תחזירו את הגיטרה לתיק. שירי הקומבאיה לאיחוד מנדטי הימין ונאומי "אם רק נוותר על האגו" לא יצילו את המחנה הלאומי. אי אפשר להתחיל מערכת בחירות בראייה נאיבית כזו. כשה תגובה הראשונית והעיקשת של ראשי תקווה חדשה וישראל ביתנו להודעה על פירוק הממשלה היא "המטרה בבחירות הבאות היא למנוע את חזרתו של נתניהו", מוכרחים להסיק שדבר לא נלמד מהשנה האחרונה. אפשר לרקוע ברגליים ולסנן בין השיניים "ביבי!", אבל זה לא הוא שתוקע את העסק.

אז כן, ברובד הגלוי המשבר במחנה הלאומי הוא פרסונלי, וחבל על הניסיון להסוות את זה בשכבת מייק אפ עבה של הבטחות חלולות על חאן אל אחמר או פיצול תפקיד היועמ"ש. סער, בנט, ליברמן, שקד - כולם, בשלב זה או אחר, נחשבו אי פעם לעתודה המנהיגותית של המחנה הלאומי. אבל לכל אחד מהם צצה תקלה בניהול הקריירה הפוליטית: נתניהו. מה לעשות שלזקן יש עוד הרבה מה לתת, וגרוע מכך: יש לו תומכים. והרבה מהם. בתנאים של תעשיית דמוניזציה רועשת ומדבר אופוזיציוני, הוא מצליח להביא לליכוד 35 מנדטים. הם, לעומת זאת, לא מתקרבים למספרים האלה אפילו ביחד.

שנה אחרי שיצאו בטרמפים למסע התבגרות בחוף המערבי, הרחק מהסינר של ביבי, הם לא נכנסים לחליפת כריזמה. גם הח"כים ברשימותיהם - הנדל, שיר, האוזר, אבידר - יפים ונכונים על הנייר, אך לא מרשימים את הבוחרים, וכפי הנראה גם הפעם ינדדו עם ארגזים בין מפלגות, בתקווה שיעלה בידם להידחק למליאה בעזרת איזו דחיפה נורבגית הגונה.

תאשימו את הכת, אם קשה לכם להפנים את האמת הזו, או את מלחכי הפנכה. אבל אם אחרי שנה של "הוכחנו לכם" נציגי הימין האיכותי בעיני עצמו תועים באזורי הספר המרוחקים של אחוז החסימה, ועדיין ממלמלים בשפתיים סדוקות מיובש "לא ביבי" - אז כן, זה אישי. ונקמני.

המאבק לא תם

אבל האמת מחייבת להכיר בכך שזה לא רק אישי, זה גם תרבותי. התפרקות הימין קשורה גם לתהליכים חברתיים ומעמדיים. זה לא מנקה את בנט, סער, ליברמן, שקד ואלקין מאחריות להקרסת הלכידות במחנה הלאומי וליצירת שסע פנימי, שעליו יכול כעת לפיד לרקד בעליצות כל הדרך לבלפור.

כי ברור שזה לא רק נתניהו. מספיק להתבונן באחד מנאומיה שטופי החימה של ח"כ מיכל שיר כדי להבין. "שמחה שעזבתי אתכם, חבורת חלאות!", היא קראה במליאה בהוד ובהדר בית"ריים. אחרי נתניהו תהיה להם בעיה עם אמסלם, רגב, דיסטל אטבריאן, אוחנה. מספיק גם לקרוא מכתב פומבי שפרסמה רמ"ט יו"ש בימינה לניר אורבך: "כימנית וכד תייה, הנני מבהירה שגם אם תעלה הצעה ריאלית לכינון ממשלת ימין על מלא... אתנגד ואמשיך לתמוך בממשלת האחדות". עדיפים מארגני כנסים בנושא "אלימות מתנחלים" על פני הליכוד.

אלה סנטימנטים שנעשים דומיננטיים, והם קשורים בהתעצמות של מובלעות מצומצמות שמאמינות שמבחינתן המסע אל הקונצנזוס הלאומי - הסתיים. אני מדבר על שכבות מסוימות באליטת המתנחלים, בחוגים אחדים בציונות הדתית ובמה שנהוג לכנות הימין הליברלי חילוני: קבו צות שמיצו את תהליכי ההתברגנות או קיבלו מושב נוח באחד הקרונות של הזרם המרכזי של החברה הישראלית.

אבל המסה המסורתית לאומית, גם מקרב הציונות הדתית והמתנחלים, ובוודאי הקבוצות החברתיות שמיוצגות בסניפי הליכוד, בש"ס ואולי גם ביהדות התורה - עדיין לא הגיעו לשם. הפריפריה המזרחית, החרדים, ואפילו המעמד הבינוני המזרחי - עדיין מתמודדים עם הדרה ועם תת ייצוג בשדות חברתיים כמו מערכת המשפט, האקדמיה ושדה התרבות והאמנות.

הדבר הזה שלנו

הקבוצות האלה עדיין מחויבות למאבק שעמד ביסוד החיבור שבין אגפי הימין בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז אוסלו: מתנחלים, מסורתיים, חרדים, פריפריה: את כולם הובילה מחויבות לשינוי חברתי ותרבותי עמוק, שיקדם גם שינוי סטטוס ונתיב למוביליות מעמדית.

החרדים אכן חוו בזכות הסולידריות הזו תהליכי ישראליזציה, אולי איטיים מדי, אבל מותאמים להווייתם. המתנחלים שוב אינם נתונים לאיום קיומי על מפעל החיים שלהם ועל עצם זכותם לחיות, ולא תראו קריק טורות שלהם עם דובון ורובה ב"ארץ נהדרת". הציונות הדתית הפריכה את סיוטיו הדיסטופיים של השמאל החילוני, ונציגיה פרושים בהרמוניה מלבבת בתקשורת, במערכת הביטחון, בפרקליטות ובאקדמיה. המעמד הבינוני המזרחי פורח בראשון לציון, ביבנה ובנתניה - ואופקי הניעות החברתית של הפריפריה הרחוקה פתוחים מתמיד.

זו תוצאה של מאבק משותף שכונן את עילת הקיום העמוקה של המחנה הלאומי - לטעמי, הרבה יותר ממחויבות להתיישבות בגב ההר. בכל הכבוד לוועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים, או למכסות קליטה של מבקשי מקלט - הסיפור האמיתי של הימין הוא פעילותו הסנכרונית כתנועה חברתית תרבותית שהיה לה ביטוי פוליטי ומפלגתי מאוחד. והטרגדיה האמיתית היא אובדן הסולידריות, או ההתנערות ממנה בעקבות תחושה מדומה שהמאבק תם ושאפשר להתקדם הלאה.

ואז באו בנט, ליברמן וסער, יחד עם שקד ואלקין - והמעשה המנהיגותי הראשון שלהם, כשהם משוחררים מצילו של נתניהו, היה לקלף את הדבק במחנה הלאומי ולהחליף את הסולידריות בעוינות מעמדית. הם ינאמו בלי סוף על בגין ועל ז'בו ועל בית"ר, אבל הבעת הניכור, ולעיתים אף הסלידה, מצד שותפיהם לשעבר - משקפת את התנכרותם לסיפור החב רתי של המחנה הלאומי. המעשה האחראי, אפוא, הוא להתחיל את מער כת הבחירות בהכרה צלולה וחותכת: הם כבר לא חלק מהדבר הזה שלנו, וכנראה מעולם לא היו באמת. החדשות הטובות הן שבעולם האמיתי הם מיעוט חסר משקל אלמלא השמאל, ושהניסוי שלהם - התרסק.

דבר לא ינקה את בנט, סער, ליברמן, שקד ואלקין מאחריות להקרסת הלכידות במחנה הלאומי וליצירת שסע פנימי, שעליו יכול כעת לפיד לרקד בעליצות כל הדרך לבלפור. אבל התפרקות הימין קשורה גם לתהליכים חברתיים ומעמדיים הסיפור האמיתי של הימין הוא פעילותו הסנכרונית כתנועה חברתית תרבותית שהיה לה ביטוי פוליטי מאוחד. הטרגדיה שלו היא אובדן הסולידריות בין אגפיו, בעקבות תחושה מדומה שהמאבק הסתיים