"שבירת השתיקה" של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בסוף השבוע החלה בדומה לזו של קודמיו. כולם תמיד מודאגים, מאוד מודאגים. אך לא מנושאים צבאיים; רק חברתיים. הדאגה עלתה כבר בראשית הדברים: איראן דוהרת לגרעין, חיזבאללה אוגר ומדייק רקטות, חמאס מנסה להד ליק את השטחים, והבדואים בדרום מדליקים את הנגב. אבל מה שמדאיג את גדי איזנקוט, הרמטכ"ל ה 21 של צה"ל, הוא הלכידות הפנימית של מדינת ישראל.

ומייד מובא ציטוט ממי שלמעשה היה אחד האחראים לכשלים הבי טחוניים הללו. איזנקוט: "אני חושב שהשסע בחברה הישראלית וההט חה ההדדית, הירידה במשילות, הירידה באמון במוסדות המדינה, בבתי המשפט, הפשיעה - כל אלו הם האיום הגדול ביותר על עתיד המדינה".

איזנקוט לא לבד. רמטכ"לים, אלופים וראשי שב"כ פורשים הם לרוב "אלופים מודאגים". לא מן המציאות הצבאית האיומה שהותירו אחריהם, אלא מהתרחשויות במגרשים אשר לא היתה להם כל נגיעה, אחריות או הבנה בהם. התעקשותם לדון דווקא באלה היא הלבנה, בריחה מאחריות ושליטה בסדר היום התקשורתי. כך לא יוצגו להם הקושיות שבאמת יש לשאול אותם: על הפער בין מעמדם כביטחוניסטים לבין אי הביטחון שהותירו אחריהם. לאחר רצח רבין מסגר עצמו כרמי גילון כ"פרופסור למוסר" במסגרת קמפיין ה"יש לחקור את ההסתה" שפתח כלפי ועדת שמגר, שבאחריותה היה לחקור רק את כשלי האבטחה. גילון מיתג עצמו כאמון על שיח האתיקה, מומחה ליחסי רטוריקה והתנהגות פוליטית, נאם בבימות פוליטיות והתארח בכל זירה כנושא המסר ש"מילים יכולות להרוג".

אך כמו שאיזנקוט לא הרתיע כרמטכ"ל את חמאס, חיזבאללה, איראן או הגורמים הפרו פלשתיניים שחדרו לנגב, כך גם גילון לא כשל מול יגאל עמיר כחוקר רטוריקה. הוא כשל מולו כראש שב"כ. המיתוג העצמי שלו כ"מומחה מודאג לתהליכים", ולא כמומחה )כושל( לאבטחת אישים, רק סייע לו שלא להידרש לשאלות קשות, אלא להיהפך למרצה מבוקש. מה שמכונה ‪.from shame to fame‬ הוא אף נבחר לראש מועצה מקומית ועשה לביתו בקריירה עסקית מרשימה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים אומצה התפיסה כי את האשמה במלחמה יש לחפש בחברה הישראלית. מילים כמו "יוהרה", "שחצנות", "מיליטריזם" החלו מסבירות את שהוביל להתנהלות הנוראית. לא בדק בית בצבא תבעו, אלא בדק בית בחברה. ומאז - הרמטכ"לים מתחלפים, מערכה מחליפה מערכה )משל"ג, דרך לבנון השנייה ועד שומר החומות(; ועדה מחליפה ועדה; גנרלים משתחררים; ובהיעדר הישגים צבאיים הם מעדיפים לה תחזות לסוציולוגים המנתחים מצבים חברתיים. ממילא הם למדו תארים במדעי החברה )שהרי לא קיימת אקדמיה למדעי המלחמה(.

כל שנותר הוא - כפי שהיטיב לעשות אביב כוכבי - להשתמש בקמ פיין יחסי ציבור כדי לצבוע כהונה כמזוהה עם רמטכ"ל של ניצחון. אך כשישתחרר בוודאי ירצה להתראיין על מצב החינוך או הבריאות ויטען שאלו הדברים המדאיגים התובעים פתרון. למה להתייחס לסוגיות הצ באיות, אם אפשר לדלג לאלו החברתיות?