים כמה שאתה רוצה, אבל אף אחד לא רוצה לבוא. אין פסיכולוגים במדינה, אין קלינאי תקשורת כבעיה אובייקטיבית. הבעיה היא לא כספית".

שלומי: "לפני שנתיים-שלוש המערכת היתה על הקצה, בשלב של התפרקות. קפצנו לתוך הקורונה ונתנו מענה, ועכשיו הלכנו אחורה והצרכים - גם הכלכליים העבודה". השתנו. הרי כל שוק העבודה משתנה בישראל בימים אלו, ותחום החינוך הוא חלק משוק

שירלי: "גם אם נעלה את המשכורת באופן גורף לכל המערכת, לאורכה ולרוחבה, זאת לא התשובה המספקת. אנחנו צריכים ברית חדשה בינינו לבין משרד החינוך. מה שהיה לא יכול להמשיך ולהיות, צריך לשנות את הכל מהתחלה ועד הסוף לכל אורך השדרה".

אתם חושבים שבצד השני, במשרד החינוך, זה שמתחלפים בו שרים כל הזמן, מישהו בכלל מבין על מה אתם מדברים?

שלומי: "אני אהיה הרבה יותר בוטה משירלי ואגיד שמבחינתי צריך לשבור ולנתץ הכל ולבנות משהו חדש לגמרי מן היסוד. אחרת, נמצא את עצמנו במצב שלא חשבנו שנהיה בו. חייבים לשבור את המערכת, אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר. גם אם ישלמו דמי שתיקה למורים עוד עשרה אחוזים - זה לא זה. אני לא יכול לגייס עובדים, וזה לא קשור להוראה אלא לדברים בסיסיים הרבה יותר: אין לי אב בית, אנשים לא רוצים לעבוד. אנחנו מדברים על פילוסופיות של חינוך ואני בסוף ניצב מול המנהלים שלי ואומר להם, אין לי את זה ואין לי את זה ברמה הכי בסיסית".

שירלי: "אין גיבוי, אין סמכויות, צריך לשנות לגמרי את היחס בין המורים להורים והפוך, ברית חדשה שבה נשמע מישהו שאומר שמערכת החינוך חשובה לו. אף אחד לא אומר את זה. למה ראש הממשלה לא אומר את זה? מי שיהיה ראש הממשלה צריך לבוא ולומר: 'מערכת החינוך חשובה לי, אני מפנה את עצמי בשביל זה'. לא שומעים אותם".

אלי: "אני רוצה לייצג כאן את הפריפריה ולהגיד שעבורי כל התפקיד של החינוך הוא לייצר מוביליות חברתית. יש הרבה סיבות לעשות חינוך אבל בראייה שלי אני בחינוך בשביל לייצר שוויון הזדמנויות. כל החיים אני בטבריה וזה גם מה שמשך אותי לחינוך, וברגע שהאפשרות הזאת נלקחת ממני - אני נמצא בבעיה. ושלא תבין לא נכון, החינוך היום בפריפריה הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה כשאני הייתי ילד. אני רוצה שראש הממשלה יבוא ויגיד 'הילד והחינוך בפריפריה חשובים לי'".

לשים את הפוליטיקה בצד

קשה שלא להידבק בהתלהבות של השלושה כשהם מדברים על חינוך. מצד אחד הם יודעים לציין כיצד בקורונה מקצוע ההוראה הפך זוהר לרגע, כאשר כולנו היינו בבתים וראינו את המורים והמורות של הילדים שלנו נלחמים בזום ועושים כמעט את הבלתי אפשרי. דיברו אז על הגעה של אנשי היי־טק שראו את האור ובחרו להקדיש את חייהם להוראה. מאידך, עתה, כשהשגרה מכה שוב במדינה מחוסרת העובדים, נראה שהשליחות שוב מאבדת את מקומה לטובת הפרקטיקה ותשלום שכר הדירה.

אתם טוענים שמקבלי ההחלטות לא מבינים את ההזדמנות שהיתה כאן בקורונה, אבל דווקא הרשות המקומית הבינה ראשונה וניהלה בצורה טובה את החינוך בימי המגיפה.

אלי: "אנחנו מתנהלים עכשיו תחת ועדה קרואה, ואני יכול להגיד לך שיש הבנה מעולה של החשיבות של

החינוך. יש תוכניות מסודרות, דברם של אנשי המקצוע נשמע, יש לנו תוכנית אסטרטגית ויש לנו קרנות שתומכות ואנחנו יודעים לנצל תקציבים. זה לא עניין של כסף, זה עניין של יכולות ביצוע".

שירלי: "אני מאוד מסכימה. ברגע שאין אפשרות למערכת המקומית לנהל את הדבר הזה אנחנו בבעיה. אני רואה לדוגמה מה עשו בפינלנד, שם החינוך יצא מכל העניין הפוליטי. יש אנשי מקצוע שלא קשורים לפוליטיקה שמתחלפת והם קובעים דרך ומדיניות, ככה שאם מתחלפות ממשלות - זה לא משנה כי התוכנית ממשיכה לרוץ".

שלומי: "אני חושב שמערכת החינוך צריכה להיות לגמרי מחוץ לפוליטיקה - לא רק הארצית אלא גם המוניציפלית. שאנשי המקצוע יידעו שיש להם אפשרות לקבל החלטות מקצועיות ושהן יתבצעו. יש ברשות המקומית אנשי חינוך מעולים שצריכים לאפשר להם לבוא לידי ביטוי".

נגענו בכך קודם - נדמה שבסופו של דבר הבעיה היא שאף אחד במדינה הזאת לא רוצה לעבוד, וחינוך הוא רק סקטור אחד בתוך התופעה הזו.

אלי: "באות אלי מורות ואומרות לי 'למדתי בקורונה שאני יכולה לחיות בפחות כסף ולחיות חיים הרבה יותר נוחים. גם אם אני ארוויח עכשיו פחות 5,000 שקלים אני אסתדר ואחיה, במילא המחיר הנפשי שאנחנו משלמות הוא מאוד גבוה".

שירלי: "המחיר הנפשי באמת גבוה מאוד. אי אפשר לתאר את זה. כשאנשי חינוך עוזבים הם קודם כל מדברים על שקט נפשי שאין לו מחיר. היום־יום הקשוח מול התלמידים, ואחר כך ההורים התובעניים, ובסוף כשעולה השאלה אם זה שווה את כל זה - ההחלטה לוותר נשמעת פתאום הגיונית יותר. אחרי שנתיים כאלה, אני מבינה אותם שהם רק רוצים שקט".

שלומי: "הבעיות הללו לא צצו עכשיו, שנים יודעים שיש מחסור מורים. אני רוצה להגיד שמבחינתי המנגנון עובד מעל הראש של המנהלים, באים ומודיעים שיש רפורמות בחינוך, שאני חושב שהן מצוינות, אבל מפילים את כולן ביחד על המנהל ואומרים לו תסתדר. אין פה שיח עמוק, אלא מודיעים לנו על התקנות החדשות. משהו בהתנהלות לקוי".

בהיעדר חזון ושלטון יציב

ההודעה השבוע על הקדמת הבחירות ופירוק הקואליציה, הוכיחה שוב שכמעט בלתי אפשרי להוביל בישראל תהליכים שנמשכים לאורך שנים, בניגוד למדינות אחרות - שם חינוך הוא באמת משהו שאפשר לבנות סביבו חזון.

אפשר בכלל לבנות כאן תוכניות לטווח ארוך? הילדים מתחילים את בית הספר עם שר חינוך אחד, ובתוך שנתיים - אפילו פחות - המערכת כבר פועלת מול שר אחר בעל חזון ותוכניות משלו.

שירלי: "המצב הוא כזה כי החינוך נמצא תחת משרד ממשלתי שאין לו חזון. אתה לא יכול במדינה שבה שרה יודעת שהיא באה לשנה או שנתיים, לצפות שיהיה כאן חזון. אני אומרת את זה באמפתיה, השרה מבינה שזמנה קצוב אז היא עושה מהר־מהר כדי להספיק כמה שיותר, ולכן לא נותנים לנו שנה להתכונן לרפורמות החדשות".

אלי: "כל הזמן אנחנו שומעים את ה'כסף־כסף' הזה. זה לא כסף, אני חושב שהתוכנית של ליברמן לחינוך מצוינת. לי יש בעיה שאין לי גמישות עם הכסף הקיים, אם אתה מוסיף לי עוד כסף בתפיסות שגויות ממני". לא עשית בזה כלום. אל תיתן לי כסף אם אלו הן הציפיות שלך

שלומי: "מבנה ההוראה הבסיסי שגוי. יש מחסור תמידי במורים, שבשנה הבאה מחריף בכמה מקצועות כמו אנגלית, מדעים או מתמטיקה".

אם תבוא המדינה עכשיו ותגיד לכם אוקיי, בבקשה, שהרשות המקומית תיקח את החינוך על עצמה, מה תגידו?

אלי: "אני מחר לוקח את החינוך על עצמי. ואני מטבריה, דירוג סוציו־אקונומי נמוך והכל. רק תיתן לי ואני לוקח בשתי ידיים. יש לרשות המקומית את היכולת לייצר את החינוך המותאם בדיוק למקום שלה. אני הראשון שלוקח את זה בשתי ידיים".

שירלי: "אז אני השנייה שאעשה זאת, זה ברור. הדבר הבולט הוא שכשאתה רשות מקומית אתה לא חייב להיות ריכוזי. אתה נותן את הסמכויות למנהלי בתי הספר וראינו את זה בקורונה שזה עובד. ויש עוד נושא חשוב: מותאמות, בדרום וביפו מקבלים פי שמונה ממה שמקבלים בצפון תל אביב כי הרשות יודעת בדיוק מה צריך. מה שמאפיין את החינוך ברשות המקומית, זו גמישות ויכולת ביצוע".

שלומי: "לרשות בסוף יש את היכולת לראות את כל התמונה. אני יכול להגיד לך שאצלי הבעיה הנקודתית היא מחסור במבנים. בקורונה יצאנו החוצה ואפשרו למידה במרחבים, וזה עשה לנו רק טוב וסיפק פתרונות. יש בעיות שאופייניות לי, לשירלי ולאלי יש בעיות שלהם, אנחנו יכולים לפתור אותן טוב מהמדינה, כי בסוף מנחיתים עלינו הוראות במקום לשתף איתנו פעולה".

אז אתם אופטימיים או פסימיים לקראת שנת הלימודים הקרובה?

שלומי: "קודם כל מי שעוסק בחינוך תמיד אופטימי, אחרת הוא לא היה נכנס לתחום הזה. אבל אני חושב שהאופן שבו הדברים מתנהלים הופך את הנושא למורכב יותר ממה שאנחנו רואים בתקשורת. זה לא כל כך פשוט כפי שנדמה שהשיח הולך אליו".

אלי: "במובן הזה אני חושב שיפה בן דויד (מזכ"לית הסתדרות המורים) עושה טעות כאשר היא ממקדת את השיח רק אל העניין הכספי, כי זה הרבה יותר מזה והציבור גם לא מבין בצורה הזאת מה מתרחש. זה מעורר אנטגוניזם אצלו מבלי שהוא מבין לגמרי את התמונה הגדולה. זו אסטרטגיה לא נכונה".

שירלי: "בסוף היתה לנו תקווה אדירה שהביאה עימה הקורונה, ראינו במהלך התקופה הזאת את האור אחרי המון שנים, וכשאתה כבר נוגע בשינוי ורואה את האפשרות לשינוי המיוחל ולוקחים לך את זה - זה הרבה יותר כואב והרבה יותר פוגע, ולכן גם אנחנו רואים את כמות האנשים שעוזבת את התחום. כי כשכבר חשבת שהגעת למקום שרצית להגיע ולקחו לך את זה, ואתה ראית איך זה יכול להיראות, אתה כבר לא רוצה לחזור אחורה אל העולם הישן".

אנחנו עומדים עכשיו לפני בחירות, לדעתכם החינוך שוב יישכח מאחור במצעי המפלגות?

שירלי: "הלוואי שהמועמדים לראשות הממשלה היו יוצאים בהצהרה כי היות שמערכת החינוך הגיעה לשוקת שבורה, ולא ניתן להבריא אותה בלי תהליכים ארוכי טווח - יש להקים מועצה לאומית לחינוך עם סמכויות ברורות של קביעת מדיניות ורגולציה. ממשלה יכולה להגדיר יעדים, תקציב, מטרות. כל השאר חייב הבראה חיצונית ודחופה".

שלומי: "חינוך הוא תהליך של שנים ארוכות. חוסר ביציבות שלטונית והקשיים בהעברת תקציב מקשים את היכולת לקדם את החינוך בישראל. העברת האחריות לרשויות המקומיות, בניהול של מועצה לאומית של אנשי מקצוע, תאפשר זאת".

שלומי: "המנגנון עובד מעל המנהלים, באים ומודיעים שיש רפורמות, שהן אמנם מצוינות, אבל מפילים את כולן ביחד על המנהל ואומרים לו 'תסתדר'. אין שיח עמוק, משהו בהתנהלות לקוי"

דרושים לוח

he-il

2022-06-24T07:00:00.0000000Z

2022-06-24T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282132115122395

Israel Hayom