הליכוד חייב לערבב מחדש את הקלפים בכנסת ולחזור להנהגה. אברי על היום שאחרי העסקה, אם תהיה

מימון ההמונים לטובת בנימין נתניהו הוא אירוע יוצא דופן בציבוריות בישראל.

קודם כל, ההיענות. לא זכור לי מעולם קמפיין כה מוצלח, שהצליח לרתום את המחאה והתסכול של ציבור רחב לתרומה כספית. אין ספק שמדובר בהברקה של ינון מגל, יוזם הפרויקט, שבינתיים הוא המרוויח העיקרי מהסיפור הזה, כי על פי החוק כנראה ביבי לא יראה שקל מהכסף, אלא אם כן יחתום על העסקה ואז יוכל לקחת את כל המיליונים ולתרום בחזרה לנזקקים שתרמו לו, או לתקן סוף־סוף את הסדק הזה בבריכה בקיסריה.

אני עוקב אחרי שטף התרומות. תרומות קטנות. הרבה ח"י שקלים. אני מכבד תורמי 18 שקלים יותר משאני מכבד תורמי 5,000 שקלים. אני יודע שהמשמעות של הח"י גבוהה עבור התורם הקטן יותר מהמשקל של ה' אלפים לתורם הכבד, ושהתורם הקטן לא מצפה לתמורה כלשהי, בעוד התורם הגדול עשוי לצפות לאיזושהי הכרת תודה עתידית, בבחינת שלח לחמך. אבל צריך להגיד את האמת: הכסף הרב שנאסף, כולל כל הרגשות החמים שצורפו לתרומות, לא ישנו את החלטתו את ראש הממשלה לשעבר. אני מהמר על ח"י שקלים שביבי יחליט ללכת על העסקה, לפרוש לשבע שנים ולשוב בגיל ,79 רענן וחד מתמיד.

בחלומי, נתניהו חותם על העסקה, משונה ככל שתהיה. ואז פתאום כל חברי הכנסת ואנשי התקשורת והפעילים והתומכים ממחנהו יצטרכו לעצור לרגע ולחשוב: אם אין ביבי, מה יש? אם האיש נעלם עכשיו לשבע שנים רזות, מה נותר לכל המקורבים, שעשו את ייצוג ענייניו למלאכתם היחידה? אחרי שהסיפור הזה יורד מעל סדר היום, מה חשוב להם באמת? האם נותר בכלל משהו כזה? כי יש כמה דברים לטפל בהם דחוף, ובראשם מבנה הממשלה הנוכחית, שעולה לי על העצבים ברמה יומיומית, עבודת הכנסת, המצב בדרום, בצפון, במזרח. יש המון מה לעשות, וכבר אין לאיש זכות להתבטל מהמלאכה בתואנת "ביבי קודם".

בעיניי, חייב הליכוד לערבב מחדש את הקלפים בכנסת, לשוב לקחת חלק בשלטון, לחזור להנהגה, להרחיק את מרצ ורע"מ בחזרה לבסיסיהן. הימים האחרונים מוכיחים שאין שם בשלות לשותפות שלטונית. הליכוד מוכרח להירתם מחדש לעבודת בית המחוקקים, לחדול מהיותו עדת מטרילים צעקנית המבזה את ערך ההדר הבית"רי שעליו הוקם.

תעשו מסיבת פרידה, תקנו מתנה יפה, ובואו בחזרה למלחמה על דמותה של המדינה. מלחמת שבע השנים, עד הקדנציה הבאה.

סדרה

לא בא לי לצפות בסדרות אלימות. לא עושה לי טוב בנשמה. לא רוצה סדרות עצובות, היום־יום בעת הזאת מלא עצב, אין לי צורך בעוד דיכאונות של זרים. לא מתחשק לי לצפות בסדרות שמדברות את השפה החדשה, התקינה פוליטית, אין בהן גרם של אמת. הכל העמדות פנים על פי חוקים משונים, משאירות אותי אדיש ומיואש.

גם סדרות עתידניות, המתארות עולם חדש ואכזר, לא באות לי טוב. מספיק לי כרגע העולם הזה ואתגריו, אין לי סבלנות לסיפורים מורכבים, בגידות, תככים, העמדות פנים. אני אף פעם לא מצליח להבין למה אנשים מתנהגים ככה.

מפה לשם, למצוא משהו לראות שידבר אל ליבי זו משימה על גבול הבלתי אפשרי. מתסכל, כי בא לי פה ושם להתפרקד תחת השמיכה העתיקה ולפתוח בחגיגיות את הטלוויזיה לכבוד משהו שעושה לי דגדוגים בלב, לוקח אותי למקומות אנושיים מופלאים, מחבר אותי ללב הבראשיתי שלי, לפני שנהיה ציני. רוצה שתהיה לי הסדרה שלי.

מצאתי. בלילות האחרונים אני שובר את הרגלי השינה המוקפדים שלי לטובת סדרה אוסטרלית יפהפייה, "אהבה על הרצף" שמה ‪.)"Love on the Spectrum"(‬ סדרה תיעודית המלווה אנשים ונשים עם אוטיזם, בדרכם הקשה למצוא אהבה זוגית. הם מדברים על כמיהתם, יוצאים לדייטים, מתחילים לבנות קשרים זוגיים. איזה יופי. מכיוון שאוטיסטים מאותגרים בקיום קשרים חברתיים ומתקשים לפענח מסרים בין־אישיים מורכבים, האהבה שלהם היא אהבה ראשונית, תמימה, בלי מניפולציות, בלי חשבונות, בלי משקעי עבר. בלי כל המשחקים שמפילים כל כך הרבה אנשים לא אוטיסטים בחיפושם אחרי זוגיות. וזה מרגש עד דמעות.

כשאני ורעייתי צופים בסדרה הזאת, אנחנו חשים עונג גדול. יש לנו הזדמנות לראות לב אנושי בלי הקליפה. מראה רב־יופי. מזכיר לנו איך היינו פעם, כשהיינו צעירים, כשידענו פחות על מערכות יחסים. זה כמו ניתוח לב פתוח, שבו רואים מה שלום הלב של הפציינט באמת, מעבר למראה גופו, עמוק בפנים.

כשאוטיסטים מתאהבים, רואים להם את הלב בפשטותו. כל הרגשות מדוברים מיידית, כל הקשיים מובעים ללא סינון, המחמאות ניתנות ללא אינטרס והתחשבנות, השמחה זורחת מהפנים, ללא שמירה על פאסון. וכשאני רואה את הלב האוטיסטי בצורתו הגולמית, זה מחזיר אותי לבסיס של הלב שלי, לפני שלמדתי להסתיר, לפני שנפגעתי וסגרתי, ליתר ביטחון.

תנו לאוטיסטים האוסטרלים האלה להיכנס לכם ללב. דרך טובה לצאת מהבידוד.

חשמלית

מודה, אין לי טסלה. כשכולם קונים משהו, אני מחכה שהגל יעבור. אוהב להיות או הראשון או האחרון לרכוש משהו אופנתי. בינתיים לשכן שלי כבר יש, ובאישון ערב, כשהרחוב שקט, והוא נכנס ברוורס לתוך חנייתו, שומעים מין צליל מוזר המזכיר צלחת מעופפת שנכנסת למעגן שלה. אאווווווווו. כזה.

בהתחלה לא שייכתי את הצליל לטסלה, חשבתי שהבית שלי הפך לאתר נחיתה חדש לישויות אינטרגלקטיות. חשבתי להדפיס חולצות, לפתוח דוכן מזכרות, להתעשר כמו בזוס. אבל אז פתאום ראיתי מה מקור הצליל המשונה. הרוורס. לטסלה יש רמקולים חיצוניים, וניתן לקבוע בהם איזה צליל ישמיע האוטו בנסיעתו, שמטבעה היא שקטה לחלוטין. ראיתי שאילון מאסק צייץ שעכשיו ניתן לתת לצופר גם צליל של נפיחה. בינתיים לא שמעתי אף אחד שעשה את זה, וחבל. נסתפק לפי שעה בצלחת מעופפת בחניה.

הרכבים החשמליים האלה הם באמת משהו. כמה נאה המראה של מכונית עומדת ברמזור בבוקר קר, ולא יוצא לה מהאחוריים ענן לבן של אדי פליטה מעורבבים באדי מים. לא פולטת כלום. אני מניח שככה חשו גם לפני מאה שנה, כשרחובות הערים הפסיקו כמעט בבת אחת להיות מלאים בגללי סוסים שצריך להימנע מלדרוך בהם, ויש לאוספם, וריחם נישא למרחקים. בעוד כמה שנים האוויר יהיה נקי מפליטת כלי רכב, וכשניזכר איך היה כאן פעם, זה ייראה לנו כמו הזיכרונות מהעישון במטוסים או באוטובוסים. האוויר יהיה צח תמיד. שדרוג מטורף.

אבל יש בעיה: ההטענה. כרגע רק מי שיש לו חניה פרטית יכול להחזיק חשמלית. תהליך ההטענה ארוך יחסית, העמדות ספורות ותפוסות, ואנשים מפתחים חרדת מצבר, כמו זאת של הטלפון.

לכן אני מציע, במסגרת המהפכה הכללית בכבישי המרכז, להפוך את כל מקומות החניה בעיר למשטחי טעינה. כמו אלה של הטלפון. מספיק לעמוד מעל, וזה מטעין את האוטו. בזה נגמר סדר עמדות טעינה ביתיות, וחוטים מאריכים מקומה 6 לחניה, וניידות להטענה מהירה לאנשים שדחקו את הקץ ונגמרה להם הסוללה בדרך. כבר רשמתי פטנט על העניין הזה במונקו, ובקרוב גם אתם תוכלו לטעון אצלי במשטח. בהמשך המשטח יעשה גם משטחי גרון, בכפוף לאישור ,FDA־ה כמובן. אלברט בורלא כבר בתמונה.

תודה לכל המגיבים לטור שלי. שמח לקבל תגובות קצרות, מתקשה לקרוא מאמרים ארוכים. משתדל לענות לכולם, לפעמים מתפספס לי. סליחה.