הארץ סוערת סביב לבישת חולצות עם תמונה של

.M16 בשבוע שעבר אף סולקו עובדים פלשתינים שלבשו חולצות כאלה מעבודתם במעלה אדומים.

היכן עובר הקו בין חופש הביטוי לתמיכה בטרור? האם יש למעסיק אפשרות להגביל את לבוש עובדיו?

כעיקרון, סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אוסר על מעסיקים להפלות בין עובדיהם, ובכלל זה פיטוריהם מחמת לאום, השקפה או השתייכות מפ לגתית. עם זאת, הבעת דעה הגובלת בהסתה עלולה להיחשב עבירה פלילית. כבר בשנת 1951 עסק בג"ץ במקרה שבו בקשת עובד לקבלו להוראה נדחתה, נוכח התערבותו של שר הביטחון.

במסגרת פסק הדין )בג"ץ (144/50 נקבע כי "אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית בלבד". התפתחות הט כנולוגיה מאז, יצרה מציאות חדשה ומאתגרת.

בשנת 2014 עסקו בתי הדין לעבודה במקרים שבהם עובדים שהתבטאו בנוגע ל"צוק איתן" ברשתות החב רתיות נדרשו להפסיק את עבודתם. כך למשל, אישר בית הדין לעבודה את פיטוריה של פסיכולוגית עי רונית מצד אחד, אך ביטל את פיטוריה של עובדת ששיתפה מאמר הקושר בין מצבם של הפלשתינים לבין השואה מצד אחר. בית הדין לעבודה הבהיר כי נוכח עקרון השוויון ואיסור האפליה, המעסיק מחויב להעסיק את העובד.

בית הדין הבהיר כי "הגנת המחוקק מפני אפליה מחמת השקפה לא נועדה להשקפת אדם הנצורה בלי בו, אלא נועדה לעגן את חופש הביטוי והזכות להביע דעה. חופש הביטוי משתרע גם על ביטויים פוגעים, מרגיזים, שקריים וצורמים את האוזן".

מעסיק יוכל להצדיק את החלטתו בביה"ד לעבודה כשיידרש לכך, אולם כדי ליצור את השינוי, על המעסיקים להציג קו ברור שבו הם מתנגדים ללבישת החולצות, המעודדת טרור

עם זאת, ברור כי לכל זכות נדרש איזון. כך למשל, כאשר חופש הביטוי מתנגש בביטחון המדינה ובשלום הציבור - יש להגבילו. כבר ב 1953 התווה השופט אגרנט בבג"ץ קול העם את "מבחן הוודאות הקרובה", שלפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש באינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה.

בפסק הדין ביקש השופט להדגיש כי "הזכות לחופש הביטוי אין פירושה כי אדם רשאי להשמיע או לפרסם בכתב, כדי שאחרים ישמעו או יקראו, את כל העולה על רוחו. יש להבחין בין חופש להפקרות...". סעיף 24 בחוק המאבק בטרור 2016 אוסר גילוי הזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור, לרבות בדרך של פרסום סמל בפומבי.

ובחזרה לחולצות - בשל העומס, בתי הדין לעבודה דנים בשיהוי תוך אובדן המומנטום, מה שמעמיד מעסי קים בדילמה לא פשוטה, בייחוד כאשר עובדים הלובשים חולצות עלולים להרחיק לקוחות ולפגוע במוניטין.

לדעתי, מעסיק יוכל להצדיק את החלטתו בבית הדין לעבודה כשיידרש לכך, אולם כדי ליצור את השי נוי, על המעסיקים להציג קו ברור שבו הם מתנגדים ללבישת החולצות, אשר מעודדת טרור ואף פוגעת בזכות הקניין שלהם על ידי הדרת לקוחות.

סימון גבולות השיח והגדרת לבישת חולצות כאלה כאקט החורג מהמתחם הדמוקרטי, יכולים בהחלט להתחיל מהשטח.