האח אחמד בלאונה מבית החולים פוריה טיפל בנהג ההסעות שהיה אחד הנדבקים הראשונים בארץ: "הלכתי עם חליפת המיגון, הרגשתי כאילו אני בכור גרעיני וידעתי שאני עושה משהו גדול" האחות לאה בן גיגי מלניאדו לא שוכחת את משפחתו של חולה בן ,60 שנפטר במשמרת שלה: "הם היו בחוץ והתחננו שנעזור לו. הילדים שלו היו בגיל של הילדים שלי" האחות יבגניה מיזין משערי צדק מרגישה שבכל פעם שהיא רואה אנשים שעבדו איתה במחלקה, "זה כמו לפגוש חבר'ה מהמילואים" והרופא המרדים ד"ר כמאל מג'דלה מוולפסון, שזכה לכינוי "ד"ר קורונה", מבטיח: "גם אם יהיה גל עשירי, לא אעזוב" אנשי צוות רפואי שעובדים כבר שנתיים רצופות במחלקות הקורונה מדברים על ההתמודדות הפיזית והנפשית הקשה, התקוות לעתיד - ותחושת השליחות

אמצע השבוע שעבר, בוקר. האחות לאה בן גיגי נכנסת שוב למחלקת הקורונה המבודדת בבית החולים לניאדו שבנתניה. 28 חולים שוכבים כאן היום, ולאה עוברת בין המיטות, נותנת תרופות לאחד, מודדת סטורציה אצל האחר, ולא שוכחת לומר מילה טובה לכל אחד.

"בפעם החמישית הכל כבר נראה פשוט יותר", היא מחייכת ברוגע, מיישרת את המטפחת שלראשה, שמצליחה להישאר במקום גם אחרי שהיא מסירה את מסכת הפנים השקופה. אבל בפנים, היא מודה אחר כך, עדיין מתחוללת סערה.

אחרי שעתיים במחלקה לאה יוצאת. גומעת בשקיקה מכוס המים שמחכה לה, תוך שהיא מדברת איתי. במחלקת הקורונה העובדים לא יכולים להוריד את המסכה לרגע, גם לא כדי לשתות קצת מים.

"עכשיו עוד בסדר, לכאורה, אבל אני עוד סוחבת כאב לב גדול מהגל הקודם, שבו ראינו אנשים שהרגישו טוב יחסית, ופתאום הידרדרו במהירות. את חושבת שהם יהיו בריאים ויסתדרו עם זה, אבל זה לא תמיד קורה. הגל הקודם השאיר אצלי חותם לא פשוט, כי היה בו מספר גבוה של חולים שנפטרו, בעיקר צעירים. וזה שובר".

אז למה בחרת לעבוד שוב במחלקת הקורונה? יכולת להישאר במחלקה הקרדיולוגית, שבה את עובדת בימי שגרה.

"נכון. אבל אני רואה את השליחות שבדבר הזה. מה שמניע אותי הוא היכולת לתת תקווה לחולים ולהציל אותם. כל עוד אני יכולה, אשאר כאן". היא בת ,41 גרה בקדומים, נשואה ואם לשישה, הגדול בן 22 והקטן רק בן שנתיים וחצי. אחות בלניאדו כבר יותר מ־51 שנה, אבל בשנתיים האחרונות היא עובדת כמעט ללא הפסקה במחלקת הקורונה שבקומה הראשונה. התחילה במארס ,2020 עם פתיחת המחלקה הראשונה, ונשאבה לזה.

מחלקות הקורונה הן הקשות ביותר בבתי החולים. קשות למאושפזים, ששוכבים מבודדים מהעולם, וקשות לסגל הרפואי, שעובד תחת לחץ, ללא יכולת להוריד את המסכה והכפפות אפילו לרגע. בשל הקושי הפיזי והרגשי, הצוותים במחלקות עובדים בסבבים. כמה שבועות בקורונה, ואחר כך בחזרה למחלקת האם, "להתאוורר". רק מתי מעט מסוגלים לחזור בשנית למחלקות הקורונה, שבבתי חולים מסוימים, כמו שערי צדק ופוריה, מעולם לא נסגרו לחלוטין. יחידי סגולה אף יותר לא עוזבים אותן כלל. הם שם גם עכשיו, כשהגל החמישי מכה עם עשרות אלפי מאומתים מדי יום. והם שם כי זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לעזור לאנשים, והמקום שבו הם הכי נדרשים כרגע הוא מחלקת הקורונה.

בשבועיים האחרונים פגשנו כמה מהם. האחות לאה מלניאדו, הרופא המרדים ד"ר כמאל מג'דלה מוולפסון, האחות יבגניה מיזין משערי צדק והאח אחמד בלאונה מפוריה. ארבעה עובדים מסורים, שחוזרים שוב ושוב למחלקה הקשה. עכשיו הם משתפים בכאב שנשאר אחרי משמרות ארוכות, בתקווה שנגוזה בכל פעם מחדש שאולי הפעם זה הגל האחרון, ובהבטחה שכל עוד יש מחלקות קורונה, הם יהיו שם לעזור. חלקם מחזיקים ב"שיאים" מפוקפקים של שעות ארוכות שבהן הצליחו להישאר במחלקה

אחמד בלאונה: "בהתחלה חשבתי לעצמי, יש לך ילדים, משפחה, אתה לא צריך לסכן אותם. התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה שמחפשים אחים שיטפלו בחולי קורונה. התלבטנו רגע ביחד, ואז אמרתי לה שאם לא אני, מי ילך לשם?"

יבגניה מיזין: "היום אני קצת יותר מפחדת לעבוד במחלקה רגילה. במחלקת הקורונה אני מוגנת היטב; במחלקה רגילה משתמשים במסכה רגילה, המטופלים שוכבים זה לצד זה בלי מסכה, ואי אפשר לדעת אם ומתי הם יתגלו כחיוביים"

ללא יציאה, של מספר נפטרים במשמרת, ושל מספר גבוה של הליכים רפואיים שביצעו.

אחרי הגל הרביעי,

לאה כמעט נשברה. "ביום הראשון שלי במחלקה, במארס ,2020 פחדתי שאביא משהו מהמחלה הביתה, לילדים. את לא יודעת כמה את מידבקת אחרי שאת נמצאת ליד חולי קורונה, לפעמים שתי משמרות ברצף, כמה פעמים בשבוע. אולי זה לא היה אחראי מצידי לקפוץ ככה לעבוד במחלקה עם חולים במחלה מסתורית ומסוכנת, אבל אמרתי לעי צמי שמישהו חייב לטפל בחולים האלה ולתמוך בהם.

"אחרי שהרגלתי את בני המשפחה לא להתקרב אלי מייד כשאני חוזרת מהעבודה, אלא לתת לי להחליף בגדים ולהתקלח, החשש ירד. אין מה לעשות, בחרתי במקצוע שהוא שליחות, ולכן לא משנה אם יש סיכון בעבודה או לא. אני באה לעבוד".

גם אחמד בלאונה ,)40( היום אח בכיר במחלקת טיי פול נמרץ קורונה בבית החולים פוריה שבטבריה, ועד לפני שנתיים אח במחלקת טיפול נמרץ לב, חשש קצת ברגע הראשון. עד היום הוא זוכר איך נקרא במארס 2020 לטפל בנהג ההסעות של התיירים מיוון, שהיה אחד מחולי הקורונה הראשונים בארץ.

"בהתחלה נרתעתי מהמחשבה על עבודה עם חולי קורונה", הוא מספר. "חשבתי לעצמי, יש לך ילדים, משי

פחה, אתה לא צריך לסכן אותם. כשביקשו ממני לעבור לעבוד שם, התקשרתי לאשתי. סיפרתי לה שמחפשים אחים שיטפלו בחולי קורונה, ושלא כולם מסכימים. התלבטנו רגע ביחד, ואז אמרתי לה שאם לא אני, מי ילך לשם? הרגשתי שיש לי מחויבות, בגלל הוותק שלי והמומחיות שלי בטיפול נמרץ".

הוא לוקח נשימה עמוקה. "אני זוכר איך הלכתי במסי דרון לחדר של הנהג שנדבק, לבוש בחליפת מיגון, והרי גשתי כאילו אני בכור גרעיני. שמעתי את הנשימות של עצמי בתוך המסכה ואת ההד של הצעדים שלי במתחם המבודד, וידעתי שאני עושה משהו גדול. אבל בפניםי בפנים מאוד חששתי. הרי לא ידענו מה זו המחלה הזאת.

"לקחתי הרבה אוויר, התחלתי לעבוד והצלחתי לייצב אותו. כשסיימתי את המשמרת התקשרתי לאשתי וביי קשתי שתשאיר לי שקית בגדים מחוץ לבית, כדי שאי חליף בגדים ואתקלח, ורק אז אראה אותה ואת הילדים. עד כדי כך פחדנו.

"היום, שנתיים אחרי, הילדים כבר התרגלו שכשאני חוזר הביתה, הם לא יכולים ישר לקפוץ עלי, אלא מחכים שאסיים להתקלח, ואז אני שלהם. כשנגמר הגל הראשון והמחלקה נסגרה, חשבנו שהכל נגמר וחזרתי לעבודה הרגילה בטיפול נמרץ. שלושה שבועות אחר כך כבר היינו עמוק בתוך הגל השני".

אחמד, נשוי ואב לשלושה, גר בכרמיאל. את ההתמחות בטיפול נמרץ עשה במחלקת ניתוחי לב וחזה בבילינסון, ובי4102 עזר להקים את היחידה לטיפול נמרץ בפוריה. מאז הוא שם, ובשנתיים האחרונות - בעיקר במחלקת טיפול נמרץ קורונה. מחלקה קשה, עמוסה, שבתחילת השבוע שכבו בה עשרה חולים, שניים מהם במצב קריטי. ביום העצמאות שעבר נבחר להשיא משואה.

ליד המחלקה לטיפול נמרץ קורונה נמצאת המחלי קה לטיפול נמרץ נשימתי, שמטפלת בחולים "רגילים". אחמד מתרוצץ בין שתיהן, עוטה ומוריד שוב ושוב את חליפת המיגון. "הגל הזה קצת שונה מהקודמים, כי יש הרבה חולים שהגיעו לבית החולים מסיבות אחרות והתי גלו כחולי קורונה", הוא מספר. "יש כאן הרבה חולים במחלות חורף, כמו שפעת לסוגיה. מספר חולי הקורונה הקשים מועט, אבל זה יכול להשתנות. עדיין לא התרי גלתי למראה של חולים שמידרדרים במהירות.

"בגל הראשון ארגנתי, ביחד עם מנהל המחלקה ומי נהל שירות ניתוחי לב בבית החולים, הכשרה לעובדים במחלקה איך להפעיל אקמו (המכשיר המחליף את פעולת הלב והריאות; ב"א), ויצאנו לדרך. בגל השני, כשפתחו את המחלקה מחדש, התנדבתי לעבוד בה, ואז התחיל להיות ממש קשה. הגיעו חולים קשים שהיו זקוי קים לאקמו, הקמנו טיפול נמרץ בתוך מחלקת הקורונה, ואני הפכתי לאחראי טיפול נמרץ במחלקה. קיבלתי רשימה של אנשי צוות, שמורכבת מאחים ומאחיות ממחלקות אחרות בבית החולים, וארַגנו להם הרצאות וקורסים כדי שיוכלו להצליח בעבודה".

למרות העייפות הניכרת בעיניו הבהירות, הוא מלא אנרגיה ומבטיח שימשיך לעבוד במחלקה גם אם יהיה גל עשירי. "זו לא עבודה פשוטה. בהתחלה היא היתה עוד יותר מורכבת, בעיקר בגלל התנאים החיצוניים. עבדנו עם חליפות כמו של אסטרונאוטים, בלי מיזוג ובלי אפשרות לפתוח חלונות, כדי למנוע זיהומים. היו משמרות שהרגשתי מחנק בגרון. אבל אין מה לעשות, אתה לא יכול להוריד את המסכה ולנשום.

"לפעמים הייתי צריך לעבוד 24 שעות ברצף, כדי לעזור להביא חולים שהיו זקוקים לאקמו מבתי חולים אחרים לפוריה. לפני שנה קיבלנו תקן לעוד ארבע מיי טות טיפול נמרץ שהוסבו לטובת חולי קורונה, והמיטות האלו בדרך כלל מלאות".

הרבה מים עברו

בנהר הקורונה, ובין הגלים שונו נוהלי העבודה. בני המשפחה של החולים, שבתחילה כמעט לא הורשו להיכנס למחלקות מחשש להדבקה, יכולים היום לבקר בתנאי תו ירוק, וגם חליפות המיגון הסגורות הוחלפו בחלוקים כחולים חדיפעמיים. המסי כות הפכו להיות שקופות, כך שאפשר כבר לזהות את הבעות הפנים של אנשי הצוות המטפל. ד"ר כמאל מג'דלה ,)35( מתמחה בהרדמה בבית החולים וולפסון שבחולון, כבר זכה לכינוי "ד"ר קורונה". בשי נתיים האחרונות ביצע כי08 אחוז מהליכי האינטובציה (החדרת צינור לכלי הנשימה; ב"א) של חולי הקורונה בבית החולים, כולל שיא של שבע אינטובציות ביום. הממוצע במחלקת הקורונה הוא שלוש-ארבע פעמים.

הוא גר עם הוריו ואחיו בבאקה אליגרבייה. לוולפי סון הגיע לפני שנתיים, אחרי התמחות של כחצי שנה בשיבא. שבועות ספורים אחר כך פרצה המגפה.

"בגל הראשון ובגל השני, הייתי ישן בבית אחר שיש לי ביישוב, מחשש לבריאות של הוריי המבוגרים. הם היו מביאים לי אוכל, שמים ליד הדלת והולכים. בתי קופה ההיא כולנו בבית החולים היינו בפאניקה. אף אחד לא ידע איך מתמגנים, איך מטפלים, איך עושים אינטובציה עם כל הבגדים המסורבלים האלה. אבל כן ידענו שלא תהיה לנו ברירה אלא לטפל בחולים שיגיעו.

"לא אשכח את החולה הקשה הראשונה שבה טיפי לתי, בפברואר .2020 קיבלנו קריאה בשעה 12 בלילה, שיש חולת קורונה במחלקה פנימית שצריכה הנשמה. האחראי שלי אמר שלפני שאני הולך, אני חייב להתמגן כמו שהתמגנו בעבר בימי שפעת החזירים, עם חליפה מכף רגל ועד ראש. הוא אמר לי לנסות להתרחק מני תיב האוויר שלה.

"ההליכה לשם היתה מפחידה. נראה לי שהדופק שלי היה 130-120 מרוב פחד. לא הבנתי למה דווקא אני נפלתי על הטיפול בחולה הזו. כשהגעתי למחלקה הרגשתי את כל החום בראש.

"עמד שם צוות סיעודי שנתן לי את המסכה, את הערדליים ואת החלוק, התלבשתי, לקחתי נשימה עמוי קה ונכנסתי. החולה כבר היתה במצב הכרה ירוד, עם סטורציה של 65 בערך, נשמה בכבדות. פחדתי עליה ופחדתי על עצמי, כי היינו פנים אל פנים, ועמדתי מול נתיב האוויר שלה. זה מלחיץ, כי אתה צריך לחשוב מהר, להבין מה לעשות.

"לקחתי עוד רגע עד שהבנתי איך אני מחבר אותה לָאמבּו (מפוח הנשמה; ב"א) ופותח לה נתיב אוויר באינטובציה. רגע אחרי, הכל הסתדר. נרגעתי. למרות הפחד, הלחץ והאדים במסכה, הצלחתי לעזור לה. אחר כך היא היתה החולה הראשונה במחלקת קורונה, ואחרי כמה שבועות החלימה ושוחררה. אני כבר לא זוכר כבר בכמה חולים טיפלתי מאז".

למה לעבוד דווקא במחלקה הכי קשה והכי לא צפויה בבית החולים?

"כי ראיתי שאני יכול לעזור. המרדים הוא זה שמבין בשיטות ההנשמה ובעזרה נשימתית לחולה, וזה משרה רוגע על הצוותים. הרופאים במחלקות הפנימיות לא מתעסקים עם הנשמה ביומיום. הם עושים עבודה נהדי רת, אבל אנחנו אלה שמומחים בהנשמה ובאינטובציה, שבהן כל שנייה קובעת. לכן ברור שנעשה את זה בצורה הכי טובה, גם כשיש אדים במסכה וכשלא רואים טוב ויש לחץ בגלל ריבוי החולים".

אם יהיה גל נוסף, תהיה שם שוב?

"אפילו אם יהיה גל עשירי, לא אעזוב. מהיום שבו התחלתי לעבוד בבית החולים, אבא שלי אמר לי להתנהג לחולים כאילו הם בני משפחה שלי - וככה אני עושה. אני עובד מהרגש. גם אם המשמרת שלי נגמרת ואומי רים לי שיש חולה קורונה שצריך להנשים, אחזור אליו.

"כמובן שגם התרגלנו, העבודה היא כבר ברוטינה, ואתה יודע בדיוק מה צריך לעשות ואיך לעבוד וגם משתכלל עם הזמן. בהתחלה, למשל, עשינו אינטובציה בשכיבה. היום אני עושה אותה בזווית המדמה ישיבה. הקורונה היא בית הספר של החיים".

כששואלים את

יבגניה מיזין )47( למה התחילה לעבוד במחלקת הקורונה בבית החולים שערי צדק, היא צוחקת. "לא נעים לומר, אבל זה התחיל כשיקול כלכלי", היא אומרת, "אבל מהר מאוד נשאבתי לזה".

כבר כמעט 20 שנה שהיא עובדת כאחות, בשנים האחרונות במחלקת אף אוזן גרון, מטפלת בחולים אחרי ניתוחים. עם פרוץ המגפה ופתיחת מחלקת הקורונה, הודיעו בבית החולים שכל הניתוחים שנקבעו מראש במחלקה שלה מופסקים. "הבנתי שאם אני רוצה לקבל עוד משמרות בעבודה, כדאי לי להתנדב למחלקת הקוי רונה. היה לי ניסיון בעבודה בחדר מיון, וידעתי שמדובר במחלה ויראלית, ושנעבוד בצורה ממוגנת. מי בכלל חשב אז ששנתיים אחר כך עדיין אמשיך לטפל בדבר הזה".

היא גרה בירושלים עם שני ילדיה, בת 17 ובן .6 "הבן שלי נולד פג והיה מונשם אחרי הלידה, מה שגרם לי לחשוש בהתחלה שאולי אדביק או אסכן אותו. ביקשתי להתייעץ עם רופאה בכירה, והיא הסבירה שאם היום הוא נושם רגיל ולא זקוק לשום תמיכה נשימתית, אז אין בעיה. זה הרגיע אותי. אני חושבת שהפחד שלי להישאר בלי עבודה אחרי שביטלו את כל הניתוחים האלקטיביים היה גדול יותר מהפחד מהמחלה".

יבגניה היתה שם מהיום הראשון, כשמחלקת לבי חזה הפכה למחלקת הקורונה. כאחות אחראית למניעת זיהומים במחלקת אף אוזן גרון, היא התנדבה בהתחלה לעבוד במיגון הצוות הרפואי. עזרה לצוותים ללבוש את המיגון בכניסה למחלקה ולהוריד אותו ביציאה. במקביל, נכנסה בעצמה לטפל בחולים בתוך המחלקה.

"בהתחלה אנשים לא מצאו את הידיים והרגליים, אף אחד לא ראה כלום בגלל הציוד והביגוד. כבר מהרגע הראשון עברנו לעבודה של 12 שעות במשמרת, בממ חלקה חדשה, שבה לא הכרתי אף אחד מהצוות. נתנו לנו הדרכה קצרה על המיקום של כל דבר במחלקה, וזהו. תוך כדי עבודה למדנו איך לדבר באינטרקום עם מי שבחוץ, איך לעזור למטופל במקרה של הידרדרות נשימתית, ואיך להסתדר עם כל המיגון הזה".

מאז החולה הראשון, יבגניה לא עזבה את המחלקה. "אף פעם לא היינו עם אפס חולים", היא אומרת. "אחרי הגל הראשון, אני ועוד כמה אנשי צוות נשארנו כמה שבועות עם חולים בודדים. ואז התחיל הגל השני. היו לנו כל הזמן משימות סביב כמה מונשמים. בספטמבר 2020 היתה עלייה במאושפזים והמחלקה נדדה בין הקומות, עד שהתמקמה בקומה השלישית".

ביום שני השבוע היו במחלקת הקורונה בשערי צדק 56 חולים. יבגניה, שאחרי הגל הרביעי כבר חשבה שהכל נגמר, ממשיכה לעבוד שם במקביל לעבודתה במחלקת אף אוזן גרון.

"יהיה לי קשה יותר להתחיל עכשיו משהו חדש", היא מחייכת. "אני יודעת שאני יכולה להישאר ב'בית' הזה של הקורונה, שבו יש לי ניסיון. היום אני גם קצת יותר מפחדת לעבוד במחלקה רגילה. במחלקת הקורונה אני מוגנת היטב; במחלקה רגילה משתמשים במסכה רגילה, המטופלים שוכבים זה לצד זה בלי מסכה, ואי אפשר לדעת אם ומתי הם יתגלו כחיוביים.

"זה לא קל, זו לא עבודה פשוטה, אבל אני כבר רגילה. בכל פעם שאני רואה אנשי צוות שעבדו איתי בעבר בממ חלקת הקורונה, זה כמו לפגוש את החבר'ה מהמילואים".

הוריה של לאה,

שניהם בשנות המ06 לחייהם, חלו בקורונה בקיץ האחרון. "הם הרגישו קצת לא טוב, אבל החלימו ועברו את זה. מעט אחר כך, בספטמבר ,2021 גם אחד הבנים שלי חלה. הוא טס לחו"ל עם אבא שלו ועם אחד מאחיו, ואחרי שחזר נכנס לבידוד והתגלה כחולה.

"זה הפחיד אותי. אפילו שאני אחות, אפילו שאני עומ בדת בכל יום עם חולים, ואולי דווקא בגלל שאני עובדת כל היום עם חולים, היתה בי תחושת פחד כזו. אבל בזכות העובדה שאני עובדת עם חולי קורונה יכולתי ללבוש אמצעי מיגון ולהיכנס אליו לחדר, להרגיע אותו ולטפל בו. אחרי כמה ימים הוא הרגיש הרבה יותר טוב והחלים".

גם שניים מילדיו של אחמד, הגדול והצעיר, חלו בקומ רונה בתחילת ספטמבר .2021 "הם נדבקו בבית הספר, ואמא שלהם היתה צמודה אליהם. אני מוגדר כעובד חיוני, ולכן הייתי עושה בדיקה בכל בוקר והולך לעבומ דה. תודה לאל, אני מעולם לא נדבקתי".

כל אחד מהארבעה ראה בשנתיים האלה עשרות ומאות חולים, ולכל אחד מהם יש את זה שהשאיר חותם בלב ובבטן.

כמאל: "היה לנו מטופל בן 54 שמצבו הסתבך, וכמ שנכנסתי להנשים אותו, הוא בדיוק דיבר עם המשפחה שלו בטלפון. אמרתי לו בעדינות שאני כאן כדי לעזור לו ושצריך להנשים אותו, והוא הודיע את זה למשפחה שלו בכאב לב גדול. כמעט התחלתי לבכות ביחד איתו, אבל לחצתי לו את היד והבטחתי שלא אעזוב אותו לאורך כל התהליך, ושאני מאמין שעוד אראה אותו.

"התחלנו להנשים אותו, ומעט אחר כך הוא נכנס לדום לב, עבר החייאה וחזר לנשום. אחרי חודש ועשרה ימים הוא השתחרר מבית החולים, על הרגליים. זה נותן לי המון כוח, הידיעה הזאת שגם לחולים האלה יש תקווה".

כמאל היה גם בצוות שטיפל בחי שאוליאן ז"ל, אחד ממתנגדי החיסונים הידועים, שנפטר בבית החולים וולמ פסון בספטמבר האחרון. "למרות כל מה שהוא חשב על החיסון, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שאנשים לא יודעים איזו עבודת קודש אנחנו עושים, ושצריך לצלם אותנו כדי שיידעו", אומר כמאל. "אמרתי לו שזה חלק מהעבומ דה שלנו, לשמור על כל מטופל כאילו הוא בן משפחה.

"כשסיפרו לי מי הוא, שאלתי אותו אם הוא עדיין מתנגד לחיסונים. הוא כבר לא ידע מה לענות".

יבגניה עדיין בקשר עם בני משפחה של אחד החולים, שנפטר מקורונה בשנה שעברה. "הוא היה אדם מבוגר ואושפז במצב קשה, עם בלבול שאופייני להרבה חולים מבוגרים. בני המשפחה שלו היו בבידוד, אחרי שחלו גם הם, וראיתי שהוא לא מצליח לדבר איתם בטלפון בצורה ברורה. אז צילמתי אותו לסרטון קצר ושלחתי להם.

"אחרי שהסתיימה המשמרת שלי נכנסתי לאוטו ולא הייתי רגועה. החולה היה יציב מבחינה קלינית, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. התקשרתי לבן שלו ושאלתי אם יש מישהו שלא בבידוד, ויכול לבוא. זה היה בשלב שבו בני משפחה הורשו להיכנס עם אישור מיוחד, ואמרתי להם שנראה לי שחשוב שמישהו יישב איתו כמה דקות. הוא היה כל כך מסכן.

"השגתי אישור מיוחד מהרופא במחלקה להכניס אליו בן משפחה, והבת שלו הגיעה לבית החולים. חמש דקות אחר כך, הוא נפטר.

"אחרי כמה ימים המשפחה שלו התקשרה אלי והודתה לי בהתרגשות על שנתתי לו את הזכות לראות ולשמוע מישהו מהמשפחה לפני מותו. זו הסיבה שגם היום אני מוכנה להיות כאן, במחלקה הזאת, כי אני מבינה את החשיבות של העבודה כאן".

לאה לא תשכח

איך נלחמה בגל השלישי על חייו של חולה בן ,60 שמצבו הידרדר במהירות. "המשפחה שלו היתה בחוץ, מתחננת שנעזור לו. אנחנו נלחמים תמיד, על כל החולים, אבל האדם הזה נפטר במשמרת שלי, וזה כל כך כאב לי. הילדים שלו, שעמדו בחוץ, היו בגיל של הילדים שלי.

"למרות שאת יודעת שלפעמים זה לא בידיים שלך, יש תחושה של כישלון. שאולי היה אפשר לעשות עוד משהו, ואנחנו לא הצלחנו.

"זה בלט בעיקר בגל הקודם, שבו היו הרבה מאוד חולים קשים. את חלקם אפילו הכרתי אישית. אני דוברת צרפתית, אז לפעמים היו קוראים לי לדבר עם חולים דוברי צרפתית ונקשרתי אליהם יותר, כי הייתי הצינור שלהם לשאר הצוות. כשאת מתחברת לאנשים, יותר כואב לך כשהם לא שורדים. היו הרבה פעמים שחזרתי הביתה ובכיתי".

אז למה לעשות את זה שוב?

"יש גם מקרים מרגשים. בספטמבר האחרון היתה אישה שאושפזה במצב קשה כמה ימים לפני חתונת בתה. ביום החתונה ביקשנו מבני המשפחה שיביאו לה בגדים חגיגיים, שהיא הכינה מראש לחתונה. הם עזרו לה להתלבש ולהתאפר, והבת שלה הגיעה לפני האירוע לבית החולים עם שמלת הכלה, כדי שיוכלו להצטמ לם ביחד מרחוק ולברך אחת את השנייה. בערב כמה מתנדבים ארגנו תזמורת קטנה במחלקה, שרו לאישה שירים ועשו לה שמח. זה היה מאוד מרגש.

"אלה מקרים שזכורים לטובה, כי האישה הזו גם זכתה להיות לצד בתה ביום החתונה, וגם החלימה אחרי כמה ימים וחזרה הביתה".

ואחריה חזרת שוב למחלקת הקורונה.

"כשפתחנו מחדש את המחלקה, לא אמרתי 'אוי, צריך שוב לעבוד במחלקת קורונה'. היה לי עצוב על החולים, והבידודים, והתורים בבדיקות, ואי הסדר בממ סגרות של הילדים, וכל מה שמתלווה לעוד גל. אנחנו פשוט מותשים מהכל.

"לפני כמה חודשים ארגנו לנו בבית החולים סדנת תמיכה של יומיים, שהוגדרה כ'פוסטמקורונה'. אז עוד באמת חשבנו שהמחלה מאחורינו. היו לנו שתי מנחות מעולות, שעבדו איתנו על דרכים להוציא את כל הרגמ שות שהפנמנו בגלים הקודמים. הסדנה הזאת עזרה לי, הרגשתי שאני יכולה לרוקן את כל התיק של המטען הרגשי, שהיה לי מאוד קשה.

"אני מצליחה להסתדר עם העבודה בתנאים פיזיים לא קלים, אבל הקושי הרגשי יושב עלייך. בכל פעם שאני נכנסת למחלקה אני רוצה לעזור לחולים, לראות אותם מבריאים, ולא תמיד זה מצליח. מצד שני, ראינו חולים שחשבנו שלא ייצאו מזה, והם החלימו ויצאו מבית החולים חזקים. מקרים כאלה מחזקים ומלמדים אותך לא לאבד תקווה, ותמיד להילחם.

"למדתי שבזכות הרצון לעזור לזולת אני יכולה להמ סתגל לכל דבר, גם לעבודה בתנאי מיגון קשים ועם צוות חסר, עניין שמורגש עכשיו במיוחד, מאחר שרבים בבידוד. עובדה שעכשיו, כשהמחלקה מתמלאת שוב, אני עדיין שם, לא מוותרת עליה. אלה כוחות פנימיים שמתגלים כשאנחנו צריכים אותם".

אחמד זוכר מטופלת אחת, בת ,50 שהגיעה בתחילת הגל השלישי למחלקה לטיפול נמרץ קורונה, בהכרה מלאה. "קיבלתי אותה למחלקה, דיברתי איתה קצת ועמ זרתי לה להתאקלם", הוא מספר. "בשעה 15:00 סיימתי את המשמרת. למחרת גיליתי שהמצב שלה הידרדר אחר כך. בשעה 18:00 היא עברה הנשמה, 21:00מבו נפטרה.

"כל מוות הוא קשה לעיכול. אבל כשמדובר באישה צעירה יחסית, שבבוקר דיברה כרגיל ובערב כבר לא היתה בין החיים, זה לא פשוט. עד היום אני לא מצליח לעכל מוות כזה. פשוט לא מבין אותו".

אז למה אתה ממשיך לעבוד במחלקת הקורונה?

"בגלל המחויבות. התחלתי תהליך, ואני רוצה לסיים אותו. והיו לי גם הרבה מקרים שבהם הצלחתי להציל חולים. אני מסתכל גם על נקודת האור הזאת, עם תקווה שאוטוטו הקורונה תיגמר. עד היום, חוץ מהפוגה של שלושה שבועות בין הגל הראשון לשני, המחלקה לטיפול נמרץ קורונה לא הפסיקה לעבוד. גם כשהחולים נחשבו למחלימים, הם עדיין היו במיטות של המחלקה".

לאה בן גיגי: "אני מצליחה להסתדר עם התנאים הפיזיים, אבל הקושי הרגשי יושב עלייך. אני רוצה לעזור לחולים, לראות אותם מבריאים, ולא תמיד זה מצליח. מצד שני, ראינו חולים שחשבנו שלא ייצאו מזה, והם החלימו ויצאו מכאן חזקים"

ד"ר כמאל מג'דלה: "מהיום שבו התחלתי לעבוד בבית החולים, אבא שלי אמר לי להתנהג לחולים כאילו הם בני משפחה שלי - וככה אני עושה. גם אם המשמרת שלי נגמרת ואומרים לי שיש חולה קורונה שצריך להנשים, אחזור אליו"