בחודש מאי 1990 הפך משחק כדורגל בליגה היוגוסלבית בין הכוכב האדום בלגרד לדינמו זאגרב לאחד האירועים המכוננים של התפוררות המדינה ופתיחתה של המלחמה בבלקן. עד למשחק ההוא, כולם היו כביכול מאוחדים כ"יוגוסלבים". אבל נפילת הקומוניזם הביאה לרצון של מדינות הפדרציה היוגוסלבית לקבל עצמאות, ובבחירות בקרואטיה, חודש לפני המשחק, נבחר לאומן מקומי, שדרש עצמאות מהשלטון המרכזי בבלגרד.

אותו שלטון, שהכוכב האדום היתה חלק מהממסד שלו, התנגד לשאיפות הבדלניות של החבר'ה מזאגרב, והכל התפוצץ באצטדיון. קפטן דינמו זאגרב, זבונימיר בובאן, בעט במהלך המהומות על הדשא בשוטר סרבי, אבל הפך לגיבור לאומי. המשחק הזה חיסל את הכדורגל במדינה והיה בין המאיצים להתפרקותה.

האירועים המתרחשים בחודשים האחרונים בליגת העל גורמים לי להיזכר במהומות ההן מלפני 30 שנה בבלקן. אני לא יודע אם מדובר בשנתיים של סגרי קורונה, מצוקות נפשיות או קיטוב פוליטי הולך ומעמיק - אבל משחקי הכדורגל כאן הם בבואה למצוקתם של האנשים ולאלימות הכבושה, שמתחילה להתפרץ החוצה.

משחק העונה שהתקיים השבוע בבאר שבע הציף שוב את כל הדוחה והרע בכדורגל. אני מלווה את הענף הזה כבר יותר מ־03 שנה, ולמרות השיפור ברמת המגרשים ובדרכי הגישה, הורדתי את הביקורים ביציעים למינימום ההכרחי. המגרשים כאן, באישור ובדין של הרשויות האחראיות, הם סכנת מוות מוחשית, ומדובר בעניין של זמן עד שנספור מתים - אוהד, שחקן, שופט, אולי מאמן. הזירה הופקרה לידיהם של פורעי חוק אלימים. בתי המשפט, בחולשתם ובחוסר הבנתם את הבעיה הבוערת, מתייחסים בקלות דעת למקרים המובאים בפניהם, ופוטרים את הנאשמים בלא כלום.

הפרימה החברתית, אובדן הכבוד ההדדי והערבות ההדדית שבהם התהדרנו פעם כישראלים, מוגשים לנו על השולחן בכל שבוע מחדש. המחצית הראשונה בבאר שבע הסתיימה בשליטה מוחלטת של האלופה מכבי חיפה על יריבתה לכתר, הפועל באר שבע. מכאן הולכות הגרסאות לכל הכיוונים, כל אחד לפי האינטרס שלו, אבל בשורה התחתונה - חיפה חזרה למחצית השנייה בלי רז מאיר, שהורחק על ידי השופט רועי ריינשרייבר, לאחר שלטענת צוות השיפוט התפרץ בקללות לעבר אריק בנאדו, עוזר מאמן באר שבע.

שמעתי השבוע המון אנשים, אוהדי כדורגל, שלא הבינו על מה המהומה. מבחינתם קללות וטראש טוק הם חלק מהכדורגל. לא רק כאן, אלא גם באירופה. התקשיתי להסביר להם שתרבות הספורט בישראל כל כך רחוקה מזאת של אירופה, שאי אפשר בכלל להתחסד ולהשוות.

מהמנהרה יצא למחצית השנייה גם ברק בכר. למאמן בן ה־24 קושרים כתרים מכאן ועד הודעה חדשה. השבוע הוארך חוזהו בחיפה לשנתיים נוספות, ואם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הוא חותר למעמד מאמן הכדורגל הטוב ביותר שהיה כאן. חכם, יצירתי, משוכלל, ועד השבוע גם מאופק. אבל ביום שני גם בכר איבד את זה בעקבות המהומה בחדר ההלבשה, וליבה את יצריהם של אוהדי חיפה, כשלקח כדור ובעט אותו בעצבים לכיוון יציע באר שבע. הוא ידע שמצלמות הטלוויזיה עליו, ועדיין פנה בצעקות לעברו של בנאדו.

זה הספיק כדי שבשעות הבאות תהפוך משפחת בנאדו, אחת המזוהות ביותר עם מכבי חיפה ועם הכדורגל בעיר, יעד להתקפות משולחות רסן מצד אוהדי חיפה. ברשתות החברתיות, בתחנות הרדיו, בהודעות ווטסאפ מזעזעות למכשירים של ההורים, האחים, הילדים. חיפה, בכל מה שקשור לכדורגל, היא מדינה מגויסת, חסרת מעצורים ונטולת עכבות.

עשר שנים של כישלונות התפרצו בשנה וחצי האחרונות לחגיגות יפות ולגיטימיות, אבל כאלו שחורגות לעיתים קרובות לפנאטיות אלימה, שזולגת לדשא. תום בנאדו, אחיו של אריק ופרשן כדורגל ברדיו חיפה, שמזוהה מאוד עם המועדון, סיפר לי השבוע שבשעות שאחרי המשחק התגלגל כדור שלג של הסתה נוראית, שאף אחד במכבי חיפה לא ניסה לבלום. "הרגשתי שאם אני לא עוצר את זה, אריק יהפוך לאדם השנוא בתבל", אמר. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם באר שבע היתה משווה אחרי ההרחקה של רז מאיר. היו תולים אותנו במרכז הכרמל".

אריק בנאדו, שהיה מאמנו של רז, מתפרנס היום בבאר שבע ואמור לדאוג לאינטרסים שלה, לא של חיפה. בשעות החולניות האלו בין שני לשלישי, כשהוא וכל משפחתו סומנו בכל איקס אפשרי, נמצא לבסוף מבוגר אחראי אחד - נשיא המועדון, יענקל'ה שחר, שהוציא הודעה לאוהדים ובה דרש מהם לכבד את בנאדו, "שהיה שחקן מסור וקפטן שלנו במשך שנים". גם רז מאיר עצמו התקשר לבנאדו וביקש להתנצל על דבריו.

אני מסתכל הרבה על שפת הגוף של שחקנים במהלך משחק. הקלוז־אפים מלמדים על חוסר כבוד הדדי ועל הרבה דם רע. הקהל רואה את זה ומפנים.

ההחלטה של ריינשרייבר במחצית המשחק עשתה הרבה רעש. אני מאלה שחושב שאלימות מילולית חריגה שווה לעיתים הרחקה ממשחק. אני גם מסכים שהרחקת שחקן במסדרון חדר ההלבשה היא אירוע חריג, כמעט חסר תקדים. ריינשרייבר פעל לפי מצפונו, אבל ברור שאנחנו נמצאים בעידן שבו גם בכירי השופטים שלנו לא יודעים לראות את "התמונה הגדולה של האירוע", והורסים אותו. אין כיום שופטים דוגמת האחים אשכנזי, יצחק בן יצחק, עובדיה בן יצחק, צבי שריר או אברהם קליין. יותר מדי משחקים מסתיימים בגלל החלטות שיפוט מוזרות, מביכות. איגוד השופטים סובל כבר מזמן מבעיית מנהיגות. לא עומדים בראשו אוטוריטות, הוא מחנאי, ותחרות לגיטימית בין השופטים הפכה להכשלות הדדיות ולחוסר פרגון.

אגב מדינת חיפה - היא הוציאה מתוכה גם את דודו אוואט, שוער לאומי לשעבר, ששיחק בשתי החיפאיות. השבוע צייץ אוואט בעוד מפגן גזעני דוחה: "אם הצפונבונים (ההגדרה המכובסת שלו לאשכנזים; א"פ) היו יכולים, הם היו מבקשים מבית המשפט הרחקה של עדן בן־זקן מהחיים הציבוריים כדי שחוה אלברשטיין תחזור". עלוב.

Aviadp65@gmail.com