לידיעת משרד הבריאות: ככל שהציבור פחות תמים, כך רפלקס התגובה התוקפנית יותר מטופש. ג'קי עצבני

תגובות חסרות פרופורציה הן עניין חשוד. לא צריך חושים מחודדים ועשרות שנים בחדרי חקירות כדי לעלות על זה. פתגם עתיק אומר "על ראש הגנב בוער הכובע", וזה דימוי די מוזר.

אך בכל פעם שבעל תפקיד עומד מול שאלה קשה ובוחר להגיב במפגן קורבנוּת מוגזם והיסטרי בסגנון ה"געוואלד", או הולך דווקא על תוקפנות מיתממת, זה מביך כמו תיאטרון גרוע. מלבד המבוכה זה מעורר בעיקר את הרושם שאולי באמת עדיף לפעמים פשוט לקבל אחריות. ואולי גם לשתוק.

כולנו מבינים למה אנשים שהכובע שלהם מריח כמו מנגל בוחרים לתקוף ולא להתנצל. ההגנה הכי טובה היא ההתק פה, ואם אף אחד במדינה לא מקבל אחריות אף פעם, אז למה דווקא אני?!

אלא שככל שהציבור הולך ונעשה פחות תמים, כך רפלקס התגובה התוקפנית הולך ומצטייר כמהלך מטופש ולא מאוד מכובד. עם הזמן, כך נדמה, כולנו למדנו שברגע שמישהו מגיב על האשמות קשות נגדו במילים כמו "קשקוש מקושקש", "שטויות במיץ", "לא דובים ולא זבובים" וכיוצא באלו, זאת כמעט הוכחה ניצחת שיש דברים בגו. ועל "לא יהיה כלום" חבל להוסיף מילה.

בתחילת השבוע זכינו להכיר את פרופ' עידית מטות, לא רופאה אלמונית, אבל גם לא אחת הדמויות הראשיות בסדרת הדרמה "המגיפה" שכולנו עוקבים אחריה מאז .2019 פרופ' מטות יצאה בביקורת חריפה כלפי מערכת הבריאות ונגד מה שהיא כינתה בשם "יחסי הציבור" של מחלות שונות.

מטות אינה מכחישת קורונה, חלילה, ואפילו לא מתנגדת חיסונים. היא רופאה בכירה, ראש מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ באיכילוב, והיתה חברה בצוות הקורונה שהקים פרופ' רוני גמזו. היא יודעת דבר אחד או שניים, ויש לה השגות. למשל, על העובדה שאיש מאיתנו לא שואל כמה חולי שפעת מאושפזים כרגע במצב קשה. ועל כך שהדיווחים בתקשורת על חולי הקו רונה הקשים אינם מדויקים, מכיוון שאם חולה סרטן, או פצוע תאונה, נמצאו במקרה גם חיוביים לקורונה - זה לא לעניין לה כליל אותם ברשימה המבהילה של "חולי קורונה במצב קשה".

תגובת משרד הבריאות היתה מאלפת בתוקפנותה. זה הת חיל בניסיון לתקוף את מטות באופן אישי, ועל הדרך למז ער את שיקול דעתה ולטעון שיש כאן רק תאוות תקשורת. תגובות מהסוג הזה מלמדות בעיקר על המגיב.

אבל ביום שני נשבר כאן שיא קטן נוסף. תגובה מדהימה של משרד הבריאות אמרה שבניגוד לדבריה של פרופ' מטות כאילו רוב המ ספרים המבהילים שפורסמו אינם קשורים לקורונה, הרי 11" מתוך 26 שהוגדרו חולי קורונה קשים" הם חולים עם קורונה קשה, ולא חולים במצב קשה שיש להם גם קורונה.

נשימתי נעתקה. ולא בקטע של תסמינים. אנוכי הפצפון אמנם לא למדתי שיעור אחד ברפואה, אבל שלוש יחידות מת מטיקה אמורות להספיק כדי לקבוע ש 15 דיווחים לא מדויקים מתוך ,26 זה בכל זאת רוב. רוב בעייתי. משרד הבריאות יכול היה לומר ביושר שפרופ' מטות דייקה. אך אויה, המשרד בחר להתנהג כאילו כולנו דבילים, מה שהוביל לסחרור המוכר של הסרת תגובות, ומחיקה של כל מיני, ולא ברור מה חמור יותר: העדכונים המגמתיים של משרד הבריאות או הדרך שבה הוא מתמודד עם ביקורת.

בכל שנה

בט"ו בשבט אני קצת חוזר להיות הגנן שפעם הייתי. בוחן בגאווה את המזמרה הישנה, משמן קצת ומוודא שהיא עדיין מושחזת וזריזה. בוחן את עצמי בדרך לעבודה בזיהוי שמות של עצי שדרה ועצי פרי, וסתם שיחים. מעביר מבט גאה על עץ התפוח הצעיר, שאת סס הנמר שכרסם במ עמקי גזעו הצלחתי להכות שוק על ירך. אבל בעיקר אני נזכר באירועים משעשעים מאותה תקופה.

באותם ימים הקיבוץ שלי סבל מבעיית אכלוס קשה. על כל משפחה שביקשה להצטרף, היו שתיים שעזבו. העתיד נראה קודר, וישיבות ועדת הקליטה היו הדבר הכי עצוב בעולם. כל עזיבה היתה מכה כואבת לקהילה, ולכן מי שהחליט לעזוב עשה זאת בסודי סודות. העזיבות התרחשו בלילה. בגניבה. משפ חות נסעו לחופשה ופשוט לא חזרו.

ועל כל עוזבת ועוזב, מלבד הצער, היתה גם משבצת מקצועית שהת רוקנה. לא פעם מצאנו את עצמנו עם שחר ללא החברה היחידה שיד עה להפעיל את המכבסה, או לכוון את האוורור בלולים, או ללא הברנש המשופם שידע לתקן כל דבר שהיו לו גלגלים. היה לחץ מסוים, וכולנו אלתרנו כאילו אין מחר.

יום אחד, למשל, הוזעקתי למשרדו של מרכז המשק הקשוח. "כמו שאתה יודע", הוא אמר לי, "מל פני שלוש שעות אנחנו תקועים בלי שרברב. מה אפשר לע שות, גם הם עזבו. לא שמעת בארוחת בוקר? וואלה? לא משנה.

"בקיצור, אין שרברב ביישוב. שזה חתיכת ברוך. אז החלטנו, בוועדה, ששני שלישים ממנה עזבו בחודש שעבר, שאם ממילא אתה, בתור נוי'ניק, מתעסק קצת עם הממטרות וההשקיה, והיות שצינור זה צינור זה צינור, אז מאיפה שלא נסתכל על זה - אין מועמד יותר טבעי. והקיצר, בהצלחה בתפקידך הזמני. כמו שאומרים בגבעת חלפון: סרג'יו, הוסמכת. ולפני שאתה מקלל, זכור את מאמר חז"ל 'הכל עובר עליך, וכו' בידך'".

הבחור היה ללא ספק אלוף העולם בציטוטים, ואני יצאתי ממשרדו מבולבל ואובד עצות. לא היה לי שום עניין להיות שרברב. ידעתי שאין דבר קבוע כמו מינוי זמני. שני דברים היו ברורים: א( איש לא עומד ללמד אותי את סודות המקצוע. ב( אין שום קשר בין ממטרה לבין סתימת ביוב.

בחודשים שהגיעו לאחר מכן פיתחתי שנאה עמוקה לאלתורים. ולאינסטלציה. מצאתי את עצמי זוחל בתוך בוידעמים כדי להחליף את הדוודים הדפוקים שהותקנו שם במחיר מציאה ודלפו לכל עבר. החלפתי גומיות שהתבלו. עצרתי טפטופים. פתחתי סתימות מזעזעות. ונחשפתי למידע שהייתי מעדיף לחיות בלעדיו.

קיללתי את הגאונים שהצליחו לתחוב מגבת, בקבוק קולה או כדור טניס לביוב )נו, טוב, עדיין לא היו אז מגבונים!(, ולאחר מכן סעדתי בחברתם בחדר האוכל וחייכתי כאילו זה מעולם לא קרה. למשך כמה חודשים הייתי ללא ספק האינ סטלטור הגרוע ביותר בעולם, והקשבתי בשפתיים קפוצות לקיבוצניקים לא מרוצים שהעבירו ביקורת כאילו אני בח רתי במקצוע.

כשהיו לי שעתיים פנויות, חזרתי כמו נער מאוהב לגזום את הוורדים, לחפור עוד כמה בורות לנטיעה וליישר עץ שהרוח כופפה. מאז ועד היום אני לא מעז לומר מילה על המחירים ששרברבים לוקחים על עבודה.

השבוע, כמו בכל שנה, חגגה ירושלים את חג הגגות. הלי לה החורפי ההוא, שבו המים קופאים בקולטי השמש, מסתיים בבוקר של מזרקות חופשיות ורחובות זורמים. חצי מהירושלמים מתרוצצים רטובים על הגגות, מנסים לזהות של מי הקולטים המשפריצים, ומוכנים לשלם כל מחיר.

יצא שהפעם, יום חגם של האינסטלטורים נפל בדיוק על ט"ו בשבט. איזה מזל, ליד כלי הגינון שלי אני מקפיד לשמור למזכרת גם מפתח צינורות אחד, וכמה פקקים ליתר ביטחון. שיספיק גם לכמה שכנים. ברגעים האלה, על הגג, אני מודה מעמקי ליבי על המינוי ההזוי, שהפך אותי אי אז לאינסטלטור הגרוע ביותר במדינה.

משרד הבריאות יכול היה לומר ביושר שמטות דייקה בביקורת שלה. אך אויה, הוא בחר להתנהג כאילו כולנו דבילים, מה שהוביל לסחרור המוכר של הסרת תגובות - ומחיקות