למשך יומיים תמימים השבוע היה ליבי נתון לשאלה מטלטלת שה תשובה עליה עתידה היתה להשפיע השפעה מכרעת על מצבי הנפשי ועל שמחת החיים שלי, ובעצם על כלל החוויה הקיומית שלי. ולא, השאלה היא לא האם יסכים ראש הממשלה לשעבר נתניהו לעסקת טיעון שיש עימה קלון, וגם לא האם תיכנס לתוקף ההחלטה להוריד את ימי הבידוד למאומתים לחמישה בלבד, עניין שכבר לא יעלה ולא יוריד לי, כי זה עתה הש למתי את תקופת הבידוד בת השבוע שהושתה עלי. אני מתכוון לשאלה הרבה יותר קיומית: יירד או לא יירד שלג.

השאלה הזו, צריך לומר, אינה חדשה. ירו שלמים ורמת גולנים עסוקים בה פעמיים או שלוש מדי חורף, וגם אם הם לא מודים בזה, היא מטלטלת את עולמם. די להבחין ָברצינות שאופפת את האנשים סביבי שעה שהם דנים בשאלה "ייתפס או לא ייתפס?", כדי להבין שאכן, מדובר בפסיכוזה.

למה שלג עושה לנו את זה? שנים רבות האמ נתי שהסיבה היא הכאוס. בבוקר של שלג העולם עומד מלכת. אין בתי ספר, אנשים לא יוצאים לעבודה, המכוניות אינן נוסעות בכבישים. גם אם מישהו יתעקש לתפקד כרגיל, השלג יקשה עליו. נכון שלקראת צהריים יובא את ויפונה השלג מלפני הגלגלים הקדמיים, אבל החגיגה כבר התרחשה. ואנחנו, יצורים שמרניים שכמותנו, אוהבים כאוס. יאללה, בלאגן. הסיבה הזאת נשמעת די מופרכת כשמדובר בשלג דהשנה. כבר שנתיים שאנחנו שרויים עמוקות בתוך כאוס קשה שבעתיים מכל שלג שבעולם. כשהתחילה הקורונה הגדרתי אותה כיום שלג ארוך, אבל מאז, לצערי, השלג הזה לא מפסיק לתת. בא בגלים ואינו מרפה.

והנה, מסתבר שגם בשנה כזו אני עדיין מחכה לשלג. אולי זה הניקיון הצחור ששוטף את הרחוב, ובאמצעותו את הנפש, ואולי אלה הכבישים, שמו פקעים מכבישיותם והופכים למדרחוב גדול. אבל מה שנראה לי הכי הגיוני הוא דווקא סיבה אחרת, שפחות קשורה לעולם ויותר קשורה לאדם.

כשהיינו ילדים, היה השלג יום חופש. חופש פתאומי. בלתי צפוי. כזה שלא כתוב בלוח השנה וביומן לתלמיד. החוויה הזו היא מאוד עוצמתית, והיא נצרבת חזק בנפשו של ילד. והוא גדל מאז, וגידל כרס וזקן, וכבר אף אחד לא אומר לו מתי ללכת ולאן ללכת, והוא גם עצמאי, אז אם ממש בא לו יום חופש, הוא יכול פשוט לקחת אותו.

ועדיין, כל מה שהוא רוצה זה לקום בבוקר, לרוץ לחלון, לראות את הרחוב הירושלמי שלו מכוסה בלבן ולהרגיש לשנייה את האושר ההוא של תלמיד בית הספר לויכטר, שפטור מללכת לבית הספר ונ שאר בבית לשתות זיפ ולשחק חמש אבנים. ובסוף הוא בא, החמוד. לא ממש כמו שפיללנו, אבל תודה על כל פתית ופתית. אח, שלג. שלג על עירי.