חשבתם שמדינת ישראל נבנתה בעמל משותף, בהסכמה כללית ובלי מהמורות בדרך? תחשבו שוב.

הנה: ברבעון הראשון של 1952 נע רכה סדרת פגישות דרמטיות בין הנה לת חברת "סולל בונה" לבין שר האוצר, אליעזר קפלן, במהלכן התלוננה החברה על יחס הממשלה לעבודות התשתית והבנייה.

ראשי החברה טענו שעבודות ממשלתיות רבות שוריינו באופן בל עדי למחלקת העבודות הציבוריות ,(צ.ע.מ) שפעלה מתוך משרד העבודה, "במקום לשתף את סולל בונה בחלק מנפח העבודות הנדרשות".

בנוסף, התלוננה סולל בונה על סי רוב הממשלה להקצות לה מטבע זר לפי צרכיה. נמסר, להמחשה, שבאמצע 1951 נדחתה בקשת החברה לקבל הקצאה של מטבע זר נוסף על זה שהוקצה לה בתחילת השנה, למרות שהמט"ח נדרש לחברה לרכישת מכונות, ציוד וחומרי גלם נחוצים מחו"ל.

ראשי סולל בונה הסבירו שהציוד והחומרים היו מיועדים לעבודות בנייה גדולות שאמורות היו להכניס לקופתה עוד כ 15 מיליון ל"י.

במסיבת עיתונאים לכתבי הכלכ לה והתעשייה, שנערכה באמצע ינואר ,1952 התייחס השר קפלן למה שכינה "מרכזיותה של סולל בונה במשק הישראלי". קפלן עדכן ש"מחזורה הכולל של סולל בונה עמד ב 1951 על 60 מיליון לירות ישראליות" - סכום עתק באותם ימים.

לשם השוואה, תקציב המדינה הכולל לאותה שנה עמד על 208 מיליון ל"י, לא כולל תקציב הבי טחון, שהיה בחזקת סוד צבאי.

באותה תקופה העסיקה סולל בונה יותר מ 50 אלף עובדים, שהיוו כ 11 אחוזים מכוח העבודה בכל מדינת ישראל.

בתחילת 1952 חלשה החברה על שורה של מפעלי מפתח במדינה: "תעשיות אבן וסיד", בית החרו שת למלט "נשר", וכן גם על "כור תעשיות", "פניציה" לייצור זכוכית ו"חרות" למוצרי אינסטלציה, נוסף לשליטה על העבודה בנמל חיפה.

כדי להבטיח את עתידה, דרשה החברה שהממשלה תיכנס לשו תפות עימה ותחזיק 50 אחוזים ממניותיה.

לאחר דיונים נמסר ש"הממשלה דוחה את ההצעה, אך היא מוכנה לשקול שותפות עם סולל בונה בהקמת מפעלי תעשייה חדשים" - כפי שאכן קרה בפועל בשנים שלאחר מכן.