תומכי קואליציה, עם מידה מינימלית של אינטגריטי, יודו שממשלת השינוי ממסדת פה בהדרגה נורמות פוליטיות ירודות, ומנרמלת סדרי שלטון נקלים. השיטה היא להצביע כל הזמן על איזו סכנה קטסטרופלית – עכשיו זה "בן גביר יהיה שר לביטחון פנים" או "ממשלת טיבי-ביבי" – כדי להצדיק מהלכי חירום, שברגיל היו מקפיצים נושאי דגלים שחורים בשיירות לירושלים.

תעמולת הפאניקה הגיעה לידי כך שראש הממשלה יצא מגדרו בערב שבת, והקדיש פוסט שלם לחשיבות ההיסטורית של "ממשלת ההצלה", בזמן שיאיר לפיד גייס את עוקביו למלחמת הממשלה ב"כוחות אפלים".

אז במלחמה - לא כל שכן מלחמת הצלה - כמו במלחמה, עושים מה שצריך. ודברים אכן נעשו: שורת תקציב אחרי שורת תקציב, ויתור אחרי ויתור, סחיטה אחר סחיטה. אבל בפגישת הפיוס של לפיד עם זועבי ופמליית הליווי שלה נרשם כבר שפל חדש. לעו לם כנראה לא נדע מה באמת הובטח מאחורי הדלתיים הסגורות ומה בפועל יינתן. ניחא; נקרא לזה מיקוח פוליטי. הסחטנות מוסדה סופית ככלי עבודה לגיטימי בממשלה הזו; נו, מילא.

אבל איך קורה שממשלת ישראל יורדת על ברכיה כדי להתחנן לחזרתה לקואליציה של דמות, שלפי דיווחים היתה קרובה לפסי לה לייצוג ישראל בשירות הדיפלומטי - בגלל הסתייגותה מערכי הליבה של המדינה? האם בכלל קראו בנט ולפיד את תוכן מכתב ההתפטרות של זועבי לפני ששלחו את נציגיהם "לפתור את המ שבר"? האם הבינו את משמעות נימוקיה?

בהבטחתם "לעשות הכל" כדי להחזירה, גלומה משום קבלה סמ לית של השקפת עולמה, זו שעבורה חודש רמדאן היה "קשה מנ שוא" בגלל "שוטרים אלימים בהר הבית" – ולא בגלל מסע הסתה וטרור שנגמר ברצח של 19 ישראלים. יאיר לפיד נפגש עם זועבי במשרד החוץ; אבל התחושה היתה שהכבוד הלאומי הולך לקנוסה.