באחד מימי הגל הראשון של הקורונה, בזמן שבו אנחנו, הישראלים, כאבנו על כך שלא נוכל לבלות עם סבא וסבתא את ליל הסדר, פרס מו הרשויות בצרפת הוראות רשמיות של תעדוף בטיפול בחולים. לפי אותן הנחיות, הרופאים התבקשו לתת עדיפות בטיפול לחולים אשר סיכוייהם לשרוד גבוהים יותר, בין השאר על פי פרמטר של גיל. בסוג של גרסה נוראית וסטרילית של "משחקי הרעב", או של רולטה רוסית עם תוצאה ידועה מראש, הסבירו לרופאים את כללי המשחק, שלפיהם עליהם לטפל קודם בחולה הצעיר לעומת החולה הזקן.

ההנחיות החרידו רבים בצרפת, ופורסם מכתב מחאה של רופאים, ובהם יהודים רבים, אשר הודיעו כי לא יישמעו להוראות הלא אנושיות הללו והזכירו לממשלה הצרפתית את שבועת היפוקרטס, שלפיה רופאים לא יאפשרו ש"שיקולים של גיל" יעמדו בין חובותיהם לבין החולים שלהם. כאשר כל זה קרה, הרגשתי גאווה ענקית במדינת ישראל, שמוכנה לעצור את כל המשק כדי להגן על הזקנים שלה. זאת היתה מבחינתי ההוכחה לחשיבות האינסופית שאנחנו רוחשים לחיים.

בגל הנוכחי הדברים שונים, בין לטוב בין למוטב. מצד אחד, האומי קרון נראה - על פניו - כווריאנט - "קל יותר" מקודמיו. מצד שני, אין לנו מושג מה השלכותיו לטווח הארוך. מצד שלישי, המבוגרים בהחלט עלולים לחלות בצורה קשה - על פי הנתונים המתפרסמים, הם מהווים את רוב החולים קשה והמונשמים בגל הזה. ולבסוף, כפי שכולנו רואים, האומיקרון מתרחב כמו אש בשדה קוצים.

מול המידע הזה הממשלה החליטה ללכת לכיוון של הדבקה המונית - אגב, בלי לספר לנו. קיצור הבידודים, ביטול חובת הבידוד במערכת החינוך, פתיחת השמיים, היעדר הגבלות, ורק המסיכה שמזכירה לנו שהקורונה טרם עזבה אותנו.

רק לי נראה שבריצה הזאת לפתיחת המשק שכחנו את המבוגרים שלנו? הבנתי, להורים נמאס מהבידודים האינסופיים של ילדיהם. הבנתי גם ששר האוצר לא מוכן להכניס את היד לכיס ולתת פיצויים למי שאיבד שיעור ניכר מהכנסותיו ב"סגר דה פקטו" שנפל עלינו. אני מבינה ששרת החינוך עושה מה שמתחשק לה, וששר הבריאות לא ממש סופר את ראש הממשלה. אבל מי סופר את הזקנים? איפה ההנ חיות הברורות לגביהם? עבור המשפחות שלהם?

האם ויתרנו עליהם על מזבח מילת הקסם "המשק"? ולמה בכלל להנגיד ביניהם? אף אחד לא מבקש סגר: מדובר בצעד לא נצרך ולא פרופור ציונלי מול האומיקרון, אבל מי אמר שלא ניתן לתת הנחיות ברורות, חדות, לא רק "המלצות", בנוגע לבני 60 ויותר?

בתחילת הקורונה הוכחנו לעולם שעבורנו, החיים הם לפני הכל. בואו לא נאבד את היתרון המוסרי הזה. בואו לא נשליך אותם לעת זיקנה.