מדינת ישראל ניצבת בעמדה של נסחטת בסוגיית שבויים וחללים, לאורך שנים.

בפעמים שבהן הצליחה לגבש עסקה, היא נאלצה לשלם מחיר גבוה שכלל שחרור מחבלים רבים. כשהצליחה לשים את ידה על "סמל" של התנגדות, השיגה עסקה הגיונית בהרבה. מותו של המחבל זביידי הוא הזדמנות לשנות את המשוואה ולהפוך מנסחטים לסוחטים.

נכון שלהדר גולדין נערכה הלוויה, אולם עיקר גופתו מוחזק בידי חמאס. נכון שישראל הכריזה על אורון שאול כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, אך ההערכה היא ששרידיו מוחזקים בידי חמאס לצד שני אזרחים נוספים.

צה"ל ניסה במבצע צוק איתן ללמוד מטעויות שנעשו בחטיפתם של גולדווסר ורגב ב ,2006 זאת באמצעות הכ רזה מהירה על שאול ועל גולדין כחללים. בישראל קיוו שההכרזה תפחית במחיר ותאפשר מו"מ נוח יותר. אלא שמהר מדי שחררה ישראל גופות מחבלים ועצורים מה מבצע, וויתרה על נכסים נוספים שהיו בידה כדי ללחוץ את חמאס, וכך לאט מצאה עצמה שוב נסחטת.

שאלת פדיון שבויים החלה עוד בימים שלאחר מרד בר כוכבא, אז ביקשו היהודים לפדות מי שנשבו על ידי הרומאים. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". כלומר, יש לפדות אך ורק במחיר סביר. מכאן עולות השאלות: מהו המחיר הסביר? והאם יש מחיר שונה לגופה ולחייל שעודנו בחיים? המשוואה סבוכה, לא רק בהיבט ההלכתי אלא גם בהיבט של אחריות חברתית ואחריות מדינתית. היכן עובר הג בול שבו צריכה המדינה לומר שהיא אינה יכולה לשאת במחיר, ושהוא גבוה מדי?

חייל המילואים אברהם עמרם שוחרר לאחר כמעט שנה בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל, תמורת 76 מחבלים, ובהם רימה טנוס, מחוטפי מטוס סבנה. עסקה נוספת התקיימה סביב גופת לוחם השייטת איתמר איליה. גופתו הוחלפה בעשרות מחבלים - ובהם בלטה גופתו של האדי נסרא ללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה. ב 2004 נערכה עסקה במסגרת פרשת טננבוים ושוחררו 450 מחבלים, ובהם שייח' עובייד ומוסטפא דיראני, בתמורה לגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב וכן אזרח חי, אלחנן טננבוים. עסקה נוספת עם חיזבאללה התרחשה ב ,2008 ובמסגרתה שוחררו סמיר קונטאר וארבעה מחבלים אחרים והועברו 199 גופות של מחבלים, בתמורה לגופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

גלעד שליט שוחרר כנגד 1,027 מחבלים, שנתיים קודם שוחררו 20 מחבלות בתמורה לסרטון שבו נראה שליט. עזאם עזאם שוחרר מהכלא המצרי בתמורה לשישה מח בלים, סטודנטים מצרים, חלקם ממשפחות מכובדות.

נכון, היו ברקע עסקאות נוספות, אלא שמאלה שציינתי כאן עולה תמונה ברורה: על האויב יש מנופי לחץ, נשים, מחבלים שהפכו סמלים, בני משפחה של אסירים. נדמה שעל אף אחד מהקלפים שלהלן, לא לחצה ישראל עד עתה.

מהר מדי שחררנו עצירים ואסירים, מהר מדי שחררנו סמלים, חיים או מתים. לא בטוח שדרכנו על מספיק יב לות בנושא האסירות. נכון, לא נעים להפוך את הקערה על פיה ולהיות "פתאום" בצד הסוחט, אבל על החברה הישראלית ועל ההנהגה להפנים שעוד מאותו הדבר לא יביא לשינוי בצד השני.

לפנינו יש הזדמנות לשנות את המשוואה, המחבל זביידי שנהרג בג'נין יכול להיות נקודת המפנה. נחזיק בגופתו, ומעתה בכל גופה שיש לה ערך, קרובי משפחה עשירים או קרובי משפחה האוחזים בעמדות מפתח. ניתן לצד האחר להבין שמשהו אצלנו השתנה, שנמאס לנו להיות הנס חטים. "היענות לדרישה הציבורית לשחררם 'בכל מחיר' עלולה לגרום נזק ליעד העל, שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ושלמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה" - כך כתבו אבי שגיא וידידה שטרן.

האם "בכל מחיר" הוא רק "תשלום" של מספר משו חררים, או שגם אפשר לדרג את האיכות שלהם על פי שייכותם המעמדית והמשפחתית?

מהר מדי שחררנו עצירים ואסירים, סמלים חיים או מתים. לא דרכנו על מספיק יבלות בנושא האסירות. נכון, לא נעים להפוך את הקערה על פיה ולהיות "פתאום" בצד הסוחט