בקונצרט ייחודי אירחו התזמורת הפי להרמונית הישראלית והמנצח אילן וולקוב את הכוריאוגרפים נועה צוק ואוהד פישוף לביצוע משותף של "המנדרין המופלא", בלט במערכה אחת מאת ברטוק. עוד בכני סה להיכל ניכר שאין מדובר ב"עוד קונצרט שגרתי". הקהל היה מגוון הרבה יותר מה רגיל וכלל צעירים רבים. גם סידור הבמה היה שונה מהרגיל: חזיתה נעשתה לזירת מחול גדולה, ואילו התזמורת הענקית נד חקה לאחור, לירכתי הבמה.

עוד לפני הבלט של ברטוק נוגנו שתי יצירות סימפוניות של ליסט. הבחירה לשלב בין ליסט לברטוק מוצלחת, ולא רק משום ששניהם ממוצא הונגרי. השניים )כל אחד בדרכו ובתקופתו( תרמו באופן מכריע לעיצוב השפה הסימפונית בזמנם. היה מאלף להאזין לגמישות הסגנונית של התזמורת, שנעה בקלות תחת שרביטו של וולקוב, מהרומנטיקה הסוחפת של ליסט ועד למודרניזם העז של ברטוק.

מייד אחרי ההפסקה נוגן "המנדרין המו פלא", הפעם בנוסחו המלא, המנוגן לעיתים רחוקות. ברטוק הלחין את הבלט ב .1919 כמו בלטים מפורסמים אחרים שהולחנו באותו עשור )"פולחן האביב", למשל(, גם "המנדרין המופלא" אינו מבקש להקסים את הקהל, אלא דווקא לטלטל אותו ול חשוף אותו למצבי קיצון של רגש וצליל. עלילת הבלט מזעזעת במופגן: שלושה סרסורים מאלצים נערה לפתות עוברי אורח כדי לשדוד אותם. היא מפתה שניים, שמ תגלים במהרה כחסרי כל. עובר אורח שלי שי הוא סיני עשיר, והפעם נעשה הפיתוי למרדף אלים. ברטוק הלחין לבלט מוזיקה סימפונית עשירה מאין כמותה, המתמס רת לגמרי לעלילה המחרידה. היא גועשת, חריפה, לעיתים אפילו בוטה וגרוטסקית, ועם הופעתו של הסיני המסתורי היא נע שית קודרת ואפלה.

אם בתקופתו של ברטוק חגגו הכו ריאוגרפים על האלמנטים האוריינטליים ביצירה, הרי בזו שיצרו צוק ופישוף ניכר הרצון להפשיט את המחול מכל קישוט ולהציגו באופן ראשוני, ללא תלבושות וכמעט ללא תפאורה. לא תמיד הבנתי את הפרשנות של צוק ופישוף, אבל לפחות בכמה רגעים הצליחו היוצרים לרקום רג עים של שילוב מזוקק בין תנועה למוזיקה.